כבר בשעת בוקר זו נראה נמל החלל "שקיעה" כהוריקן מתכתי. חלליות מטען צוללות וממריאות, מעבורות חגות ומחכות למשטח נחיתה, רחפות פיקוח ואינסוף משאיות ומכוניות נכנסות ויוצאות. האנושות נכנסת –ומעטים גם לא ייראו שוב בעולם הזה. כי בנמל החלל הגדול ביותר של כדור הארץ נמצא גם הטרמינל היחיד של "העולם החדש" –חברת הנסיעות המשווקת את הנסיעה אל מחוץ למערכת השמש. הנסיעה אורכת דור, ובסופה יעד שממנו איש לא ירצה לחזור. אבל מנשה ידע שהוא לא יהיה מההולכים לבלי שוב. הוא החנה את מכוניתו בחניית העובדים, לקח את ארגז הכלים מהמושב האחוריונכנס לביתן של עובדי התחזוקה. בסוף היום, ידע, ייכנס למכונית ויחזור הביתה. לאשתו. מצעדו הואט לרגע.

על לוח המשימות הופיע שמו ליד טיסה 774 –דוברת מטען שכבר תחזק בעבר, המובילה נאודימיום מהאסטרואידים. הטייס, דינוזאור שעוד הטיס מטוס קרב במלחמת רוסיה-סין, שנא להכיר בכך שהמלחמות נגמרו ושהוא מטיס ארגזים. הוא התעקש לבצע נחיתה ידנית, ולסדוק את כן הנסע בכל סיבוב שלישי. מנשה תהה אם הטייס מתכוון לבלות את האלמוות שלו בסדיקת כני נסע. אך מנשה לא היה צריך לתהות כדי לדעת מה הוא עצמו יעשה באלמוות –יתקן כני נסע של טייסי קרב מתוסכלי שלום, יאבחן הזדקנות בחלונות המעבורת למאדים, וילך יום-יום לסככת חלקי החילוף וחזרה, למלא טפסים ולחייב את חברות המטען בתיקונים.

בשעה שתים-עשרה, בדיוק לפי תקנות ועד המכונאים, צלצל פעמון ארוחת הצהריים. מנשה סגר את המחפתים העליונים של כן הנסע בעזרת בורג האבטחה הזמני, הניח את סורק הסדקים בארגז הכלים ויצא לאכול. המרב לו יכול היה לצפות היה שניצל תעשייתי ופסטה שוחה בשמן, מוגשים על פלסטיק צהוב ונאכלים לצד רצועות שולחנות וספסלים.

אבל באותו יום מנשה לא הלך לחדר האוכל. הוא פנה לטרמינל "העולם החדש". בכניסת העובדים הציג את כרטיס העובד שלו ונכנס אל אולם ההמתנה. מחלון הטרמינל הגדול נשקפה הספינה האימתנית שתיקח הלאה את בני המזל, שחלקם כבר חיכו ליד שער היציאה. אחרים הסתובבו באולם, חובשים על ראשם וידפונים מהדור האחרון, עוטים טוגות צמדניות ששווייה של אחת היה חמש משכורות שלו ונושאים את ראשם בביטחון. מנשה הסיר מראשו את הווידפון השחור והחבוט שלו ותלה אותו על חגורת הג'ינס הפשוט שלו, מוצנע מעיניים בוחנות ומבקרות. הוא לא יכול להחביא את חולצת העבודה המלוכלכת שלו, אבל הוא התכווץ בִפנים, כאילו להיעלם ולהעלים אותה עמו. במבט חטוף חיפש את הנוסעים המועטים שמכרו את כל שהיה להם, ונסעו הלאה עם מעט יותר ממזוודה וכמה תקוות.

בצדו השני של האולם, הגיע לפתחה של מסעדת "הסעודה האחרונה". המארחת נתנה בו מבט מפקפק, ואפילו לא שאלה לרצונו. הוא פתח, "אֶה, סליחה… אני מחפש פה מישהו… דניאל שנדר."

"כן, הוא כבר בפנים. השולחן שם." היא הצביעה, ולא עשתה שום סימן של תזוזה ללוותו אל השולחן. הוא נכנס.

דניאל ישב שם, לבוש בטוגה צמדנית פשוטה, מהסוג שאיש שיווק מסוגל וצריך להרשות לעצמו. כשמנשה התיישב, דניאל הרים עיניו מהעיתון וחייך. "מנש, מה שְלום!" הוא בירך בעיניים צוחקות.

מנשה ענה בקול כבוי במקצת, "אתה יודע מה אומרים. ההבדל היחיד בין הגיהינום לחיים תמיד היה הנצח –ועכשיו כשיש לנו חיי אלמוות, אין שום הבדל."

דניאל צחק בלבביות. "בחיאת מנש, מתי תפסיק להיות כזה אופטימי! בוא, אני אזמין אותך לקצת מצב-רוח נוזלי. לכבוד הקידום!"

מנשה בירך את דניאל על הקידום, ואי-שם אחרי המשקה השני, גם מצב הרוח התחיל לעלות לראש. "נו, אז מה," הוא שאל את דניאל, "עכשיו כשאתה עובד של העולם החדש, תוכל גם להרשות לעצמך לטוס לשם?"

דניאל גיחך. "מה פתאום," ענה. "לי ולאשתי יש כסף לכרטיס אחד, וזה מה שתמיד יהיה לנו. תמיד יש מתחרים עשירים יותר על כמות המקומות שאנחנו מציעים –ואני זה שמשכנע אותם לטוס. העבודה שלי היא להעלות לעצמי את המחיר!" דניאל חייך ולא נראה שהמצב מפריע לו כהוא-זה. הוא עמד להמשיך עם איזו חכמת חיים, אבל לפתע השפיל את מבטו לכיוון חגורת הג'ינס של מנשה. "הווידפון שלך מהבהב," אמר.

מנשה משך את הווידפון מהחגורה ובתנועה עצבנית חבש אותו על מצחו. "מה היא מנג'סת עכשיו," פלט לפני שלחץ על כפתור המענה. הווידפון פשט את המוט הטלסקופי שצילם את פניו של מנשה והקרין את פני אשתו על רשתית עינו הימנית. "הלו," נבח מנשה. אשתו רצתה להזכיר לו להתקשר לעירייה בהפסקה. הוא ענה לה שכן, כן, ברור, ושהוא בדיוק עכשיו בשיחה חשובה.

"תמסור היי לדניאל," היא ענתה.

"טוב, מה עוד את רוצה?" ענה בחוסר סבלנות, ואחרי עוד אי-אלו מילות סרק השיחה הסתיימה. הווידפון התקפל בחזרה, ומנשה נאנח. "הכסף מההורים שלה, זה מה שעושה אותה נפוחה כזאת. תאמין לי, הייתי משאיר אותה כאן, ולוקח את כל הכסף לכוכבים."

דניאל שתק לרגע. פניו התכווצו קצת והוא ענה ברצינות, "אתה יודע שאי-אפשר." שניהם ידעו שהנסיעה היא בכיוון אחד, והחוק לא התיר לאדם לנסוע כשאחריו עניינים לא גמורים כמו חובות או אישה עגונה.

"כן, ואם אני אתגרש ממנה היא תיקח חצי מהכסף ואני שוב עם חצי כרטיס ביד."

דניאל לא אהב את הכיוון שאליו פנתה השיחה, והוא ניסה לעודד את מנשה. "תגיד לי, מה כל כך חשוב לך לטוס? אנשים חיו על הארץ מיליוני שנים, ואף אחד לא התלונן. פתאום יש עולם חדש אז חייבים לנסוע?"

מנשה עיקל את שפתיו בחיוך מריר שלא הגיע לעיניו. "אתה צוחק עלי?" הוא התחיל. "שם כמעט ריק! אתה מקבל אחוזה בחינם! והכל חדש, יש עבודה, יש הזדמנויות! מרחבים! זה גן עדן!"

הבעה מרירה עלתה על פניו של דניאל. "אם היית יודע מי טס לשם, לא היית קורא לזה גן עדן. גן עדן זה המקום של הצדיקים." מנשה הביט בו בעניין, מחכה להמשך. "חצי מהאנשים שאני מדבר אִתם הם פקידי ממשלה," המשיך דניאל, "כאלה שעשו הון בשוחד, במכירת אישורי בנייה, שותפויות בעסקים שמקבלים כסף מהמשרד שלהם, שחיתויות על שחיתויות. אדם ישר שעובר לידם, מתכופף לו הגב." דניאל סיים את דבריו בכעס. "אבל אני, מה אכפת לי." הנימה הרגועה שבה לקולו לאחר הפסקה קלה. "אני שומר על היושר שלי וזה מה שחשוב. מרחבים, נהרות, חדי-קרן, זה רק בונוס."

מנשה צחק. "אז מה, גם לגן עדן מגיעים כל מיני חולירות. שַהידים לא היו מגיעים לגן עדן, לפני השלום?"

דניאל חזר לחייך. "אם כבר מדברים על שהידים," אמר, "אולי תפתור לי איזה בעיה דתית, מה אתה אומר?" מנשה רכן קדימה בעוד דניאל הציג את הבעיה. "השהיד מגיע לגן-עדן, ומקבל שבעים בתולות, נכון? אבל הוא יהיה שם לנצח. איך הוא יחלק שבעים בתולות על נצח? לא ייגמר לו בסוף?"

מנשה צחק. "אתה מגעיל, זה כל מה שיש לך בראש. וחוץ מזה, כולם יודעים שכשהוא משתמש באחת מחליפים לו אותה בחדשה. זה תמיד אותו מספר."

בסוף ארוחת הצהריים הם נפרדו, וחזרו איש לעבודתו. מנשה המשיך לעבוד על כן הנסע, אך במקום הזעפנות הרגילה שלו היה נסוך על פניו חיוך קל. מדי פעם הוא חזר לחשוב –איך, באמת, מחלקים על נצח משהו סופי? טוב, אז לא בתולות, לא צריך להיות כזה. אבל יש עוד דברים סופיים לחלק. במכוניתו בדרך הביתה, מנשה כבר פיתח פתרונות למקרים מיוחדים. למשל, מה אם צריך לחלק משהו רע? אז עדיף לגמור אותו בהתחלה, ואז שאר הנצח הוא גן עדן. כשמחשבה זו עדיין מהדהדת בראשו, הוא נכנס לחניה.

בדיוק כשעמד להיכנס נפתחה הדלת, ואדם בחליפת שירות יצא מתוכה, מחווה לאחור ברכת פרידה בידו. בהיסח הדעת כמעט התנגש במנשה כשסגר את הדלת מאחוריו. "או, סליחה, לא הבחנתי… אתה בעל הבית, לא?" שאל האיש בטון מתנצל.

"ואני מתאר לעצמי שאתה מהעירייה?"

"כן, אשתך התקשרה אלינו בקשר לחצר."

מנשה לקח נשימה עמוקה ושחרר אותה לאט. הוא הרי אמר לה שיתקשר בעצמו. לנציג העירייה סינן רק, "נו?"

הפקיד חיבק את עצמו בידו הימנית והשפיל את עיניו. "אדוני, רק עכשיו הסברתי לאשתך. בבקשה אל תעשה עניין שוב,"אמר בקול דק.

לנוכח שפלות הרוח מנשה הרשה לעצמו להרים את הטון מעט. "מה הבעיה לשנות את הייעוד? אנחנו עומדים בכל הקריטריונים, ראית בעצמך!"

"אדוני, אתה מכיראת המצב עם השכנים. הגדר בשטח שלהם מונעת זאת לפי כלל חמש-עשרה לתקנות הסימון, והשטח שלהם לתקופת חיים."

תקופת חיים –מנשה קילל תחת שפמו. זה טוב ויפה שהחוק כבר לא מכיר בקניין אדמות לנצח, האלמוות הפך זאת למנהג מזיק. וזה בסדר גמור שקבעו שכל חוזה ייגמר תוך לא יותר מתקופת חיים –תקופת הזמן שאדם יכול לתכנן לפיה, לקוות אליה, לפחד ממנה. שמה שיקרה אחריה לא אמור להיות מספיק מעניין לאף אחד. אבל למה מאה וחמישים שנה? ולמה, לעזאזל, מאה וחמישים שנה מלפני עשר שנים בלבד?

"זה לא סוף הסיפור. אני עוד לא גמרתי אִתכם," הוא הרים את קולו. "עכשיו עוף לי מהשטח."

הפקיד קיבל את ההזמנה בשמחה ונעלם, ומנשה נכנס הביתה, אגרופיו קמוצים בחימה. במטבח עמדה אשתו, ממלאת את מכונת הקפה. "שמעתי שפגשת בחוץ את נציג העירייה," היא אמרה סתמית.

"כן, הנציג שאמרתי לך שאני אזמין."

"ידעתי שלא תזמין. אני מכירה אותך לא מאתמול."

מנשה חבט באגרופו על שולחן המטבח. "את מנדנדת לי כל היום, ואז את הולכת ומדברת עם העירייה רק כדי להוכיח לעצמך שאי-אפשר לסמוך עלַי? אם לא היית מציקה לי, היה לי זמן לדבר אִתם בעבודה, חשבת על זה?"

הוא נזכר ברוגז שחש כשהווידפון שלו הבהב באמצע השיחה עם דניאל. וכשחזר לשיחה הזו, נזכר גם בדברים שעליהם חשב בדרכו הביתה. הוא הביט בחיוך המלגלג על פניה של אשתו, שעמדה להפנות אליו את גבה כהרגלה ולצאת לענייניה, ולפתע עלה בדעתו שגם עונשים הם יחסיים לתקופת חיים. כשהחלה לפנות ממנו הוא תפס בכתפה ומשך בה בפראות.

אשתו קפאה לרגע, ומיד התעשתה וסטרה לו. "אתה תשלם על זה,"סיננה.

מנשה הרגיש את הזעם עומד בגרונו. רק לפני כמה שעות עוד דיבר על גן עדן, ועכשיו כל זה. גן עדן, ועכשיו זה. ושוב נזכר בפתרונות שמצא במכוניתו. תקופת חיים, הוא שמע מהפקיד. אבל מה הן כמה עשרות שנים בכלא לעומת הנצח?

מנשה הושיט ידו אל סט הסכינים שעל השיש.

 

—

 

יוסף מלר הוא סטודנט להנדסת מכונות, הכותב מדע בדיוני מגיל צעיר. סיפורו הראשון התפרסם ב"היה יהיה" 4.