מהמקום שבו אני יושב בדירה השמים נראים מכוסים עשן, כל כך סמיך עד שלפעמים אפשר להרגיש אותו בגרון. אני משתעל ומנסה לקום. הכאב בגבי משתק. כמה זמן אני כבר יושב?

מהחדר הסמוך אני שומע אותו מזיז דברים. הוא תמיד מזיז דברים. המחשבה עליו קרוב גורמת ללבי לפעום לאט יותר.

אני נושם עמוק ומנסה להתרומם פעם נוספת מהכיסא. מצליח, בקושי. הולך באטיות אל הכד הקטן ומוזג כוס מים שרחוקים מלהיות נקיים.

"אתה ער."

אני מניח את הכוס ומסתובב. "ואתה חלוד."

"גם אתה."

אני מסתיר חיוך, מה שלא קשה עם כל הזקן.

"יש משהו לאכול?"

הוא הולך באטיות אל אחד הארונות. אפור. הכול אפור, לא משנה לאן אני מסתכל. אפילו כשעצמתי את עיניי החשכה של עפעפיי נצבעה באפור. זה העשן, אני אומר לעצמי. העשן תמיד נוכח, השרפות תמיד קרובות, ומי בכלל זוכר מהי התחושה של גשם על העור?

הוא מוציא כמה קופסאות שימורים מהארון שדלתו חורקת וכנראה תיפול לגמרי בקרוב. את הקופסאות הוא פותח ומניח את תכולתן על צלחת סדוקה מעט.

"אני אוכל בעמידה," אני אומר.

הוא מתקדם באטיות ומגיש לי בידו המתכתית את הצלחת. אני מנסה להתעלם מסימני החלודה והלכלוך, אבל מוצא את עצמי בוהה מבלי שהתכוונתי.

"נגמר לנו השמן," הוא אומר בתשובה למבטי, או פשוט מציין עובדה. לפעמים אני מצטער על כך שטון הדיבור שלו קבוע, מביע רק אדישות וחוסר עניין. אולי אם הייתי מזהה אשמה בקולו זה היה גורם לי להיות מעט פחות מניאק אנוכי. אולי.

אני מכחכח בגרוני ולוקח את הצלחת, לא רוצה לחשוב עכשיו על השמן שנגמר ועל הסיכוי האפסי למצוא מלאי חדש.

הוא אומר, "אני אצא בקרוב. תרצה להצטרף אליי?"

אני מסיים ללעוס ואומר, "אתה יודע שאני לא אוהב להסתובב שם. מפחיד."

"מכאיב?"

אני נושף אוויר. "הרובוט שלי גם פסיכולוג."

"הרובוט שלך דואג."

אני מפנה אליו את גבי ומתקדם לכיוון החלון. "הרובוט שלי לא מסוגל לדאוג."

אני נעצר במקום רגע לאחר שסיימתי לדבר. לעזאזל אִתי ועם הפה שלי. עבדתי יותר מדי שעות במעבדה בשביל לגרום לו להאמין – לא, לעבד את המידע בצורה כזו שתגרום לו לנהוג בדאגה כלפי מישהו אחר. כשגבי עדיין מופנה לכיוונו אני ממלמל, "מצטער. שכח מזה."

"נמחק ממאגר הנתונים שלי."

"שקרן."

אני נעמד ליד החלון הממוגן. העיר הישנה נראית כאילו יד עצומה ירדה מהשמים ומחצה את כל מה שהיה מתחתיה. מעשרות גורדי שחקים נשארו רק שניים עומדים, כמו אנדרטות.

"אנסה לחפש עוד אוכל כשאהיה בחוץ."

"לא צריך," אני אומר, "יש מספיק. אתה גם ככה מסכן את עצמך בכל פעם שאתה יוצא החוצה."

"זו המטרה שלי."

כמעט ואמרתי שהמטרה שלו היא לעשות את מה שאומר לו לעשות. בשביל זה בניתי אותו, לא? אבל המטרה העיקרית שלו הייתה לשמור על השטחים החיצוניים של המתחם. לא משנה כמה פעמים אמרתי לו שאין עוד טעם, שכנראה אין אף אחד אחר שיהיה לו אכפת ממה שניסינו לעשות, זה היה כמו לדבר לקירות.

לבסוף הוא יוצא החוצה, לאחר ששאל אותי פעם נוספת אם ארצה להצטרף אליו. לרגע אני כמעט מסכים, אבל רק לרגע. לאחר שנשארתי לבד אני מפעיל את אחד הסרטים הישנים שלי ומצליח לשכוח למשך שעה וחצי מכל החרא שמסביב.

 

כשרעידת האדמה מתחילה זה מרגיש כמו סוף העולם. שוב. דרך החלון המתנועע אני מצליח לראות את אחד משני גורדי השחקים האחרונים של העיר קורס ונעלם בענן אבק.

חצי מארונות המטבח קורסים. הקירות מתמלאים סדקים, למרות שנבנו לעמוד בהרבה יותר מרעידות אדמה.

אני מתרומם מהרצפה ומוודא שכל החלקים בגופי עדיין שלמים.

"7.8," הוא אומר ומתקרב אליי. אני מושיט את ידי והוא תופס אותה ומושך.

"כבר הרבה זמן שלא היה לנו אחד כזה."

"אתה דולף."

"אה?" אני נוגע בפניי ורואה את הדם על כף ידי. "נהדר."

בזמן שהוא מנקה את החתך אני מביט מהחלון על ענני העשן שמתרוממים כמו סופות הוריקן לעבר השמים. אני מנסה לחשוב על עצמי הצעיר יותר, זה שחזה במראות כאלה רק בסרטי אסונות. אבל עברו יותר מדי שנים, וסרטי אסונות הפכו למציאות ומאוחר יותר לשגרה.

רגע לאחר שטיפת הדם האחרונה מנוגבת מפניי הוא אומר, "אני צריך לצאת החוצה."

"לא עכשיו."

"הנזק – "

"אין לך מה לעשות לגביו."

"יש לי כלים."

"אתה בקושי מצליח לעמוד על שתי הרגליים העקומות שלך!"

הפנים שלו היו פעם לבנים, עם עיניים כחולות בוהקות. הזמן הפך את הלבן לאפור ואת הכחול לחום מלוכלך. אני מביט בפנים האלה, הפנים היחידים שראיתי בשלושים השנים האחרונות, ולמרות שמגיע לי לראות כעס ושנאה על הפנים האלה, ההבעה עליהם עדיין קפואה, אדישה.

"יש לי כלים," הוא אומר שוב.

"לך," אני מצליח לסנן. "לך לקברים שלך. לך!"

"אתה שוב דולף."

אני רואה את טיפות הדם זולגות מהמצח שלי על הרצפה המטונפת והסחרחורת מגיעה מיד. "לך."

 

ההולוגרמות הישנות נפגמו עם השנים. חלק מהפרצופים לא ברורים, אבל הפרצוף שלה שרד יותר משל השאר. אני מביט בה מחייכת אליי ומצטער שלא מתּי כשהיא מתה. ואז אני חושב – אולי באמת מתּי. אולי זה הגיהינום. לחיות במתחם שנועד להגן על אחרוני הניצולים, כשאני בעצם הניצול האחרון שידוע לי עליו, עם רובוט שימיו הטובים מאחוריו… אולי זה הגיהינום שלי?

את הרובוט בניתי עם עוד שני חברים, כולנו עבדנו באוניברסיטה, במחלקת הרובוטיקה. לאחר הגלים הראשונים של רעידות האדמה, כשהיה ברור לכולנו שבקרוב החיים שהכרנו עומדים להסתיים, התחלנו לעבוד על פרויקט שנועד לשמר את מה שעדיין ניתן לשמר. אבל היינו חלשים מדי, אבודים מדי מכדי שנוכל לעשות זאת בעצמנו. שני החברים מתו לפני שנים. אחד התאבד מעט אחרי הרעידה שחיסלה את יפן והשני יצא לחפש ניצולים ולא חזר.

אני מתחיל להרגיש רעב, לאחר שישבתי במשך שעות ועברתי על ההולוגרמות הישנות. הוא עדיין לא חזר. אני מתרומם באטיות ומתקדם לכיוון חדר הרחצה, לעוד מקלחת אבקה שתשאיר אותי מסריח בדיוק כמו מקודם, אבל לפחות מעט רענן יותר.

האדמה הרועדת מפילה אותי מיד. כאב משתק שוחה במעלה רגלי הימנית. אני מנסה לנשום, לגרור את עצמי מתחת לשולחן. דברים נופלים. נשמע כאילו העולם נקרע לשניים. שוב.

לאחר שהכול מסתיים רוב המנורות בדירה לא עובדות ואני מריח גז. אני בודק שרגלי הכואבת עדיין מתפקדת, ולאחר מכן קם בזהירות כשאני נתמך בשולחן.

אני לא רוצה להביט מהחלון, לא רוצה לראות מה נהרס הפעם, כמה מעט נשאר. אני מתיישב על הספה הישנה ומחכה.

הלילה מגיע, ולאחר שהלילה עובר אני מבין שני דברים. האחד הוא שהשתנתי על עצמי מבלי ששמתי לב, והאחר הוא שהרובוט עדיין לא חזר. אני נושם עמוק ומתרומם על רגליי, הולך להחליף מכנסיים ומתעלם מהרעש שמשמיעה קיבתי.

אני שולח מבט מהסס לכיוון דלת הכניסה הממוגנת, מקווה שאולי באמצעות המחשבה אצליח לגרום לו להיכנס עכשיו פנימה. אבל המחשבות שלי לא גרמו לשום דבר מעולם, ואין סיבה שהיום המצב ישתנה.

אני ניגש אל אחד הארונות ופותח אותו. מקל ההליכה שלי מכוסה אבק אבל עדיין שלם. שנאתי להסתובב אתו בדירה, ומכיוון שלא יצאתי כבר שנים מהמתחם לא היה לי צורך להשתמש בו כבר הרבה מאוד זמן. גם מסכת הנשימה הישנה מאובקת. אותה אני מנקה במהירות ומניח על פניי. הריח גורם לעיניי לדמוע, גורם לי להיזכר בימים שבהם כולם הסתובבו עם המסכות האלה, שואלים את עצמם אם מדובר במצב זמני.

אני מניח את המקל על הרצפה ומתחיל להתקדם לכיוון היציאה, עדיין מקווה בלבי שבכל רגע הדלת תיפתח והוא ייכנס, יביט אליי באדישות ויספר לי באריכות על הדברים שמצא וקבר, על הדברים ששימר.

אני מגיע לדלת, פותח אותה ויוצא החוצה.

 

העשן מקשה עליי לראות. אני מתקדם באטיות, יד אחת על המקל ויד שנייה מושטת לפנים, מוודא שלא אתקל במשהו. לאחר כמה דקות העשן מתפזר מספיק כדי שאוכל לראות את השרפות המרוחקות, אלא שהפעם הן לא רחוקות כמו שהיו בעבר. הזיעה שמכסה את גופי לוהטת ודביקה.

אני יוצא מהמתחם לכיוון אזור השימור. לא הייתי בו יותר מעשור, והמראה שלו עכשיו גורם לי לעצור במקום ולייצב את אחיזתי במקל. קילומטרים על קילומטרים של קברי מתכת, כל קבר מכיל תא ממוגן שהרובוט בנה, כנראה בתקופה שעדיין תפקד במלוא כוחו. כל קבר מכיל זיכרון; שעונים, כוסות, צעיפים. לא גופות. לעולם לא גופות. זה לא בית קברות מהסוג הזה.

אני עובר ליד קברי הענק, חלקם גבוהים ממני פי שניים לפחות. העשן מכסה את הקרקע, למרות שבשלב הזה כנראה מדובר בעיקר בערפל או אבק.

הוא יכול להיות בכל מקום. דיברנו על מחסור במזון, וברגעים אלה הוא יכול להיות באחד הרחובות ההרוסים, מנסה לאסוף מזון שעדיין ניתן לאכול. כאבים כמו מחטים מתחילים להתפשט במעלה רגליי ואני ידוע שבקרוב אצטרך לחזור בחזרה. לא התאמצתי כל כך כבר שנים.

כשאני מבחין בו לבסוף נראה בהתחלה שהוא חופר באדמה, מכין את השטח לקבר נוסף. אני מתקרב באטיות ועם כל צעד מבין יותר שחתיכת המתכת הגדולה שנחה על הקרקע לידו כנראה פגעה בו כשנפלה.

אני כורע לידו, למרות הכאב העמוק בברכיי.

"היי," אני אומר ומשתעל. "תעשה משהו. זוז."

העיניים שלו מבהירות לי יותר מכול שאין טעם לנסות. הוא רוכן לפנים בתנוחה כמעט עוברית, כאילו היה באמצע תפילה.

אני רוצה ללכת, לעזוב אותו שם ולא להתמודד עם המצב הזה. פשוט לגרור את עצמי בחזרה למתחם ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה. אבל זה לא עבד בעבר וזה לא יעבוד גם הפעם.

אני מתרומם בזהירות על רגליי, שכבר החלו לרעוד, ומנסה למשוך אותו אחריי. אנחנו אמנם נמצאים בבית קברות, אבל בית הקברות הזה שייך לחפצים, ובאותו הרגע אני יודע שלא משנה כמה מאמץ אצטרך להשקיע, אני לא משאיר אותו להחליד במקום הזה.

לאחר כמה מטרים אני מבין שבקרוב שנינו עומדים למצוא את סופנו במקום המקולל הזה. כל שריריי שורפים מכאב והזיעה שמכסה אותי מדביקה את בגדיי לעורי. אני מנגב את פניי ומתעלם מהדמעות. זה לא הזמן להתפרק.

אני נושם עמוק עד כמה שאפשר עם המסכה על פניי ומושיב את הרובוט ליד אחד הקברים. דרך העשן אני מזהה בקושי את המילה "סבונים" חקוקה על המתכת הגדולה.

אני מרים את המקל ומטיח אותו בחיבור הצד בין ראשו של הרובוט לחזה. עם כל מכה הכאב בזרועותיי וברגליי מתעצם, אבל אני יודע שברגע שאפסיק לא יהיה בי מספיק כוח להמשיך. לבסוף הראש מתנתק מהגוף ומתגלגל על הקרקע. אני מגשש במהירות דרך העשן ומוצא אותו.

עם ראשו של הרובוט אחוז בחוזקה בזרועותיי אני מתקדם בחזרה לכיוון המתחם. פעם הייתי פרופסור, אחד המובילים בתחומי. יותר משלושים שנה עברו מאז נגעתי במברג, מאז ניסיתי לתקן משהו שלא עבד. הלילה, צועד דרך מצבות ענק שלא שוות כלום לאף אחד חוץ מלרובוט אחד שבניתי במו ידיי, אני יודע שהגיע הזמן לחזור לעבודה.

 

—-

אביב שנר הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן ומנהל פורום מדע בדיוני בתפוז. סיפוריו התפרסמו בבמות מקוונות ומודפסות.