כנס מאורות 2013, חמישה בדצמבר, ירושלים - עיר
B-10

אֵלבַּה / שחר אור

והעיר הייתה הזיכרונות, והזיכרונות היו העיר.

סביב רבצו הפרברים, בדידות בתים טובלים בדשאים מוריקים, מנוקדים בנדנדות גן דוממות, בתים שגגותיהם אדומים ושערי מתכת שגילופים ייחודיים לכאורה מעטרים אותם. בדרום התנודדו השיכונים הישנים, שלדי בטון צפופים, ירוקים מזקנה, קירותיהם טיח מתקלף. בצפון התנשאו למרום מפלצות זכוכית ופלדה, מרפסותיהן צופות אל הים כהבטחת איכות חיים הבוקעת משפתי נוכל. במערב התעשן אזור התעשייה, שורות ארוכות וישרות של מבני אפר ואפור. במרכז התעגלו להן הכיכרות, וסביבן מוקדי בילוי וקניות נוצצים וצבעוניים. אֵלבַּה תמיד השתדלה לקצר את משך שהותה באזור, הדממה הרעישה את אוזניה במרכז, יותר מבכל מקום אחר בעיר.

מדרום-מערב העיר לצפון-מזרחה עבר השבר. בקע שעומקו עשרים מטרים, קרוע, מזוגזג בפרץ זכוכיות שבורות, קירות בניינים שקרסו מעדנות ללועו, מגלשות גני שעשועים חתוכות כבסכין ענק, ראשן על האדמה ותחתיתן בקרקעית השבר. מכוניות מרוסקות, אדמה צרובה וצחיחה, ודם. אלבה ידעה שהיה שם דם, אף על פי שכתמיו שלוליותיו אגמיו נעלמו זה מכבר. היא ידעה שהיה שם דם, אבל לא זכרה את המקום המדויק שבו ראתה אותו, ומששכחה – נעלם הדם. יש דברים שקל יותר לזכור, שנעים יותר לזכור, שקל יותר להודות שגרמת להם. הדם היה הראשון שנעלם, עוד לפני שאלבה הבינה את כללי המשחק. אחרי שהבינה אותם, אלבה השתדלה לא לשכוח יותר, לא לתת לפרטים להיעלם ולשקוע בים שגבל בעיר. גבול ים, שהלך והצטמצם ככל שהתפוגגו זיכרונותיה.

אלבה התגעגעה. היא התגעגעה אל אחיה שאִתם גדלה, שיחקה, התעמתה והשלימה. היא התגעגעה אל הלוחמים שהעריצו אותה ומסרו את חייהם למענה כששמה עדיין על דל שפתיהם, למפקדיהם שהקשיבו ונהו והלכו אחריה עד שבגדו ומסרו אותה למלכות, לקולות האנשים ברחובות, לנפנוף שמלתה הצבעוני של נערה, לוויכוחים אקראיים ותגרות בשוק, לריחות של חיים ומוות, לאדם אחר. לעתים אפילו התגעגעה לקולו של השופט, הקול האנושי האחרון ששמעה, שהתיימר לדבר בשם האומה כולה: "אני. אנחנו מכריזים עלייך אשמה. אשמה בפשעים כנגד האנושות, באחריות לרצח המוני ולהשמדת עם, בהשחתת נפשו והכבדת לבו של דור שלם במלחמות שווא, אנחנו. אני דן אותך להגליה ליקום אנכי לכל ימי חייך."

הם התיימרו להיות הומניים. לפני שהסיטו אותה, עם העיר שבנו על מנת לסמל את חייה ופועלה של אלבה, במאונך ליקום שלהם, הם דאגו לצייד את העיר בכל מה שעשויה הנידונה שלהם לרצות בשארית ימי חייה – מזון, בידור, מחסה, מידע, כלי עבודה, שרתים אוטומטיים. אם רק תרצה, לא יחסר לאלבה דבר. דבר, מלבד נפש חיה נוספת ביקום המוסט, כמובן, ומלבד שמה.

את שמה הם נטלו, זו הייתה הדרך היחידה שבה עשו בזיכרונותיה כרצונם. את שאר הפרטים שנעלמו מאז הוסטה, אלבה שכחה בעצמה.

את השם אלבה היא בחרה כך שיתאים לשם העיר, כלא שומם להגלות אליו קיסרית בערוב ימיה ובאִתרע מזלה. מה יכולה מצביאה לעשות באין לה עם, באין לה קהל שומעים לשלהב, באין לה מטרות לתכנן, לבבות לכבוש, ביצות לייבש? אלבה העסיקה את עצמה בתחזוקת העיר. היא ריחפה סביב לשכונות, בדקה את יציבות הקירות, את תקינות הצירים בדלתות, את גובה הדשא הקצוץ, את פלישתם של ניצני העשבים השוטים.

בכל מקום שבו מצאה עשב שוטה שסרח, דשא שגדל פרא, דלת שנפערה, התנדנדה ונטרקה ברוח, קיר שהטיח התקלף ממנו או לבנה שנשברה, הייתה שולחת את שרתיה לתקן. סביב-סביב הייתה חגה, משגיחה על חבורת הבוטים המשפצים, עד שהשביעה התוצאה את רצונה. אז הייתה נוחתת סמוך לבניין הסורר וסוקרת אותו בעיניים ביקורתיות: הנראה עדיין הפגם לעין? הנִבעו סדקים נוספים?

שבוע חודש שנה, הזמן היה אלסטי וקשה להגדרה באין איש לחלוק אותו אִתה. פרק זמן לאחר שניסוט עולמה, ישבה אלבה במרכז העיר, והעסיקה את עצמה בניסיון השתכרות. היא ערבבה משקאות אלכוהוליים שמצאה בבית הקפה, וחלמה עצמה בחברת אנשים, בסביבה סואנת, מפוטפטת ומלאה ניחוחות מאכלים וריחות גוף. הכמיהה לאדם אחר הייתה כה עזה, עד שחשה אותה מבעבעת על קצה לשונה, ואלבה ניסתה להטביע את התחושה בעוד בירה, עוד יין ועוד ערק. ומשהחל האלכוהול להשתקע בדמה, ניסתה לתת לדמויות פנים ושמות, פנים אהובים ושמות מוכרים. הערב התחיל לרדת, ערפל כיסה את רחובות העיר, ואלבה ניסתה להיזכר באחד מפקודיה, ותהתה אם הפכה אותו לאחד ממאהביה-לשעה, או שהיחסים ביניהם נשארו בגדר פלרטוטים אפלטוניים.

האירוע היה בצעירותה, ואלבה לא הצליחה לזכרו במדויק. לרגעים חשבה שהיה ביניהם דבר, והביטה במזרקה ובפרחים שסבבו אותה בכיכר מולה. ברגעים אחרים חשבה שלא היה ביניהם דבר זולת ידידות, ובהתה בפסל הברונזה הבודד בכיכר. ואז הזדקפה בכיסאה, דמה קפא, וזיעה קרה כיסתה את כפות ידיה. הפחד גירש את קורי האלכוהול מעיניה, וגם התמונה למולה התייצבה, אבל לאלבה לא היה ספק – הכיכר שמולה השתנתה. השתנתה כתוצאה ממחשבותיה של אלבה, מן הדברים שזכרה כך או אחרת.

משהתפכחה בבוקר למחרת, ובימים הבאים, ניסתה אלבה לשחזר את התופעה, על מנת לחקור ולהבין אותה. אלבה ניסתה לחשוב על מאהב אחר שלה, אבל לא חזתה בשום שינוי בסביבתה. היא ניסתה להיזכר האם ראתה אי-פעם אדם ללא רוח חיים, ואף כאן לא נוכחה בהשפעה כלשהי. ואז, כשהחלה לפקפק שמא בגדו בה עיניה בחסות האלכוהול, רק משניסתה לבנות את הזיכרון לאשורו, רק אז חזתה בתופעה שוב. הפעם הייתה זו השתקפות בניין רב קומות במימיה של בריכת נוי קטנה, בניין שהתנודד בין שתי קומות לחמש, גובהו מתחבט כפקפוקיה. השינויים המבניים בעיר התחוללו לרוב במקומות מרוחקים ממנה, ולא כנגד עיניה, או שהתרחשו בזמנים שונים, אבל לא היה לה ספק שהתופעה שרירה וקיימת.

למן היום שבו הבינה אלבה, היא ניסתה לקשר בין רובעי הסביבה האורבנית לבין אזורי עברה, זיכרונותיה ונפשה. היו הקשרים שנראו מובנים מאליהם. גורדי השחקים, מצופי קירות המסך השחורים, לבטח היו קשורים לשנות התקדמותה המטאורית בשדרות הפיקוד עד שהגיעה להנהיג את המרד והקרבות. מתכנני העיר ודאי התכוונו לרמוז להיבריס, אבל כשצפתה בגורדי השחקים נמלא לבה של אלבה גאווה דווקא באנשים שהלכו אחריה, שלולא תמיכתם לא הייתה יכולה להגיע לראש הפירמידה. הפרברים ודאי סימלו את ילדותה, התמימות וניקיון הכפים, תחושת מרחב האפשרויות הבלתי מוגבלות האופייניים לילדוּת. גם כאן היה פער בלתי נמנע בין הידע המוגבל של הוגי העיר לגבי עברה של אלבה, לבין זיכרונותיה שלה עצמה, על מלחמת חבורות אלימה ברחובות שבהם גדלה, ילדה שראשה גולח בכפייה מתוך סקרנות לראות את כתם הלידה דמוי הלב שעל קדקודה, סכסוכי אחאים שהגיעו עד ידיים ושיניים שבורות, והורים שהתעלמו מהכול ונתנו לילדתם חופש לבחור בין התבגרות לטביעה.

מה סימלו הכיכרות במרכזי הקניות, אזור התעשייה העשן, והצריף המט לנפול שעל שפת הים שבו קבעה את משכנה, את זאת טרם הסכינה אלבה להבין.

לילה אחד, נעורה אלבה וחלחלה בלבה. בבוקר בילתה זמן רב באחד הפרברים במזרח. בית עץ ישן, שהיה מצופה לווחים שחורים מוכי רקב, עד שהפילה הרוח אחד מהם וקרעה חור בגגו, עמד במרכז התיקון באותו היום. אלבה השגיחה על הבוטים עד שסיימו את העבודה, עד שהיה הבית מבהיק ומצוחצח וניחוח לכה מחדשת נעורים עלה ממנו, ואז חזרה למעונה בצריף הקטן שעל המזח. אבל בלילה נעורה אלבה, וניסתה להיזכר איך נראה הבית לפני שתוקן. מראהו המחודש עמד לנגד עיניה בבירור, אבל האם נראה כך גם לפני שקרס? האם היה בעל קומה אחת או שתיים? כמה דלתות היו בחזיתו? והזוחל המכונף על דלת הכניסה, האם היה מצויר לפני השיפוץ? והגג, האם היה משופע גם קודם לכן? מה מן המראה שנחרט בזיכרונה הבוקר היה אמִתי, זיכרון הבית כפי שהוסט אל היקום, ומה מתוכו נבנה רק מאוחר יותר?

לאחר אותו היום, ליוותה אותה התולעת השחורה בכל עת. בקצה זווית שדה הראייה, כמו זורמת, מהבהבת ומעוורת, מתפתלת ולוחשת ללא הרף: זה היה כך, זה היה אחרת, או שמא גרסה שלישית? מה את זוכרת באמת? מהי המציאות ומהו הדמיון, התדעי להבחין?

אם ניתנת בידה האפשרות להחליט בין לזכור שקר לבין לשכוח, החליטה אלבה, היא מסרבת לבחור בכזב. אם אינה יודעת בבירור את האמת, מוטב לה להרפות ולא לאלץ, לתת לעזובה להשתלט על שטח הבית. כשעברה באותו פרבר זמן מה לאחר מכן, דקר את עיניה מראה הים, אותה פיסת ים המכסה את שטח האדמה עליה ניצב הבית ששיפצו הבוטים והעלה בה ספקות כה רבים. היא הסבה את עיניה, לבל תראה את הגלים לוחכים את חצרות הבתים הסמוכים. זמן מה לאחר מכן, היה המגרש עמוק בשטחו של הים, הוא וכל השכונה שבה עמד.

עוד זמן עבר, וההנעה של אלבה לצאת מעורה ולפעול הלכה ונמוגה. סיוריה ברחבי העיר הפכו נדירים. ימים ארוכים ישבה אלבה בפתח הצריף הרעוע וחשבה: מהי אלבה, מהי האמת הפנימית שלה? האם הגאווה, המנהיגות, היכולת לסחוף את העם אחריך אל היעד שבלבבה? לא, ודאי שלא, שהרי הייתה אלבה גם לפני כן, לפני היות גורדי השחקים והבקע שיצר שבר מלחמת האזרחים הכושלת. האם הייתה זו הדבקות במטרה, הנחישות והנכונות להתמיד עד להשלמתה, גם במחיר גבוה עד כאב? האם אזור התעשייה הוא המאפיין את אלבה והאמת המוחלטת שלה? לא, היו ודאי היו בה תכונות נוספות, מאפיינות יותר, בסיסיות וראשוניות יותר.

כשיצאה אלבה ביום הבא לסיור וראתה שאזור התעשייה נעלם, בד בבד עם שקיעתו של רובע גורדי השחקים מתחת לגלי הים, לא הופתעה. ייתכן שאף ציפתה לכך. סיוריה במרחבי העיר המצטמצמת הפכו קצרים יותר, והותירו לה זמן רב יותר להרהורים.

מה הם הזיכרונות, ואיך הם מרכיבים את האישיות שלה? או שמא אישיותה מבנה את זיכרונותיה יש מאין? האם ניתן לה להיסמך על זיכרונותיה? ביקום מאונך, שבו אין עִמה חפצים שזיכרונות טבועים בהם, באין לה אינטראקציה חברתית אנושית לחדד אִתה את הזיכרונות על ידי שימוש חוזר בהם, על ידי שיחה או שליפה אקראית של דז'ה וו, האם לא יתפוררו זיכרונותיה מאליהם?

האם ניתן לומר שאלבה היא כיכרות העיר והתרבות הקנויה, צורכת את חייה בשימוש חד פעמי וקצר, בטרם תשליך אותם מאחורי גבה בבוז, או שאלבה היא השיכונים הישנים המתחככים זה בכתפו של זה כבאוהלי החיילים המיוזעים בטרם קרב? הים הלך וקרב, הקיף וכבש, העיר הלכה ונעלמה תחת מטר שאלותיה וספקותיה של אלבה, ואלבה עדיין ישבה אל מול הים וחשבה.

אם יילקחו ממנה הקליפות הריקות, הצהרות השקר, ההתחזויות, אם תיחפר אלבה עד לליבתה. האם תהיה כחבילת הפתעה של יום הולדת, שהייתה עטופה בשכבות אינספור של נייר עטיפה שיש להסיר ולמצוא במרכזה אוצר בלום, או שמא תהיה כבצל מרובה שכבות שאחרי שקילפת את עליו, שכבה אחר שכבה, נותרת בידיים ריקות?

מול הים, בשתיקתו הממתינה ומוודה, אלבה ידעה שבבסיסה, באמת הפנימית ביותר שלה, היא אינה המצביאה, גם לא השורדת, השתויה, המשוחררת, המצווה, המתאווה. ולא ידעה אלבה לומר מה היא כן. וכך, אט אט, התחילו הגלים להתקרב ולהתנפץ לרגליה. הצריף שקע במים, וכפות רגליה היחפות של אלבה נשענו על סלע. סלע בודד בלב ים אינסופי ביקום מאונך. ים שהיה פעם עיר, עיר שהייתה פעם אישה. אם יש אֵל בַּה – יופע מיד, חשבה. המים גאו, או שהיה זה הסלע שהשתפל, ואלבה לא נלחמה עוד, גם לא כשהגיעו המים עד צוואר. אם אין לך לב, אם אין לך תוך, אם אין לך זיכרונות, אין לך סיבה להילחם עוד. מה שמעולם לא אירע מול אויב בשר ודם, קרה לה כנגד סדקי הספקות, אלבה נכנעה.

רחוק משם, מאונך וניסוט בזמן, הניחה מיילדת תינוקת שאך נולדה על אמה. האם הביטה בכתם הלידה הבהיר דמוי הלב שעל קדקוד התינוקת, אימצה אותה אל חזה ולחשה: "יַא עֵיני, יַא רוּחִי, יַא אַלבִּי. אַלבִּי שלי".

שחר אור – מהנדסת כימיה ואלקטרוניקה בעבר, הידרותרפיסטית בעתיד, ואמא לשלושה חובבי מדע בדיוני. סיפוריה התפרסמו בכתב העת "חלומות באספמיה", בכתב העת המקוון "בלי פאניקה" ובאסופה "היֹה יהיה".

תגובות

כתיבת תגובה