ילדה, כלבה ותרמיל. הילדה על הספסל הסמוך לחנות. הכלבה, קטנה וחומה, צמודה אליה על הרצפה. התרמיל גם כן על הרצפה. לא מראה נדיר. לפעמים הורים משאירים את הילדים עם הכלב על הספסל סמוך לחנות המזכרות שלי ורצים לסידורים אחרונים בנמל, מבקשים מאיתנו לשים עליהם עין. ככה זה כשמנהלים חנות כל כך קרובה לשער היציאה, הם נעזרים בי ובעובדים שלי, ואני לא יכולה לומר להם "לא". עבור רובם זו הבקשה האחרונה שלהם בכדור הארץ.

בדרך כלל הם קונים אחר כך משהו, מזכרת אחרונה מהבית. חליל אירי, בומרנג, עששית חשמלית, מערכת שחמט, ערכת כלי סושי. כל אחד מוצא משהו שצד את עינו, שהוא יתגעגע אליו, שיזכיר לו את המקום שהוא בא ממנו. חלקם מבקשים למכור או אפילו להשאיר חפצים. דברים ישנים שלקחו מתוך גחמה או נוסטלגיה, וברגע האחרון הם מחליטים שהם רק מעמסה או זיכרונות לא רצויים.

כשהתקרבתי אל דלת החנות, הבטתי שוב בילדה ובכלבה. הילדה בכתה.

 הם לא אמורים לבכות, הילדים הממתינים. הם אמורים להסתכל על חלון הראווה העמוס בצעצועים מעניינים ולהחליט מה הם רוצים עד שהוריהם חוזרים. אבל הילדה הזו ישבה ובכתה, בכי כל כך חרישי עד שבקושי נשמע. ידיה כיסו את פניה המורכנים, אך הדמעות זלגו למטה והרטיבו את חצאיתה. אולי הוריה נעדרו זמן רב מדי. התקרבתי אליה.

"מה קרה, חמודה?" שאלתי.

הילדה הרימה את ראשה. פניה היו רטובים ואפה אדום ודולף. היא ניגבה אותו בכף ידה. יפחה בקעה מפיה. הוצאתי מכיסי ממחטת נייר והושטתי לה. היא הייתה אולי בת עשר, ופניה מיוסרים. היא לקחה את הממחטה, קינחה את אפה וניגבה את פניה.

"למה את בוכה?" שאלתי.

היא לא ענתה, רק קינחה את אפה שוב. עיניה נמלאו בדמעות חדשות.

"איפה ההורים שלך?" שאלתי.

היא הושיטה את ידה השמאלית לכיוון שער היציאה. שער 31. הבטתי לכיוונו. השער היה סגור. עליית הנוסעים הסתיימה. דפדפתי בשבב הנתונים שלי. הספינה תמריא בעוד שעה. זו ספינת הגירה לפַּדָאֶיָה. הנוסעים האלה לא יחזרו.

"הם שכחו אותך?" לא יכולתי להאמין לזה.

"הם רצו להשאיר את טיטי," היא אמרה, קולה חרישי וקטן, כמעט לא נשמע.

הסתכלתי על הכלבה. לצערי לא חסרו אנשים שהגיעו עם הכלבים לשער היציאה ונטשו אותם. אבל זו הפעם הראשונה שראיתי שמשאירים מאחור ילדה.

הושטתי לה את ידי, "בואי אִתי, חמודה, אנחנו הולכות למשרד המנהל."

 

"היא לא הסכימה להיפרד מהכלבה," אמרה הגברת גַרְצִיג שדיברה אִתנו דרך הצג. איפור כסוף כבד כיסה את פניה. שׂערה היה אסוף כולו בצד אחד בסיכות זהב. שנאתי את האופנה החדשה הזו.

"חזרי שנית, בבקשה," אמר מנהל הנמל. מצחו התקמט. הסתכלתי לאחור. הילדה ישבה מחוץ למשרד בכיסא אדום, והכלבה הקטנה מכורבלת בזרועותיה.

גרציג נאנחה ואמרה, "מלודי חשבה שאנחנו נוסעים עם הכלבה שלה. כמובן שזה לא יעלה על הדעת. אתם יודעים כמה עולה כרטיס נסיעה לכלב?"

"כן," אמר מנהל הנמל. "הרבה פחות מכרטיס נסיעה של מבוגר."

"אבל יותר מילד. זה מוגזם לחלוטין," אמרה גרציג. "בסך הכל חיה עלובה, שאפילו לא תופסת מיטה. על מה אני צריכה לשלם כל כך הרבה?"

"מה זאת אומרת?" שאל מנהל הנמל. "הכלבה נושמת, מייצרת פסולת, צורכת מזון, מפיצה חום–"

"אין לי כוונה לשתף עם זה פעולה, ואז לסבול את היצור הזה כל הדרך. מלודי הבינה שאנחנו לא לוקחים את הכלבה רק כשהיינו כבר בשער היציאה. והיא התעקשה שהיא לא תיפרד מהכלבה. אז אמרתי לה שהיא מוזמנת להישאר אִתה בכדור הארץ."

המלים נעתקו מפי. מנהל הנמל פער את פיו.

"אז הלכנו, והיא בחרה להישאר," אמרה האישה.

שאפתי אוויר. "זו הבת שלך," אמרתי. "את לא יכולה לנטוש אותה."

"היא לא הבת שלי," אמרה האישה. "היא הבת של בעלי המנוח, מנישואיו הקודמים. אני לא אוהבת אותה, ובעלי אוהב אותה עוד פחות. אבל התכוונו לדאוג לה, עד שהיא התחילה להתעקש על הכלבה הזו שלה."

לא ייאמן.

"אני אשלם את מחיר הכרטיס של הכלבה," אמרתי. לא שיש לי את הכסף לזה, איאלץ לקחת הלוואה.

"מאוחר מדי," מלמל מנהל הנמל. "הליכי ההמראה כבר החלו."

"אתה חייב לעצור את הספינה," אמרתי. "אתה לא יכול לתת להם להמריא."

"כבר קיבלנו החזר על מחיר הכרטיס של הילדה," אמרה גרציג.

"יצאת מדעתך? איך את משאירה אותן מאחור?" צעקתי.

"היא לא רוצה לבוא. הדירה שנקבל בפדאיה קטנה, ויש לי ילדים משלי לדאוג להם. אז ברור שלא אכפה על מלודי להצטרף. עוד משהו?"

שוב לא יכולתי לדבר.

המנהל שאל, "מה עם האמא שלה? איפה היא?"

"מתה לפני חמש שנים," אמרה גרציג. "בגלל זה הילדה והכלבה הגועלית היו אצלנו." מבטה נדד לרגע הצִדה. "מסמנים לי פה לנתק ולחזור לעמדת ההמראה. שיהיה לכם יום טוב."

התשדורת התנתקה.

"אתה חייב לעצור אותם," צעקתי.

"אסור לי לעצור את הספינה," אמר המנהל. "יש שם חמשת אלפים איש. הם יחמיצו את חלון ההמראה שלהם."

"הם נטשו ילדה בת עשר!"

המנהל משך בכתפיו. "אני מצטער. אין אפשרות."

אגרפתי את שתי ידיי. "לא יכול להיות שהם יֵצאו מזה בלי עונש!"

הוא גירד בראשו. "את צודקת… אני אנסה לקבל אישור…" הוא התקשר לוועדה המפקחת. גופו הרפוי וקולו החיוור שידרו את חוסר האונים שחש. הלכתי להסתכל בצג שהראה את מעגן 31. מנועי הספינה כבר פעלו. מעולם לא ראיתי ספינה שעוכבה בשלב כל כך מתקדם. התקשרתי לחנות לבקש מהעובד שלי שם שיישאר עוד זמן מה. אצטרך לשלם לו על זה שעות נוספות. הסתכלתי החוצה מחלון המשרד. הילדה חיבקה את הכלבה כאילו אין לה אף אחד אחר בעולם.

המנהל סיים את השיחה. "אין מה לעשות,"אמר ומשך בכתפיו."אודיע על זה לרשויות בפדאיה, אבל אני לא יודע אם הם יעשו להם משהו. לאבא החורג מחכה שם משרה חשובה. הם צריכים אותו."

הטחתי את אגרופי בשולחן וצעקתי, "ילדה ננטשה!"

"אני אודיע למחלקת הרווחה," אמר המנהל. "את יכולה להשאיר אותה פה ולחזור לחנות. אני אשגיח עליה בינתיים."

הסתכלתי שוב בעד החלון. ישלחו אותה לאומנה. מה עוד יעבור על המסכנה? עדיף שתהיה בינתיים בסביבה ידידותית יותר מהמשרד הזה.

"אני אקח אותה אתי לחנות," אמרתי.

"אני אשלח אלייך את הרווחה," אמר המנהל.

יצאתי מהמשרד, והושטתי יד למלודי. היא הרימה אלַי את מבטה.

"הם הסכימו לקחת את טיטי?" שאלה.

"לא," אמרתי. "אבל את לא צריכה לגור עם אנשים כאלה. עוד מעט יבואו אנשים טובים כדי למצוא לך בית. בינתיים תתארחי אצלי בחנות."

 

נתתי לה בובת סמרטוטים שהייתה בארגז המציאות. היא כבר הייתה גדולה מכדי לשחק בבובות, אך בכל זאת חיבקה את בובת הסמרטוטים ביד אחת ואת הכלבה באחרת וישבה ליד הדלפק בזמן שהעובד שלי סגר את הקופה בסוף המשמרת שלו.

"אבא הביא לי את טיטי כשהיא הייתה פצפונת," אמרה. "אמא שלה מתה כמו שאמא שלי מתה, והיא הייתה צריכה מישהו שידאג לה. לא יכולתי לעזוב אותה." שוב מילאו דמעות את עיניה.

"ברור שלא," אמרתי, וליטפתי את טיטי. היא גמלה לי בליקוק מלשונה הרטובה. גירדתי מתחת לסנטרה.

"חשבתי שכולנו ניסע לפדאיה," אמרה, "וארזתי את כל הדברים של טיטי. הם על הספינה."

היה מאוחר מדי גם להוריד את המטען של הילדה. מכל רכושה עלי אדמות נשארו לה רק הדברים המעטים ששמה בתרמיל.

"טיטי ואת תקבלו דברים חדשים," אמרתי, ולבי נחמץ בקרבי. בכלל לא הייתי בטוחה שהן יקבלו דברים חדשים. אולי לא ישלחו אותה למשפחת אומנה? אולי ישלחו אותה למוסד. הכלבה עצמה את עיניה והתרפקה על ירכה השמאלית של מלודי.

היו מתנדבים שאספו כלבים נטושים כדי למצוא להם בית קבע. הייתי מזעיקה אותם בכל פעם שכלב ננטש מאחור על ידי אנשים חסרי לב. זו הפעם הראשונה שאני צריכה מתנדבים שיאספו ילדים. קיוויתי שגם האחרונה.

"הספינה המריאה," הופיעה הודעתו של מנהל הנמל בשבב הנתונים שלי. זהו. הם הלכו בעקבות העבודה החדשה של האב החורג, עזבו את כדור הארץ הישן, לעולם לא יחזרו. ואני פה, מוקפת בדברים שאנשים משאירים מאחור. חפצים זנוחים, ילדה וכלבה.

העובד שלי הביא לילדה פרוסת עוגת שוקולד שקנה במעדנייה ממול. הילדה ניסתה לחייך והודתה לו בקול קטן. אבל ראיתי את העצב בעיניה וידה התהדקה סביב צווארה של הכלבה.

 

מלודי התעודדה לאחר שנכנסו כמה קונים, והסתובבה בחנות. היא הסתכלה בחפצים המעניינים –הצעצועים הישנים, הממחטות, השעונים, לוחות הציור האלקטרוניים, כלי הנגינה. כשנכנסה אמא עם שני ילדיה, היא ניגנה בחליל פאן כל כך יפה עד שהילדים שכנעו את האם לרכוש עבורם את החליל.

"איך את יודעת לנגן על זה?" שאלתי לאחר שהמשפחה יצאה.

"אבא לימד אותי," אמרה מלודי. "זה בסדר שניגנתי?"

"זה מצוין," אמרתי. "את מאוד מוכשרת."

היא חייכה וחזרה לחטט בין כלי הנגינה שבארון. שמחתי שהיא חייכה. אולי זה סימן טוב. העובדות הסוציאליות ימצאו לה משפחה אוהבת, והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

הפעמון העתיק שהתקנתי מעל הכניסה צלצל כשנפתחה הדלת. שתי נשים בשֵׂער אסוף נכנסו.

"באנו לקחת את הילדה שננטשה," אמרה אחת מהן.

מלודי הרימה את עיניה כדי להביט בהן.

"הם הסכימו שאבוא עם טיטי לספינה?" שאלה.

"הספינה כבר המריאה," אמרה האישה השנייה. "אנחנו ניקח אותך לבית עם הרבה ילדים. יהיה לך שם טוב."

מלודי רצה לאחורי החנות שם טיטי אכלה כמה שאריות שהבאתי מהמזנון הסמוך.

"בואי, טיטי," היא קראה. "אנחנו הולכות לבית חדש."

"מי זו טיטי?" שאלה האישה הראשונה.

מלודי חזרה עם הכלבה אחריה, קשורה ברצועה.

"זו הכלבה שלה," אמרתי. "זו הסיבה שההורים החורגים נטשו אותה פה, כי היא לא הסכימה להיפרד מהכלבה."

"אנחנו לא יכולות לקחת את הכלבה," אמרה האישה הראשונה. "תשאירי אותה פה."

מלודי נעצרה, והניחה יד על פיה. דמעות חדשות נִקוו בעיניה. היא רכנה לחבק את הכלבה.

"קדימה," אמרה האישה השנייה. "את צריכה לבוא אִתנו. ננסה למצוא לך משפחה שתסכים לקבל את הכלבה, אבל עכשיו את צריכה להשאיר אותה."

"אני לא באה אִתכן," צעקה מלודי, וחיבקה את הכלבה כל כך חזק עד שזו ייללה בכאב.

"בוודאי שאת באה אִתנו," אמרה האישה השנייה.

לא האמנתי למה שאני שומעת. גם אני כמעט ייללתי בכאב.

"אתן לא יכולות להשאיר את הכלבה מאחור," אמרתי. יצאתי מאחורי הדלפק כדי לחצוץ בין מלודי לנשים. שתיהן התמקדו בי.

"אל תדאגי,"  אמרה האישה הראשונה. "יש ארגון של אנשים שאוספים כלבים נטושים. תעבירי להם את הכלבה. אנחנו נחפש לילדה משפחה שתסכים לקחת גם את הכלבה, ונוכל לאחד בין השתיים."

זה לא יקרה, ידעתי. אף אחד לא יזכור למי הכלבה שייכת.

מלודי אחזה בכף ידי.

"מירי," אמרה בקול רועד מבכי, "בבקשה תגידי להן שאני לא עוזבת את טיטי. היא נשארת אִתי. אני מוכנה לגור ברחוב ולא לנטוש את טיטי. היא צריכה אותי."

"אין ברֵרה," אמרה האישה השנייה. "אי-אפשר להביא חיות למוסד לילדים. וברור שאי אפשר להניח לילדים לחיות ברחוב."

מלודי שוב חיבקה את טיטי כאילו היא מנסה להתמזג אִתה ליצור אחד. אני לא יכולה לתת לזה לקרות, ידעתי. לא אחרי שמלודי ויתרה על משפחתה למען הכלבה.

"לכו מפה," אמרתי. "אני אקח אותה אלַי עם הכלבה. אני אתן לה בית."

לא האמנתי שאמרתי את זה. ככה לאמץ ילדה עם כלבה. בגחמה של רגע. התחרטתי בשנייה שבה אמרתי את הדברים, אבל היה מאוחר מדי. אני לא יכולה להציע למלודי תקווה ואז לבטל אותה. לא, אני אדבוק בדברים.

שתי הנשים הביטו בי.

"את לא יכולה להחליט דבר כזה," אמרה הראשונה. "יש תקנות וכללים."

"אף אחד לא יפריד את הילדה הזו מהכלבה שלה," אמרתי. הביטחון שלי בהחלטה הלך וגדל. ידעתי שזה הדבר הנכון. מעגל הנטישות ייעצר כאן.

"זו לא החלטה שלך," אמרה האישה השנייה.

"זו החנות שלי, אז כנראה כן," אמרתי והצבעתי לכיוון הדלת. "בבקשה עזבו את המקום."

"אנחנו נחזור עם המשטרה," אמרה האישה הראשונה ונופפה מולי באצבע.

"בהצלחה עם זה," אמרתי. חייכתי אליהן כשיצאו. פעמון הדלת צלצל לפרידה.

מלודי הביטה בי בעיניים רחבות. "משטרה?"

אחזתי בכף ידה ואמרתי, "אל תדאגי, מלודי. נמל החלל הוא טריטוריה משלו. המשטרה לא נכנסת לכאן, ומנהל הנמל לא ישלח את כוח השיטור שלו לשלוף אותך. בזמן שהן יתווכחו איתו, אני אבקש אישורים רשמיים לקחת אותך אלַי לאומנה."

"ומה בינתיים?" שאלה מלודי. עיניה היו גדולות וחוששות והרגשתי שאני מתאהבת.

"תוכלי לישון בחדר האחורי פה בחנות עם טיטי," אמרתי. "נצלם את שתיכן. אני בטוחה שיספיק טור אחד שיופץ ברשת עם הסיפור כדי לקבל את האישורים."

מלודי חייכה וחיבקה אותי. ליטפתי את טיטי על ראשה. זו המזכרת הכי גדולה שאנשים השאירו אצלי מאז ומעולם, אבל באותו רגע שמחתי עליה. הרגשתי שאני, מלודי וטיטי עומדות להפוך לחברות טובות.

 

—

יעל פורמן, כותבת ותיקה בקהילה, זכתה בעבר בתחרויות, והיתה מועמדת מספר פעמים לפרס גפן על יצירותיה. בשנת 2011 הוציאה את ספרה הראשון, “ילדי בית הזכוכית” בהוצאת מודן. הספר נכנס לרשימת מצעד הספרים של משרד החינוך לשנת תשע”ב.