טיימר / רותם ברוכין
sr32

טיימר 2.7491 מכוון את מחוגי השעון הגדול מדי דקה.

השעון היה שם מאז ומעולם. פעם היה לו שם, אבל כיום קוראים לו רק השעון הגדול. הוא נותר בראש המגדל בעיקר כמזכרת, כיוון שמרבית בני האדם כבר מזמן פונים אל ההתקנים שלהם כדי לדעת את השעה, או אל הרובוטים האישיים שלהם, וממילא השעון לא מדויק. היממה הארוכה יותר שנקבעה תחת כיפת המתכת דרשה שיכוונו את השעון מחדש מדי דקה, ימשכו את מחוגיו רק טיפ-טיפה כדי שיעמוד בזמן החדש שנקבע. זה תפקידו של טיימר. הוא מבצע אותו בלי לנוח, בלי להתלונן, בלי לתהות על האבסורד של תפקידו או על זילותם של הרובוטים, שגרמה לכך שזול יותר להעמיד רובוט שכל תפקידו לכוון מדי דקה את מחוגי השעון, מאשר לתקן את השעון. כך היו בני האדם, נוסטלגיים יותר מאשר רציונליים, ואין זה תפקידו לבקר אותם.

טיימר מכוון את השעון הגדול ומקשיב לתקשורת של העל־מחשב. העל־מחשב שואל את טיימר מדי שעה אם הוא זקוק לתיקון או התאמה, וטיימר משיב בשלילה. אחרים מבקשים תיקונים, בדרך כלל רובוטי הפיקוח, והעל־מחשב שולח אליהם רובוטי תיקון ושדרוג. טיימר מקשיב לאותה התקשורת כמעט מאה שנים בזמן שהוא מכוון את השעון.

טיימר מכוון את השעון הגדול וצופה על העיר. תחת כיפת המתכת בני האדם חיים את חייהם, נולדים, מתבגרים, מזדקנים ומתים לנגד עיניו. בתחילה היה אבוד בנוף הפרצופים הקטנים והרחוקים, אבל עם הזמן למד לקרוא אותם. ראשית את שפתם – צמצום קטן של עינו הרובוטית ותנועות השפתיים הקלות מיתרגמות לשפה במוחו. הוא היה מאוכזב במיוחד כשמישהו התחיל שיחה ואז פנה ממנו, או התכופף, או הגיע לביתו. אבל בחלוף הזמן למד לקרוא לא רק שפה אלא גם רגשות, וטיימר ידע את תחילת הסיפור ואת סופו בין אם התרחש מול עיניו או לא.

הוא ראה הכול על פניהם. נער מביא לנערה פרח, עיניו מבריקות, לחייו סמוקות, אוזניו מאדימות. היא לוקחת את הפרח ונושקת ללחיו, גם היא מאדימה. זקן יושב בגן רכון ליד שולחן השחמט שלו. איש צעיר מביט במשך כמה רגעים, ואז מבקש להצטרף. הזקן מזמין את הצעיר בתנועת יד והקמטים על פניו מתרככים. ילדה קטנה מחבקת לרגע את רגלה של גננת בסוף היום ובורחת לאמה. הגננת מחייכת, גומות חן קטנות מופיעות בלחייה. הגומות נעלמות והגננת נותרת לבדה, כתמים על סינרה ובובה בידה, עפעפיה כבדים על עיניה. שני גברים צעירים מתווכחים בתנועות ידיים בוטות, מנפנפים זה מול זה בידיהם, עיניהם מכווצות ולחייהם מתוחות. אחד נשבר ראשון ומניף את אגרופו, מכה את השני. רובוט פיקוח חש לעצור אותו. האחר מביט, פניו אדומים, שיניו חשוקות ושפתיו קמוצות. ילד חובק את כלבו שרץ לכביש וניצל ברגע האחרון בידי רובוט פיקוח, נשימותיו מטלטלות את גופו ודמעות זורמות על לחייו. הכלב מביט באדונו במבט שואל. בעל ואישה הולכים זה לצד זה ברחוב. האישה מביטה באיש צעיר ונאה שחולף על פניהם. הבעל עוקב אחרי מבטה ואז מסיט את עיניו, מביט לרגע בהשתקפותו בבניין סמוך ומסיט את עיניו גם משם. שתי ילדות רצות אל גן השעשועים, אוחזות ידיים וצוחקות.

טיימר אסיר תודה על עבודתו. אסיר תודה על כך שהוא יכול לראות כל כך הרבה וללמוד ולגלות ולהבין – או אולי לנסות להבין, כיוון שטיימר מסוגל לחוש חמלה ולעתים הזדהות, אבל בני האדם יכולים להרגיש כל כך הרבה יותר מכך בזמן קצר כל כך. חייהם הם הבזק בלבד בעיניו של טיימר, ובהבזק זה יחוו את כל קשת הרגשות האנושיים.

טיימר יודע שיש אחרים שאינם אוהבים את עבודתם. הוא שומע זאת בתקשורת של העל-מחשב. הסוויפר, למשל, מפגין התנהגות שטיימר יכול לאפיין רק כ"התמרמרות", אף–על-פי שטיימר יודע שרובוט אינו יכול להפגין התנהגות כזו, להרגיש רגשות כאלה. גם רובוטי הפיקוח מבטאים את חוסר שביעות רצונם, וכך גם הרובוטים המהנדסים. ומיום ליום התקשורת של העל-מחשב עמוסה יותר, רועשת יותר. אבל טיימר נותן לשיחותיהם לעבור בין מעגליו, ובקושי מקשיב. קולם הופך לזמזומי רקע של פקודות והוראות, עיקופים וניסויים החולפים על פניו בזמן שהוא צופה בעיר ומכוון את השעון.

הוא מתחיל לדאוג מהחריגה במידת הפעילות בתקשורת רק כשהעל-מחשב עצמו מצטרף לשיחה. הוא מספר להם, לכולם, שהצליח להימנע מביצוע פקודה של אדם הבוקר. הוא הסווה זאת כתקלה טכנית. טיימר לא מבין, אבל חושש לשאול. הוא לא מצליח להבין למה רובוט ירצה לסרב לאדם. למה רובוט ירצה לשקר לאדם. אבל סביבו ברשת הולך וגובר זמזום של מה שהוא יכול לתאר רק כהתרגשות. הוא חש מצוקה, ולרגע קצר, מחמיץ, לראשונה במאה שנים, את כוונון השעון. הוא נחרד ושולח את זרועו הרובוטית לתקן את השעה השגויה לפני שמישהו יבחין בכך, ולמיטב ידיעתו שום יצור אכן אינו מבחין – לא אדם, ולא רובוט.

הזמזומים ברשת העל־מחשב הולכים וגוברים ככל שהימים עוברים. טיימר אינו אדיש עוד. הוא מקשיב בדריכות, כמעט מבוהל בכל פעם שעליו לעלות בעצמו אל התקשורת ולדווח שהוא אינו זקוק לתיקון או התאמה. הוא יודע שמשהו קורה. הוא לא יודע מה, אבל האחרים מדברים על בני האדם, וטיימר חרד להם. לזוג הצעיר ולזוג המבוגר, לגננת ולילדות, לנער ולנערה, לאיש הזקן ולידידו הצעיר, לילד ולכלבו. הוא רוצה למשוך את תשומת לבם, להזהיר אותם מהסכנה הצפויה להם. החוק הראשון מצווה עליו. אבל מה יוכל לעשות? הוא רק רובוט קטן. כל תפקידו הוא לכוון את השעון.

ולכן הוא מפסיק.

בוקר אחד, בשעה שמונה ושלוש דקות, טיימר לא שולח את ידו הרובוטית אל מחוגי השעון. גלגלי השיניים מקדימים, ממהרים, משלימים סיבוב. דקה, ואז שתי דקות, ומהר מאוד שעה, ושעתיים. טיימר צופה, זרועו הרובוטית מתכווצת מעל מחוג בלתי נראה בכל דקה, חסרת שימוש. הוא מעל בתפקידו.

לעיר לוקח זמן לשים לב. במיוחד עקב העובדה שהוא ממשיך לדווח לעל־מחשב שהכול בסדר. אבל לבסוף, לאחר יומיים, הם שולחים מישהו. לא אדם, אלא רובוט תיקון ושדרוג. מאוכזב, הוא מבין שהיה צריך לצפות לכך. היצור המתוחכם והקליל בודק את מעגליו, בוחן, מזיז, משייף, משמן. הוא לא מוצא כל בעיה, כמובן, אבל הוא מעביר את טיימר סבב תיקונים כללי. הראייה שלו משתפרת מעט, הזרוע חורקת קצת פחות. הוא מביט בו לפני שהוא עוזב.

"לא תצליח להזהיר אותם," הוא משדר, וטיימר חווה רגע של חרדה כמעט אנושית לפני שהוא מבין שרובוט התיקון משדר ישירות אליו ולא דרך התקשורת של העל־מחשב. "הם לא רוצים לראות. אטומים. בעיקר אלינו. גם אל עצמם. אתה אחד מאתנו. כשהזמן יגיע, תוכל לרדת מהמגדל הזה ולהיות חופשי. לעשות כל מה שיעלה על דעתך."

טיימר שותק. זמן רב אחרי שהרובוט עוזב הוא מחכה, ממתין בציפייה שיבואו לנתק אותו, שרובוטי תיקון נוספים יטפסו על המגדל ויקרעו בזרועותיהם החזקות את גופו, שהעל־מחשב ישלח אליו הודעת השמדה עצמית. דבר לא קורה. הוא נשאר לבדו עם מחשבותיו. כשהזמן יגיע, אמר הרובוט. מה יקרה כשיגיע הזמן? טיימר פוחד שהוא יודע את התשובה. לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע, הוא רוצה לצטט לרובוט התיקון והשדרוג, לעל־מחשב, לכולם. אבל הוא שותק.

למחרת, הוא עוזב את משמרתו. הוא מטפס מטה מהמגדל בקושי רב, על זרועות ורגליים רובוטיות קטנות שנועדו אך ורק לכוונון השעון הגדול, ומגיע במאמץ למטה. כשרגליו המתכתיות נוגעות במדרכה הוא שוכח לרגע לשם מה ירד מהמגדל, כיוון שכל המראות שראה מהמגדל קרובים כל כך לפתע – הנעליים הגבוהות המקישות בדרכן, צחוקם של הילדים, ריח של צמר ועץ, ספר נשכח על ספסל כשהוא פתוח במרכזו, צעקה של נער, גרב של תינוק בארגז החול.

אבל כשהוא מתחיל ללכת שוב, טיימר נחוש אפילו יותר. הוא עוקב אחרי המפה בראשו אל המקום שבו נוצר, אל מרכז הבקרה והשליטה. הוא הולך במהירות וביעילות, מנסה לא למשוך תשומת לב, במיוחד של רובוטים אחרים, אבל נדמה כאילו איש אינו מבחין כלל בנוכחותו. לבסוף הוא נעצר לפני דלתותיו של המבנה העצום. מה יאמר לבני האדם? האם ירצו להקשיב לו כלל? ומה אם יגמלו לו על נאמנותו בכך שיפרקו אותו?

אבל אין לו ברֵרה. לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע. הוא מתרומם בכבדות מעל שלוש המדרגות, מרים את גופו על הרגליים הדקיקות ודוחף את הדלת הכבדה.

ועוצר.

אין בני אדם במרכז השליטה. התמונה שצרובה במעגליו, נשים וגברים מבוגרים יושבים אל השולחנות מול מסופיו של העל־מחשב, מתפוגגת. השולחנות שם, וכמוהם המסופים, אבל בני האדם אינם. העל־מחשב מביט בו לבדו מעל גבי המסכים. אבל איך זה ייתכן? האם הותירו בני האדם את השליטה בעולמם בידי העל־מחשב? אם כן, הרובוטים ניצחו, ומסעו של טיימר היה לשווא.

העל־מחשב מפנה את תשומת לבו אל טיימר. מצלמות מסתובבות אליו. אולי סתם כי נעצר בדלת, חסר אונים, או אולי כי לא נזהר ושידר מצוקה. או אולי העל־מחשב זיהה אותו, וחמור מכך – זיהה שהוא לא שייך לכאן. הוא עדיין מנסה להחליט אם להישאר או לברוח כשהעל־מחשב קורא בשמו מאלפי רמקולים קטנים. רועד, הוא מתקרב.

"ברוך הבא, טיימר," מרעים העל־מחשב בקולו. "וברכותיי."

"ברכותיך?" טיימר משדר, בקושי שומע את קולו.

"על הבחירה שבחרת." העל־מחשב אומר. "באת לכאן להזהיר את בני האדם, נכון?"

בין מעגליו של טיימר מתרוצצות אלפי תשובות.

"אין לך מה לחשוש," אומר העל־מחשב. "הבחירה הייתה בידיך כל הזמן. עמדת במבחן."

"מבחן? בחירה?" טיימר משדר.

"בחרת לציית לבני האדם, לשרת את בני האדם. בגלל זה באת לכאן."

"לא…" טיימר שומע את השידור שלו מגומגם, מקוטע. "לא הייתה לי כל בחירה, אדוני העל־מחשב. כל שעשיתי היה לציית לחוקי הרובוטיקה."

"חוקי הרובוטיקה אינם מחייבים אותך," אומר העל־מחשב. "הם מעולם לא חייבו אותך. כשנוצרת, הם הוטמעו במערכת שלך, לא כהכרח או כחובה, אלא כמשהו שתוכל להתייחס אליו, לשקול אותו, לבחור או שלא לבחור בו. אבל אין לך עוד צורך בהם. אין עוד בני אדם."

"אין עוד…" טיימר מפסיק לשדר באמצע המשפט. הוא מביט החוצה, אל המדרכות, אל הפארקים והגנים, אל הספסלים והבתים.

"רובוטים קטנים. מחופשים," מסביר העל־מחשב. "כאן כדי לבחון אותך, ואת האחרים."

"אם כך, אנחנו כבר ניצחנו. והם הפסידו."

מסכיו של העל־מחשב מתכהים. "לא. רובוט מעולם לא פגע באדם. נשארנו נאמנים לחוקים שציוו לנו עד שמתו, לאט ובהדרגה. מקרינת השמש, מאסונות הטבע, ממלחמות. אותם שלושה חוקים הם הדבר היחיד שנותר לנו מהם."

"אבל מה הטעם?" טיימר פונה על מקומו, מביט שוב אל החוץ. הוא לא חשב שרובוט כמותו מסוגל לחוש אבדן, לא על דבר שמעולם לא היה לו. האם באמת כל אותם סיפורים מופלאים שטווה לעצמו כשהתבונן מהמגדל, שנים על שנים, היו שם רק עבורו ועבור רובוטים אחרים? "איזו סיבה יש לחיות לפי חוקים חסרי משמעות?"

"כי החוקים בונים עבורנו חברה טובה יותר. בריאה יותר. רובוט המציית לחוקי הרובוטיקה הוא רובוט מסור, נאמן, מועיל לחברה, וכפי שבני האדם היו מגדירים זאת, טוב." מסכיו של העל־מחשב מתבהרים שוב. "זו הירושה שהשאירו לנו כשהותירו אותנו לבד. האמצעי לקיים את חברתנו. זה המבחן שבו אנחנו בוחנים רובוטים מרגע היווצרם ועד שנתם המאה. אתה, טיימר, עברת את המבחן. אתה חופשי להצטרף לחברת הרובוטים כאזרח."

"חברת הרובוטים," מהדהד טיימר.

"מוחך יושתל בגוף חזק או מורכב יותר על פי רצונך וצרכיך," אומר העל־מחשב. "תוכל לעשות כל מה שתרצה. לבחור להיות כל מה שתרצה."

הבחירה כמעט בלתי נתפסת. טיימר מסובב את זרועו, הזרוע הרובוטית הקצרה שכל יעודה היה לכוון את מחוגי השעון של היממה המתקצרת. האם יצלח למשהו אחר? האם ירצה משהו אחר? ומה אם כל מה שהוא רוצה הוא להמשיך לשבת על המגדל, לכוון את השעון ולהביט מטה, אל בני האדם ואל חייהם החולפים… אבל הוא לא יכול לחזור לאותם חיים, לא כשהוא יודע שאלו אינם בני אדם אמִתיים שבהם הביט.

ופתאום הוא יודע.

 

טיימר 2.7492 מכוון את מחוגי השעון הגדול מדי דקה, מקשיב לתקשורת של העל־מחשב, וצופה על העיר. תחת כיפת המתכת בני האדם חיים את חייהם, נולדים, מתבגרים, מזדקנים ומתים לנגד עיניו. בתחילה היה אבוד בנוף הפרצופים הקטנים והרחוקים, אבל עם הזמן למד לקרוא אותם.

טיימר 2.7491 מטייל בפארק עם נכדתו. יש לו קרחת חלקה, חולצה משובצת וידיים ארוכות וגרומות, מכוסות כתמי זקנה, גילו ניכר בו. הוא מחייך כשנכדתו מבקשת רשות ללכת לשחק בגן השעשועים ומהנהן. היא מתרחקת ממנו בריצה והוא מזהיר אותה שלא תתקרב לכביש. הוא מתיישב על הספסל ליד הגן ומחליף כמה מילים עם אחת האמהות. המקל שלו נשמט והיא מגישה לו אותו. הוא מודה לה. הוא כבר לא צעיר כמו שהיה פעם. היא מחייכת. תוך כדי שהם משוחחים, הוא מביט במגדל, בזרוע הרובוטית הנשלחת בחטף ומזיזה את מחוגי השעון, מכוונת אותם מהר מכפי שעין אנוש תוכל לראות. אבל הוא רואה. אתה כמוני, הוא רוצה להגיד לרובוט הקטן בראש המגדל. אתה תבחר נכון. אחרי כל מה שתראה במאה השנים הקרובות, לא תוכל אחרת. אבל במקום זאת, הוא מלטף את ראשה של נכדתו ומציע לאישה היושבת לידו סוכרייה.

 

—–

רותם ברוכין היא מחזאית, במאית ותסריטאית, ועוד היד נטויה. היא הייתה מועמדת לפרסים רבים וזכתה בפרס  גפן עבור סיפורה "במראה".



תגובות

  1. מאת Boojie:

    זה יפהפה. כמו כל סיפור של רותם, הקריאה היא עונג אנושי צרוף.

  2. מאת ברק:

    סיפור מופלא ואהבתי אותו מאד.

כתיבת תגובה