"איבדנו את ירושלים," אומר לואיס.

הקבועים מקבלים את החדשות האלה בדממה. לבסוף אני נזכרת במשקאות שעל המגש שלי ומניחה אותם על השולחן: קפה מקלייה כהה בפילטר קונוס ידני של כמקס עם הרבה סוכר לוורן; אוסטרלי שחור ארוך לאדגר; לאטה נטול שומן ללואיס. לואיס, שסוקר את מסך המחשב הנייד שלו, אומר אוטומטית "תודה מינה" ולא מבחין בדוגמה שעשיתי בקפה שלו. ורד מלבלב בלבן וחוּם, אבל אין לו זמן לעצור ולהריח את הקצף. הוא רואה רק נתונים.

הייתה תקופה, רק לפני כמה חודשים, כאשר הערים התחילו להשתתק – קודם אוסלו, אז קופנהגן, ואז גל של האפלה בכל רחבי אירופה – תקופה שבה אדגר וּוֹרן היו אומרים, אתה בטוח? אלה לא רק שמועות באינטרנט? אבל לואיס, אף-על-פי שהוא צעיר אחרים בשלושים שנה, לא מדבר אם הוא לא בטוח. הוא מבלה את הלילות בהשגחה על הנייד שלו ובהאזנה לרדיו בגלים קצרים. הוא אומר שכבר אין לו זמן לדייטים. וזה מטורף – אם לא עכשיו, אז מתי?

אני מסתובבת ליד הדלת לפאטיו, לא רוצה להיכנס פנימה. ממילא אין כאן אף אחד אחר.

אחרי כמה זמן אדגר מסיט אחורה את כומתת הדייגים שלו, כאות שהוא עומד לצאת בהכרזה. ואז הוא מתחיל להדליק את הסיגר שלו, מפמפם ומשחק עם הלהבה בקצהו, מטפח אותו עד שהוא מתעורר לחיים. הוא נושף אנחנו צופים בעשן שמסתלסל אל המנורות. אפילו עכשיו מותר לעשן רק כאן בפאטיו, ושאר הקבועים סובלים את צינת אוקטובר למען אדגר.

"אז זהו," אומר אדגר לבסוף. "זה רק אנחנו."

"באמת הייתי בטוח שזאת תהיה ירושלים," אומר וורן בערגה. הוא בוחש עוד שקית סוכר בהפוך שלו.

"לא מגידו?" שואל אדגר. "אם אתה הולך על נימה מיתולוגית, המדוזות היו צריכות לכבוש את מגידו אחרונה."

"מגידו זה לא עיר, זה קיבוץ," אומר לואיס.

"באמת?" שואל וורן.

"יש שם איזה חמש מאות איש," אומר לואיס. "הפולשים לא הלכו על שום מקום עם אוכלוסייה של פחות ממאתיים אלף." הפולשים, שדומים יותר (לדעתי) לטריגונים ענקיים מאשר למדוזות, הופיעו לראשונה באזור הארקטי, ואז נסחפו דרומה ומזרחה. הם מציפים את הערים שלנו, אוכלים עד שהרחובות מתרוקנים, וממשיכים הלאה, כשהם מתרבים כל הזמן. ללואיס יש מפות של הנדידה בחדר השינה שלו.

"הייתי מוכן לקבל אפילו את מֶכָּה," אומר וורן. הוא היה נוצרי אדוק, שאמונתו עוברת מבחינם קשים בימים אלה. אף-על-פי-כן הוא פוקח עין ומחפש רמזים שהאפוקליפסה מתקדמת על פי תכנית דמוית חזון יוחנן. עד עכשיו, אין לו הרבה מזל. הפולשים מסרבים לדבוק בעלילה כלשהי. אנחנו אפילו לא בטוחים מה הם: חייזרים מהחלל, יצורים מממד אחר, התגלמות של האשמה הקולקטיבית שלנו. אנחנו יודעים רק ששום דבר לא יכול לעצור אותם.

"אבל כאן?" שואל וורן. "זה פשוט נראה כל כך… שרירותי."

אדגר מרים את הספל שלו. "לחיי קלגרי," הוא אומר. "העיר האחרונה בעולם."

#

ציפיתי שאנשים כבר ייכנסו בשלב זה לפאניקה, יבזזו ויתפרעו. במקום זה, שכנים עוזרים אחד לשני לארוז, ונפרדים בחיבוקים, ויוצאים לערבה ולעבר הגבעות. העיר מתרוקנת כמו אמבטיה; בהתחלה כמעט בלי שמרגישים, ואז בבת אחת.

אבל הקבועים ממשיכים להגיע לבית הקפה. "מה, שנחיה בשממה כמו פרימיטיבים?" שואל אדגר. "זה כל מה שאני רוצה. לשבת עם חברים, לדבר על העולם, ולשתות קצת קפה. אם העתיד לא יכול לספק את הדרישות המינימליות של הציביליזציה, אני לא רוצה לחיות בו."

לא סיפרתי להם שנשארו רק שני ליטר חלב. הבעלים של בית הקפה ניסו לשכנע אותי לברוח אִתם – הם יצאו צפונה, לכפר קטן שקיוו שיחמוק מעינם של הפולשים – ולא יכלו להבין למה אני נשארת. הבדיחה הקטנה שלי – "אם אני אלך, מי יגיש לקבועים?" – לא שכנעה אותם. לבסוף הם נישקו אותי על שתי הלחיים, נתנו לי את המפתחות, ואמרו, "קבלי את זה בברכה. שיהיה במזל."

ובאמת היה לי מזל. כבר עברו ארבעה ימים מנפילת ירושלים, והפולשים עדיין לא הגיעו. אף אחד לא פרץ לבית הקפה, עדיין יש חשמל, ואפשר לשתות את המים . החיה האדומה שלי, גאגיה מילאנו ענקית, רוחשת ושואגת במרץ.

לואיס אומר שגם האינטרנט עדיין עובד, לפחות חלקית. "איבדנו קצת משכבה שתיים," הוא אומר, ואדגר מהנהן כאילו יש לו מושג במה מדובר. "אבל הודעות בכל זאת עוברות." הפולשים עדיין לא התחילו לאכול את הערים הקטנות יותר. הם מרחפים מעל הערים הכי הגדולות – קהיר, שיקגו, בייג'ינג, מומבאי – ומתקבצים כמו ענני סערה.

"אולי הם הפסיקו," אומר אדגר. "אולי קלגרי לא מספיק חשובה בשבילם, ועכשיו שהם כבשו את כל הערים החשובות, הם יעזבו את השאר בשקט."

"למה שיפסיקו?" שואל לואיס.

אדגר בוחן את הסיגר שלו. "אולי הם גמרו להעניש אותנו."

"זה יכול להסביר את הדפוס," אומר וורן. הוא איש גדול, כמעט מאה וחמישים קילו, וכשהוא מהנהן הפימה שלו מקפצת. "ערים הן הריכוז הגדול ביותר של רשע. כל הנשמות החוטאות, התככניות האלה."

"אני לא מסכימה," אני אומרת. אדגר וּוֹרן פונים ומביטים בי. כאשר לואיס נושא את מבטו מהמחשב הנייד שלו, אני מסמיקה במבוכה. בדרך כלל אני לא מדברת.

"תמשיכי, מינה," אומר אדגר.

"אולי זאת האהבה," אני אומרת. "כל האנשים האלה, שמתאהבים, חיים יחד, דואגים אחד לשני. הם לא יכולים לסבול את זה."

אדגר מביט בי, ואז מציץ הצדה בלואיס. עיניו מצטמצמות בהרהור, ואני מרגישה את החום עולה שוב בפניי. אני תופסת את הספל הריק הכי קרוב ולוקחת אותו פנימה.

#

לואיס הוא הראשון שמגיע למחרת בבוקר. עיניו נפוחות מחוסר שינה, אבל הוא מלא אנרגיה קדחתנית.

"מתי?" אני שואלת.

הוא מניד בראשו מצד לצד. "הם בדרך. מחר. אולי הלילה."

"סיפרת לאדגר וּוֹרן?" אני שואלת.

"הרשת הסלולרית נפלה. רציתי לספר לך ב- לספר לכולם יחד." פתאום הוא לא יכול להסתכל לי בעיניים.

"הם יגיעו בקרוב," אני אומרת. "לפחות אדגר. הוא בדרך כלל כאן ברגע שאני פותחת."

אבל אדגר וּוֹרן לא מגיעים עד תשע ואפילו עד עשר. לואיס יושב בכיסא הרגיל שלו, מציץ למעלה לשמים האפורים. הוא לא רוצה להזמין עד שהאחרים יגיעו. בסוף אני מביאה לו את הרגיל שלו. "על חשבון הבית," אני אומרת. "חוץ מזה, החלב נגמר."

"זה יפה," הוא אומר.

"מה?"

הוא מביט בקצף של הקפה, שעשיתי בו תלתן ארבעה עלים. "חבל לשתות ולהרוס את זה."

"אתה חייב," אני אומרת. "זה למזל."

"את רוצה לשבת?" הוא שואל.

אין פה אף אחד, ולא סביר שמישהו יבוא. "למה לא?"

הרחוב שלנו ריק ממכוניות. מולנו, שלוש הדלתות המקומרות של בניין אר-סי-בי* בוחנות אותנו כמו נזירים חמורי סבר. עננים כהים, כבדי כרס, מתערבלים מעל הגגות. כל צל גורם לנשימתי להיעתק.

לואיס אומר, "היה נחמד, ארוחת הערב שלנו בצ'יינטאון."

"אנחנו צריכים לחזור לשם מתישהו," אני אומרת. לואיס מביט בי, ואנחנו פורצים בצחוק.

צופר נשמע. משאית קטנה מתקרבת אלינו, באורות מהבהבים. היא עוצרת לפני בית הקפה, וּוֹרן נשען מחלון הנהג. "גנבנו משאית!" הוא אומר בגאווה.

אדגר יורד בדילוג מדלת הנוסע ואומר, "לא רק אותה." החלק האחורי של המשאית עמוס באספקה. ארגזים של קופסאות שימורים, שלפוחיות פלסטיק מלאות מים, מכלי דלק… וחומרי בניין: תערובת לטיח, יריעות דיקט, קורות עץ. "כל זה כבר היה בפנים," הוא אומר. "בכל זאת, מי יודע מתי אנחנו נצטרך לבנות משהו."

"אנחנו?" לואיס שואל.

"חשבתי שאתה לא רוצה לחיות בעתיד שאין בו קפה," אני אומרת.

אדגר מושך בכתפיו. "אני אומר הרבה דברים."

אני חושבת על זה לרגע. "אני אצטרף אליכם," אני אומרת. "בתנאי אחד."

#

אין ממש מקום לארבעה אנשים בקבינה של המשאית, בייחוד כשאחד מהם הוא וורן, אז אני יושבת ליד החלון בחיקו של לואיס. היד שלו כרוכה סביב הבטן שלי.

אנחנו יוצאים צפונה על הכביש המהיר מספר 2, בזמן ששמש אחר הצהריים מאירה מעבר להרים. הרבה מכוניות נוסעות באותו כיוון, ואף אחת לא בכיוון ההפוך. בארגז המשאית מאחורינו נמצאת החיה האדומה, גדולה כמו מנוע של פורד. לקח ללואיס ולי כמעט שעה לנתק את המכונה מהצנרת, ואז היינו צריכים ארבעתנו לסחוב אותה מהחנות. העמסנו על המשאית פולים שיספיקו לאדגר לשנה של שחורים ארוכים.

"אוי, לא," אומר וורן. אני מביטה במראת הצד. את שמי קלגרי האפילו אלפי דמויות מסמורטטות כנפיים.  יבבה נפלטת מפי, ואני מבינה שאני בוכה. לואיס לוחץ את לחיו על אמת ידי החשופה.

אף אחד לא אומר דבר לזמן מה.

אדגר מסיט את הכומתה שלו אחורה. "לא לדאוג," הוא אומר לבסוף. "אנחנו נושאים אִתנו את הציביליזציה."

————————————-

* RCB – Royal Canadian Bank

~~~~~~~~~~~

תרגום: אהוד מימון

עריכת תרגום: מיכל פורת

~~~~~~~~~~~

דריל גרגורי – מחבר הספרים "פנדמוניום", "האלף בית של השטן" ו-Raising Stony Mayhall ואסופת הסיפורים Unpossible and Other stories. אורח הכבוד של פסטיבל אייקון 2013. אתר הבית – http://darylgregory.com