ליד היציאה יש מתג. מישהו כתב מעליו בטוש כחול 'האחרון שיוצא שיכבה את האור'. אני מסיט את המתג למעלה ולמטה.

"הוא לא מחובר לכלום, אתה יודע." היא מחייכת לידי.

אני יודע. אני פונה ממנה. היא הולכת אחרַי, שקטה מדי עבורי. כל העיר הזו שקטה מדי עבורי. הצעדים שלי מהדהדים אִתי במסדרונות. את הלבן האחיד מפירה מדי פעם אזהרה מהבהבת קצרה, 'שמונה שעות למעבר'.

"לאן הולכים עכשיו?"

כשאני לא עונה היא מתחילה להסתובב סביבי, כמעט נתקלת בי ולאחר רגע פוסעת לאחור, מצחקקת.

אני לא יכול להמשיך להתעלם ממנה, "למכון המחקר."

"אולי נלך להידרופוניה במקום?" היא מתעכבת בין הדל"ת לרי"ש, אף פעם לא בטוחה האם היא ממשיכה נכון או לא. פעם היא הייתה אומרת "הידו-פויה", והייתי צוחק עליה.

"לא, כבר עברתי שם."

היא עומדת מולי, ואני נעצר כדי לא להתנגש בה. סביבנו שקט. רק מקומות ריקים לחלוטין יוצרים שקט כזה. שמיכה בלתי חדירה של חוסר רעש.

"אני מתגעגעת לאצות הענקיות. בוא נלך לשחק עם האצות."

אני מתגעגע לריח שלה. אני מתגעגע למגע של השׂער שלה בקצות אצבעותַי. לנשק אותה בזווית הפה. לפרצוף העייף שלה בבוקר, כשאני מנסה להעיר אותה וכל מה שאני מקבל בתמורה הוא נהמה חסרת מילים שניתן לפרשה בתור 'קפה עכשיו', אחרי שמכירים אותה מספיק זמן.

"בוא." היא מושיטה לי את ידה, ואני כמעט ואוחז בה. נעצר ברגע האחרון.

"לא, אני חייב ללכת קודם למכון המחקר."

היא מכרכמת את פניה.

אני כורע על ברך אחת, כך שהיא מעט גבוהה ממני, "ואם יש שם אוגר? אחד? בודד?"

"אוגר בודד?" היא מגלגלת את המחשבה בראשה.

אני מהנהן, "צריך לשחרר אותו, נכון? אנחנו לא רוצים שיישארו חיות בחוץ אחרי שנעזוב."

'נעזוב' היא מילה מכובסת. 'ננטוש' מתאימה כאן יותר. הירח פובוס והאנשים שבתוכו עומדים להשאיר מאחור את מערכת השמש המאוכלסת בצפיפות רבה מדי. המדענים הצליחו ליצור פתח, לא בטוחים האם הוא מוביל ליקום אחר או לחלק אחר בגלקסיה, רק יודעים שבצד השני יש מרחב מחיה מספיק לכל מי שרק יוכל להגיע. משלחות הגישוש הראשונות הראו תמונות מבטיחות, אבל הן לא מספיקות על מנת ליישב מקום חדש לגמרי, ולכן הוחלט להעביר את כל פובוס. עיר שלמה על תושביה עומדת לעבור לקצה האחר של הגלקסיה.

היא מלפפת קווצת שׂער אחת סביב אצבעה ונושכת את שפתה התחתונה. היא לא היתה אמורה עדיין לעשות את זה. היא התחילה לתרגל את ההבעה הזו רק בגיל העשרה, הרבה אחרי הגיל של ההולוגרמה שמולי.

אני לא יודע אם הבעיה היא בתכנה או בפרשנות שהעיר נותנת לזרמים החשמליים במוח שלי. הם הסבירו לי איך זה עובד לפני שהם עזבו. לא הקשבתי, רק הנהנתי וחשבתי שאקבל אותה חזרה. לא ידעתי שהתת"ם, תכנה לתפקוד מיטבי, לא תתן לי את מה שאני רוצה אלא את מה שהיא חושבת שאני צריך, והיא החליטה שאני צריך ילדה בת חמש שתסתובב לי בין הרגליים, ותזכיר לי את השנים שבהן משכתי לה בצמות ואמרתי לה שהיא מגעילה.

"הטמטם שוב מעצבנת אותך?" הפנים שלה רציניות, משקפות את האישה שהיא תהיה.

"תת"ם", אני מתקן אותה, ונעמד, "לא, היא לא מעצבנת. הכול בסדר. רוצה ללכת לשחרר אוגרים?"

היא חוזרת לחייך. "כן!" היא צווחת ומשיגה אותי בדרך אל הצומת הקרוב. כשהיא נעלמת מטווח הראיה שלי השקט שוקע מעלַי שוב. אני לא מבין למה התכנה הטיפשית הזו לא מסוגלת לספק לה טפיפות רגליים או נקישות נעליים. משהו לגבי סנכרון אור וקול. אני נשען על הקיר לידי. הפלסטיק שוקע מעט מתחת למגע המצח שלי. אני עוצם עיניים. מנסה להיזכר בה. אולי אם התת"ם תזהה כמה אני צריך אותה, את האישה המבוגרת שאהבתי, היא תחזיר לי אותה.

אבל כלום לא קורה.

אני נעמד ומשפשף את עינַי. על הקיר קופצת רשימת המשימות שלי. ארבע מתוכן מחוקות בקו גס. אני מדגיש את החמישית, 'מכון מחקר', נושם עמוק, ויוצא לדרך.

 **

 לא היו אוגרים בודדים, רק שלושה זבובים, ואף אחד לא אמר לי אם צריך לשחרר אותם לפני המעבר או לא. התקשורת עם העיר הפנימית מסובכת, וכולם טרודים שם בהכנות. אני לא יכול להטריד אותם על כל שטות, ולכן לא שואל אם עלַי לשחרר את הזבובים. אם מישהו ירצה זבובים אחרי המעבר, אני בטוח שהם ימצאו דרך. דגימות רקמה, או זבובים קפואים, או הולוגרמות.

"אצות! אצות!" היא מזמרת לעצמה כשאנחנו צועדים במסדרונות. אני הולך אחריה, משתדל לשמור על קצב אחיד.

באחד הצמתים היא נעמדת לפתע ובוהה בקיר. "מה כתוב כאן?"

זו כרזת פינוי. הן נדלקות באופן אקראי בעיר.

"את יכולה לקרוא בעצמך," אני עונה.

היא נדה בראשה. היא יכולה לקרוא, כמובן. היא חלק ממאגר המידע הכללי של העיר. הכרזה מוטמעת בתוכה. אבל היא לא בגיל שבו יודעים לקרוא, ולכן משחקת עבורי.

אני נאנח, "כתוב כאן 'הוראות לשעת חירום'," אני מצביע על השורה העליונה הבוהקת באדום.

"וכאן?"

היא מצביעה על הרשימה הארוכה, שנגללת למגע ידה.

"אלה כל הדברים שצריך לעשות לפני שעוברים לעיר הפנימית. לאגור מים, לאסוף את האוכל, לכלוא את חיות המחמד."

היא מתכווצת. אני נלחם בדחף להניח עליה יד מנחמת. במקום זה אני מרכך את קולי. "לא לכלוא לתמיד, רק לתקופה של המעבר. כל החיות מקבלות חדר משלהן."

"והן יכולות לשחק אחת עם השנייה?" עיניה מוארות, ואני יודע שהיא מדמיינת חדר ענק עם מגלשות ונדנדות מותאמות לחתולים, כלבים ואוגרים. היא אוהבת אוגרים במיוחד.

"כמובן." אני מחייך. החיות לא באמת נמצאות בחדר אחד גדול. הן מורדמות, כדי שכל בני האדם יהיו מרוכזים במעבר. נעשה לי קל לשקר לה אחרי שהבנתי שהעיר לא מתאמצת לחקות את כל התגובות שלה. רק את אלה שמכריחות אותי לעבוד.

היא פונה שוב אל הקיר וגוללת את הרשימה מטה עד סופה. בקצה היא טופחת על הקיר, מסמנת את הפריט האחרון, 'שִמרו על אהוביכם קרובים', כ'בוצע'. קצת לפני הסוף היא עשתה בדיוק את אותה תנועה, מרותקת למיטה, בקושי מסוגלת לנשום.

אני מתרומם ומוחה את עינַי. אלה ההבלחות הקצרות של הזיכרון שקשות לי.

"בואי," אני אומר, מרגיש את הגוש הפועם בחזי, "צריך ללכת לאצות."

היא לא זזה. היא ממשיכה להסתכל על הרשימה שנעצרה, "כולם כבר למטה, נכון?", היא אומרת ומסתובבת אלַי, ומבטה בוגר בהרבה מחמש השנים שגופה מראה לי.

אני מהנהן.

"אבל אתה לא."

אני נד בראשי.

"אתה כאן אִתי." היא אומרת.  זו קביעה, לא שאלה.

אני מהנהן שוב.

"יופי." היא אומרת ומחייכת אלַי. אני מצליח לראות הבהוב של החיוך הבוגר יותר שלה, והיא מסתובבת ממני, שתי צמות מרקדות על גבה, ורצה לכיוון ההידרופוניקה.

אני ממהר אחריה, כדי שלא תאבד לי שוב בעיר נטולת ההדים.

 **

 "גמרנו!" היא מסתובבת במעגלים ושרה שיר שהמציאה בזה הרגע. "גמרנו! גמרנו!"

אני מוחק את הפריטים האחרונים ברשימה שמולי על הקיר. אין חיות משוטטות בעיר. אין ילדים שנשכחו. אין ציוד חיוני. אין מזון או שתייה. ניתקנו את כל החשמל, ואם מישהו ירצה להפעיל אותו מחדש הוא יצטרך רק להרים מתג.

"גמרנו!" היא שרה ונוחתת מולי. היא בוחנת את פנַי, וכשאני לא מצטרף לשיר שלה היא מפסיקה לזמזם.

אני מבין שאני מעכיר את רוחה. אני גם מבחין שהיא מעט יותר מבוגרת. שבע? שמונה? הצמות שלה קצרות יותר ולחייה פחות תפוחות. כנראה השתנתה בזמן שדישנתי את האצות.

"גמרנו", אני משתדל לחייך אליה. אזהרה קצרה חולפת בזווית עיני. אני מסתובב ורואה את ההודעה מהבהבת על הקיר. 'עשר דקות למעבר'.

היא מסתכלת על הקיר שלידנו. אני מחכה שהיא תבקש ממני להקריא לה, אבל היא לא שואלת דבר. היא שותקת.

"אתה תרד עכשיו." היא אומרת לבסוף.

"עוד מעט." אני אומר. היא לא תהיה למטה. לא יהיו לנו משאבים לבזבז על הולוגרמה לאדם אחד בעיר של חמישים אלף אנשים.

הקצוות שלה נראים מעט פחות ברורים. העיר מתחילה להפחית את אספקת הכוח לקראת כיבוי מוחלט.

היא שותקת. אני רוצה שהיא תשאל אותי על המעבר. אני רוצה להסביר לה ממה אני פוחד, לספר על הדיונים שהוחלפו בין כולם אחרי שהיא…

אני נושם עמוק. היא יודעת. היא מקושרת לעיר. האזהרה לידי משתנה.

"אתה צריך לרדת." היא אומרת, "אי-אפשר לדעת מה יקרה לך כאן." היא מסיטה את מבטה ממני. "עוד תשע דקות." היא מקריאה מהקיר.

"אני יודע." אני אומר. אני צריך לרדת. כמובן. כולם למטה. מוגנים על ידי קליפת הירח הקטן. לא כמוני, בעיר החיצונית השברירית.

"אי אפשר לדעת מה יקרה." היא חוזרת. אני תוהה האם אני שומע רעד בקולה. היא הולוגרמה. להולוגרמות אין רעידות בקול. הן לא מפחדות. הן רק כלי לעידוד עבודה.

היא מישירה אלי מבט. עיניה בוהקות בדמעות שלא זולגות. "שמונה דקות." היא אומרת. היא גבוהה יותר. מגיעה כמעט עד לסנטר שלי. הצמות שלה נעלמות, מוחלפות בשׂער קצוץ וצבוע בכחול.

"אני יודע."

"אתה צריך לרדת למטה." היא אומרת. היא ממשיכה להשתנות מול עינַי.

"אני תכף יורד." אני אומר לה. אני מרגיש את הרטיבות שזולגת על לחיַי. השׂער שלה שוב מתארך, ממסגר את פניה. קצוות ורודים, רובו חום בהיר. היא לא תגבהּ יותר.

אני מוחה את עינַי, ומחליט.

אני מסתובב ממנה ויוצא למסדרון. היא פוסעת לידי. הצעדים שלה ארוכים כמעט כמו שלי. היא כבר לא צריכה לרוץ כדי להדביק אותי. היא גם לא מזמזמת לידי או מקפצת.

היא פונה באחת הפניות, אבל אני ממשיך ללכת. לאחר רגע היא מופיעה שוב לידי, "פספסת את המעלית."

"אני יודע." אני אומר, וממשיך. מהר. 'שש דקות', קופצת על הקיר שלידי האזהרה.

אני יכול לדמיין את כולם למטה, קשורים בחדרים שלהם, עם בעלי החיים המורדמים והילדים שקיבלו טשטוש כדי לא להיבהל. חלקם מתרוצצים ומנסים לסיים מטלות אחרונות. ראש העיר והפמליה שלו מוודאים שהפתח אכן במסלול של פובוס, בהתאם לחישובים המוקדמים.

'חמש דקות'.

"אנחנו לא יודעים אם הבועה החיצונית תחזיק מעמד." היא אומרת לי, ואני כבר לא יודע מי משתיהן מדברת אלַי, העיר החיצונית הנטושה שתיהרס לאחר המעבר או מי שהייתה אשתי.

"אני יודע." אני אומר, מתנשף. הדלת קרובה.

"אתה צריך לרדת." היא אומרת. שני שובלי דמעות על לחייה. אני רוצה ללטף אותה. אני רוצה למחות אותן. במקום זה אני יוצא החוצה.

השמים מלאים כוכבים מסתחררים. אני יודע שמדובר בהיסט כלשהו, אבל לא משוכנע מהו. היא לידי, בדיוק כפי שהייתה ביום שבו קיבלנו את האבחנה שלה. לבושה באותה שמלה, עם אותו סרט מטופש בשׂער שלה.

אני מתיישב על הקרקע, והיא מתיישבת לידי. אני מודע עד כאב למרחק שלעולם לא יוכל להיסגר בינינו. הבועה חשוכה לגמרי. מאדים מחוויר מעלינו.

"אנחנו לא נראה את המעבר מכאן." היא אומרת.

"זה בסדר." אני אומר.

"אחר כך תרד?"

אני מהנהן.

.

 וכאשר אנחנו עוברים בפתח, והכוכבים מתחלפים בכוכבים שונים, זרים, והקבוצות המוכרות משתנות מול עינַי, ואני מרגיש לחץ בחזה והאוזניים שלי מתפוקקות, אבל יודע גם שאני האדם החי היחיד שצופה בנו עוברים ליקום שונה לחלוטין, היא לוחשת: "תודה".

—

קרן לנדסמן – אמא, רופאה וסופרת. סיפוריה התפרסמו בבמות מקוונות ובדפוס. זוכת פרס גפן פעמיים על סיפוריה "לבד, בחושך" ו"הגורגונה של הייזנברג". כותבת הבלוג "סוף העולם – מבט מהיציע".