domino

שמונֶה דקוּר / יואב אבני

…דווקא בעת התרחקותך מנמל הבית של המין האנושי, אתה קרוב אל האנושות מאי-פעם. לראשונה בחייך נפרע חובך במלואו, וכעת בדרכך אל האינסוף הנשארים מאחור הם אלו החייבים לך. עזבת את נמל "שקיעה" כדי לנסות ולהביא את זריחת הלא נודע. אתה ושבעת חבריך לא עוד נידונים אלא חלוצים. קודמיכם גילו את אמריקה, צעדו על הירח, על מאדים, על אירופה.

הקפסולה הנושאת אותך כעת במסעך הארוך תגן עליך. השאר את משגי העבר מאחור. פניך קדימה – לשלום ואל האינסוף.

למִפְרָט קפסולת הטיסה גע במקש המואר כעת.

לקבלת סעד רוחני גע במקש המואר כעת.

להסבר פיזיקלי קצר על עקרו-

 

הוא כיבה את ההקלטה, ולא בפעם הראשונה. זמן רב כל כך הוא צף בתוך הכלום האבוד הזה.

הסבר פיזיקלי קצר עאלק, סינן, צינוק מזדיין וחסר גבולות.

הוא מנסה לכעוס פחות לאחרונה. כבר הבין שהאלימות בוערת רק בעזרת החמצן ששואף האחר. כבר גילה שאינה פותרת דבר כל עוד הוא לבד לגמרי.

 

למרות שנמנה על השמונָה מרצונו, לא האמין לרוב מה שאמר הפרופסור שהגיע לבית הסוהר כדי לבחור אותם.

עדיין לא הצליח להבין – אם היקום מתפשט, אז רבאק, לאן? אתה לא יכול להשתלט על עוד שטח, אם המקום לא היה שם קודם, נכון? אנא עארף, חשב, אולי זה כמו למהול סם, אולי היקום נמהל עם כל החלל הזה וככה גדֵל? ומה הקטע של מהירות האור, אם כל מה שיש סביבו עכשיו זה חושך, אה?

הפרופסור לא הבין אותם. מישהו מהם שאל איך יֵדעו שהגיעו לאינסוף ולפרופסור לא הייתה תשובה. על הפיזיקה שלו דיבר מאחורי קיר מזכוכית משוריינת, המגנה מפני כל מסה קטלנית בסרבל אסירים כתום. הוא הזכיר חורים שחורים – טעות, כי שניים מתוך השמונה היו אפריקנים וכשהקולומביאני לא התאפק ולחש לאחד מהם משהו, הסוהרים היו חייבים להתערב. גם מה שאמר הפרופסור על המסע בזמן לא היה ברור. הוא שאל אותם מה היו עושים אם היו פוגשים את סבתם ומגלים שהיא צעירה מהם – טעות קשה מהקודמת בהתחשב בכך שמתוך שמונת הנבחרים היו שני אנסים סדרתיים, שודד מזוין וחמישה רוצחים. לסוהרים הייתה אינסוף עבודה בתקופת ההכנה. לסבתות, זכרן לברכה, שלום – למרות מה שאמר הפרופסור, הוא לא פגש את שלו מאז שיצא לדרך והיה מוכן להתערב על כִּלְיָה שזה היה המצב גם אצל שבעת האחרים. הוא זכר אותה נשבעת לשוטרים שהוא דווקא ילד חכם ומתחננת אליהם שיוותרו לו רק הפעם ואז שותקת לידו כשהלכו כל הדרך הביתה.

ובכל זאת, תקופת המיונים הייתה היפה בחייו הבוגרים. תמיד היה רגיל לתשומת לב, אך כזו המוּנעת מפחד. במיונים חש שהוא חוזר להיות אדם מן המניין והשקיע במבחנים את כל כוחו ומרצו. עד מהרה התחוור לו שגם זו הייתה טעות – הרי עונש המוות שלו עדיין בתוקף, ומהי הקפסולה, אם לא תחליף אטי ומתמשך לכיסא החשמלי או לזריקת הרעל?

הוא הביט בסימן שהוטבע על הדופן הפנימית של התא, כמו גם על בגדיו, ונזכר שהפרופסור שאל בתחילת המיונים אם מישהו מהם יודע מה זה. הוא היה הראשון שענה והודה שוואלה, זה נראה לו כמו שמונֶה דקוּר. חלק צחקו וחלק התעצבנו. התורכי פתח עליו פה והסוהרים היו צריכים להתערב שוב.

בגלל דברים כאלה הסכים לצאת – לא רק בגלל שמועד ביצוע גזר דינו התקרב. "הגיהינום הוא אנשים אחרים" – זה מופיע גם בסעד הרוחני בהקלטה וזה נכון, הוא יודע כי הוא היה גיהינום לחלקם.

גם שבעת האחרים נבחרו מאגף הנידונים למוות. בתחילה חשב שיחלקו חללית אחת ורווח לו כשהבין שכל אחד מהם יֵצא לבדו בקפסולה נפרדת ובכיוון אחר. בימים הראשונים של המסע התחרט והשתוקק לחברה אך בסופו של דבר הבין שתמיד יהיה לבדו וברגע מזוקק ויוצא דופן חשב על עצמו כעל גרעין אנוש המנסה להגיע לקליפת פרי חלול, שחור ואינסופי. ומי שיצליח להגיע, יוכל אולי לסחוט את היקום.

 

הוא מחליט שעכשיו ערב. גם קידוש הוא עושה רק כשנראה לו שהשבת מגיעה. את השעון כיבה בשבוע השני או השלישי, כבר קשה לזכור. איך בכלל אפשר להגיע אל האינסוף בעזרת כל כך מעט ספרות? ככה קל יותר.

ויהי ערב, הוא אומר לעצמו, ומי שיש לו בעיה עם זה, יכול ללכת להתנייק שם בחוץ.

גם את המחשב כיבה לבסוף. לא ממש כיבה, אבל השתיק אותו או אותה – כשדיבר בקול של אישה התחרמן וכשדיבר בקול של גבר נמלא זעם.

הוא ניסה פעם – לצאת, זאת אומרת. לא מזמן, לפני שבוע בערך – או שהחליט שזה שבוע, רצה לסיים את הכול. אם היה אינסוף, כבר היה אמור להגיע אליו. לפני שבוע בערך החליט שנמאס לו. ניסה לתלוש את הכיסא ולפרוץ את הדלת. במשך שעות, או שהחליט שאלו שעות, התפרע וקילל את כל מי שהביא אותו עד הלום – הוא, הוריו, המשטרה, השופט שחתם על ההסגרה וזה שגזר עליו מוות, הפרופסור, פקח הטיסה שאישר את המראתו מ"שקיעה" וגם כל מי ששכח בדרך. אבל הכיסא נותר במקומו והקפסולה אטומה. אין יוצא וגם אין בא.

בכל זאת יש סוף – תמיד יש סוף, והוא שקל לקרבו בעזרת הלולאה שעל דופן הקפסולה וצינור ההתפלה אותו יוכל לכרוך סביב צווארו אם יעמוד על הכיסא, אך הסעד הרוחני חנן אותו והוא החליט להמתין. האינסוף יכול להגיע פתאום. בכל רגע.

 

הוא מכין את ארוחת הערב. זה קל, ולעומת החרא שאכל כל החיים במוסדות לעבריינים ובבתי הסוהר יש משהו מתקתק ומרגיע בכדור הלבן שהוא מניח על הלשון. הוא לא יכול לומר דבר דומה על המים שמותפלים מהשתן, אבל אין מה לעשות. הוא חושב שצריך לא לחשוב על זה. וגם לא על האין, או על הסוף. הוא חושב שצריך לתת למחשבות להתפשט יחד עם היקום, עד שהן מתרוקנות כמותו. הוא באמת מנסה לכעוס פחות. תהיה שלילי, הוא מזכיר לעצמו – והאינסוף יתרחק. לאינסוף אתה בא נקי, לא ככה?

לפני שהוא מחליט שהגיע הלילה ומעביר את הקפסולה למצב שינה, הוא נוהג ליישר את הכיסא ולהפעיל את הדוושות – שמו שם כאלה בשביל ההתעמלות. יש גם מקש על לוח הבקרה שהופך את הקירות לשקופים, ואז אפשר לשבת ולדווש בתוך הכלום האפל והיבש ולהרגיש שהוא זה שגורם לקפסולה לזוז כאילו רכב על אופני חלל.

הוא זוכר שביקש כאלו מהוריו כשהיה קטן. זה גורם לו לבכות – בכל ערב. מזל שהוא לבד. מזל שאף אחד לא רואה אותו ככה, זולג טיפות מבוזבזות שלא תהפוכנה למי שתייה, אבל אולי אי-אפשר להגיע אל האינסוף בלי דמעות והוא מדווש בכל ערב בקפסולה השקופה ומשתדל לא להסתכל למעלה, למטה, או לצדדים. אם יש אינסוף, עדיף שיהיה לפניו.

בלילה הכיסא נפרש למיטה ולפני שהוא מתמתח עליה ונרדם הוא נוגע במקש המואר כעת כדי להקשיב למעט סעד רוחני. הוא יכול לבחור בין רב, קאדי, כמה סוגי כמרים ונזירים בודהיסטיים. הוא הולך על הרב, אבל עבר מספיק זמן והוא כבר יודע שכולם אומרים אותו דבר – יש אינסוף והוא בדרך. החיפזון מהשטן. הוא מקשיב וחושב שהכל כֶּלֶא ואלוהים הוא השוטר הטוב, והשטן הוא השוטר הרע ומעניין בשביל מי שניהם עובדים.

כשמתמזל מזלו הוא חולם. הקפסולה מאטה לפתע ואסטרואידים מרקדים סביבה כשהוא מגיע אל הקצה. יש ניצוצות של כוח משיכה, אבק כוכבים והתפרצויות אור לוהט, ונדמה שהרִיק שבחוץ מתנפח והופך לאויר. גם בחלומו אינו יכול לצאת מהקפסולה, אבל אין בכך צורך. ההרגשה חופשית וחסרת גבולות, והיקום מוחל לו והשעון חוזר ופועל שוב, אך השעה היא אינסוף וחצי או אולי חצי לפני אינסוף והחלל הופך למראָה והוא רואה קפסולה זהה לשלו, מגבירה מהירות עם השמונה הדקוּר על הדופן. הקפסולה עושה את דרכה חזרה ומרחוק הוא כבר מבחין במגדלי הפיקוח האפורים והאדירים של נמל החלל ואז כדור הארץ מופיע מולו בכחול-הירוק הזה, כפרה עליו, והיבשה מתקרבת אליו והנה ים, יבשה, רמת-גן, בני ברק ופרדס-כץ, בניינים, עצים, ציפורים, אנשים, חיוכים והנה רחוב ז'בוטינסקי זוהר כמסלול נחיתה והוא מרחף מעל לבית ושומע תשואות ויודע שלא הכול היה לחינם.

 

—-

יואב אבני הוא מחבר הרומן "הרצל אמר", המניח שתכנית אוגנדה התקבלה וישראל הוקמה במזרח אפריקה. "הרצל אמר" יצא לאור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן, וזכה בפרס גפן לספרות ספקולטיבית בשנת 2012.

ספריו הקודמים: רב המכר "שלושה דברים לאי בודד" וזוכה פרס גפן 2010 "החמישית של צ'ונג לוי".

תגובות

  1. מאת ברק שגיא:

    סיפור נפלא. קראתי אותו אתמול בפעם הראשונה והיום פעם נוספת. השם 'שמונה דקור ' הברקה נהדרת. כפיים.

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.