אוויר לנשימה / רותם ברוכין

אֵקָה-לי שחתה דרך המעבר הצר שביער האצות, מתנשמת ומתנשפת, מאמצת את זרועותיה, את רגליה. אַרְקְס וחבריו היו מאחוריה – היא שמעה את קריאות הלעג שלהם מהדהדות דרך המים, הולכות ומתקרבות.

זה היה מרדף שתוצאתו ידועה מראש, ואקה-לי ידעה שהיא רק מתישה את עצמה, אבל הפחד משל בתנועותיה. פיה היה פתוח, מנסה למצות עוד חמצן מהמים. כל שריריה כאבו, אפילו הגרון שלה. ארקס והחבורה שלו היו מהירים בהרבה ממנה. המִפְרקים שלהם היו גמישים יותר כדי לייעל את השחייה, היו להם זימים וקרומים בין האצבעות. אבא ואמא היו אומרים שרק אנשים שלא היה חשוב להם להישאר אנושיים עשו כל כך הרבה התאמות גנטיות לילדים שלהם. אבל אקה-לי, שעברה רק התאמה חלקית ללמטה, קינאה רוב הזמן באנשים כמו ארקס. כלומר, קינאה כמעט בכל בית הספר שלה.

היא יצאה ממעבה היער אל גן הפסלים המטופח, והתחבאה מתחת לפסל אבן גדול, מפותל. כמה דגים הביטו בה בסקרנות בעודם מכרסמים אצות אדומות. בטנה קרקרה – היא לא אכלה מאז ארוחת הבוקר, כי ארקס גנב לה את האוכל בהפסקה, כרגיל. היא תלשה כמה אצות ולעסה אותן במהירות. הטעם המתקתק עורר אותה והשיב לה מעט מכוחה. היא הביטה סביבה בפסלים שבגן, מנסה להסדיר את נשימתה. היו כאן די מקומות להתחבא. לפני שנה או שנתיים אקה-לי יכלה להיכנס בקלות אל תוך פסל הדולפין, והיא העריכה שאם תידחק קצת תוכל להתחבא בתוכו שוב. אבל היה מסוכן להתחבא במקומות סגורים. לפני שנים, כשהיו בגן הילדים, היא התחבאה בתוך מושבת ספוגים, וארקס וחבריו אטמו באבן גדולה את היציאה. היא בכתה שעות לפני שהגננת שמעה ובאה לשחרר אותה. אם תבכה כאן, איש לא ישמע אותה, לפחות עד שאחד האומנים יגיע לעבוד על משהו חדש – וזה עלול לקחת שבועות. היא יכלה גם לברוח מחוץ לתחום המושבה – האחרים בדרך כלל לא העזו לרדוף אחריה לאזורים הלא מיושבים, שלהקות כרישים חיו בהם. אבל אקה-לי בעצמה פחדה מאוד מכרישים. היה לה מורה להיסטוריה בלי זרוע שסיפר שכריש תלש מעליו את ידו, ובסיוטיה תמיד חלמה שהם תולשים מעליה את כל איבריה. אבל אולי זה היה טוב יותר מאשר מה שארקס יעשה לה. לפחות זה יהיה מהיר.

היא שמעה אותם סורקים מלמעלה את גן הפסלים, קוראים זה לזה, ועצרה את נשימתה, מחכה בשקט שיעברו. "היא כאן!" נשמעה הצעקה, ואקה-לי הביטה מעלה, המומה. לא, הם לא יכלו לראות אותה מהזווית הזו – הפסל התעקל מעל לראשה, מסתיר אותה מלמעלה ומלפנים. אבל… היא הביטה בערוגת האצות שהשמידה. גם מרחוק היה ברור שלא דגים אכלו אותן. היא כל כך מטומטמת. היא רצתה להכאיב לעצמה, לתלוש את גבותיה, את מה שנותר מהשיער הזה שהיה עדות ברורה לעובדה שלעולם לא תהיה אחת מהם. אבל היא התעשתה וזינקה מתוך המחבוא. הם שחו אחריה כמו להק כרישים, צוחקים. הם היו קרובים מדי, קרובים מספיק כדי שלא תרצה להביט לאחור. הבית ובית הספר היו רחוקים מדי. הדבר היחיד שהיה עשוי להציל אותה היה המצוף. הוא היה קרוב מספיק – היא ראתה את החבל שלו בקצה התחום המיושב, והיא שחתה אליו מהר ככל שיכלה.

יד תפסה ברגלה – אצבעות מחוספסות, כמו עשרות מחטים קטנטנות, ובקצותיהן טפרים חדים שננעצו בשוק שלה. אקה-לי השתנקה, אבל ידה כבר הייתה על החבל האוחז במצוף, משחררת אותו. המצוף נורה למעלה מייד, ולאקה-לי נותר רק לאחוז בו בכל כוחה.

הם דלקו אחריה, מהירים כמעט כמו המצוף. חשדהּ שהם השתעשעו בה קודם לכן אומת, כשהבינה שעד כה הם שחו לאט יותר ממהירותם המרבית כדי לתת לה את האשליה שתוכל להימלט. אוזניה התפוקקו וראשה פעם בכאב, אבל היא ידעה שהעלייה המהירה מדי הייתה גרועה בהרבה עבורם, שהם יתקשו הרבה יותר ממנה להתקרב אל פני המים, לנשום את ריכוזי החמצן הגבוהים יותר. ובכל זאת, הטפרים רק ננעצו עמוק יותר בעורה. אקה-לי הביטה לאחור, אל חיוכו של ארקס, שורות של שיניים מחודדות. האחרים היו הרחק מאחוריו, אבל הוא נותר צמוד אליה למרות הירידה בלחץ. הוא הושיט את ידו השנייה ללפות את אקה-לי, והיא צעקה, ואז קולה שלה נשמע שונה פתאום, והיא הבינה שהמצוף שהיא נותרה צמודה אליו העלה את פניה מעל המים. הטפרים הרפו ממנה – לזמן קצר, ככל הנראה, כיוון שארקס יתרגל במהרה למים הרדודים. היא הורידה את אפה ופיה אל מתחת למים, ומצמצה מול השמש, מחפשת בעיוורון עד שמצאה את הסירה של חופית – קרובה מספיק, למרבה המזל. לעיתים קרובות השייטים נשארו ליד המצוף, אבל אף פעם אי-אפשר היה לדעת. אקה-לי שחתה אל הסירה, תפסה בסולם הקטן בצידה ומשכה את עצמה מעלה בכוח הפחד בלבד. היא עצרה את נשימתה כשטיפסה בסולם, רגליה וזרועותיה רועדות מהמאמץ. היא קיוותה שתצליח להגיע למעלה לפני שהחמצן ייגמר, אבל זה לא קרה. היא הרגישה שהיא נחנקת, ופתחה את פיה, בניסיון לשאוף אוויר – הכאב בראשה התחזק, אבל גרועה בהרבה הייתה תחושת החנק, שידעה שתגיע. היא השתנקה, יודעת שהגוף שלה מחפש את המים ולא מוצא, ושברגע שתוכל לפלוט את המים מהריאות שלה ולהחליף אותם באוויר היא תצליח לנשום בקלות. אבל התחושה הייתה נוראה, כאילו היא עמדה למות. היא עברה בקושי את המעקה, אבל רגליה כשלו, כצפוי, ולא תמכו בה, והיא צנחה על הקרקעית, שרוטה וחבולה. היא בירכה על הכאב הזה, ידעה שכעת הייתה בטוחה מפניהם.

כעת, כששכבה על הסיפון, היא הצליחה במאמץ לפלוט את המים מהריאות שלה. היא הקיאה כמה פעמים, ואז, בהקלה עצומה, חשה את האוויר נכנס ויוצא מריאותיה. היא תמיד פחדה שתשכח איך נושמים אוויר, למרות שגופה תמיד זכר.

"אקה-לי!" קול גברי מוכר קרא בבהלה, וקול נשי הדהד את שמה אחריו. היא זיהתה את קולה של חופית, אבל לא הייתה בטוחה אם הקול הראשון היה סוּף או מאור. השמש עיוורה אותה והיא כיסתה בזרועה את עיניה. כאב כל כך להקיא מים מהריאות, כמו לטבוע באוויר עד הרגע שבו הצליחה לנשום שוב. היא שנאה את המעברים האלו בין מעלה ומטה. בדרך כלל הייתה עולה מהמים לאט, מניחה לעיניה וגופה להתרגל, מוציאה את ראשה ומחזירה אותו פנימה כדי להרגיל את עיניה לאוויר, מרוקנת לאט את המים מריאותיה. היא הייתה מותשת, גופה בוער בחום מבפנים וקר מדי מבחוץ בגלל הרוח. אבל ארקס וחבריו לא יכלו לעקוב אחריה לכאן. היא שפשפה את רגלה, את סימני הטפרים שהשאיר עליה, עוד התאמה גנטית שהוריה לא טרחו לתת לה. למעשה, הגוף שלה היה כמעט זהה לזה של חופית, סוּף ומאור, מלבד העובדה שיכלה לנשום את מי הים ולשתות אותם. העובדה שעדיין היו לה ריאות ולא זימים אפשרה לה להימלט מארקס, אבל כמובן, אם הייתה כמותם, הם לא היו רודפים אחריה בכלל.

צעדים נשמעו, מהדהדים, מתקרבים. "אקה-לי, את בסדר?" אמר הקול – סוּף, היא זיהתה עכשיו – והוא תמך בגבה, מסייע לה להתיישב.

"אקה-לי!" עוד צעדים רצים, והפעם הצליחה להביט ולזהות את פניה של חופית, מוקפים בעטרת השיער המתולתל.

"היא מלאה בשריטות," אמר סוּף.

"תביא מגבת," הורתה חופית.

סוּף הרפה מאקה-לי מיד, מהר מדי, והשפיל את עיניו כדי לא להביט בגופה. סומק פשט בלחייו.

"בחייך, סוּף," חופית גלגלה את עיניה ותפסה את מקומו, תומכת בגבה של אקה-לי. "אפשר לחשוב שבחיים לא פגשת שוכני מטה. מתי תתרגל לזה?"

"פשוט… רוב מי שאנחנו סוחרים איתם הם גברים," אמר סוּף, נבוך.

"גברים, נשים, מה זה משנה? להם לא אכפת, אז למה לך כן?" חופית גלגלה את עיניה וניגבה את אקה-לי בשרוולה. "מגבת? וחלוק. אקה-לי? כואב לך, חמודה?"

"לא," היה קל יותר לדבר אחרי שגופה התרגל לנשימה, אבל בהתחלה קולה הבהיל אותה – תמיד לקח לה זמן להתרגל לאופן בו נשמע באוויר הפתוח. היא הודתה בפני עצמה שהיא מעדיפה את השירה הנמוכה של צלילים מתחת למים. "כן. קצת." היא שפשפה שוב את רגלה.

"הילד הזה, ארקס, הוא עשה זה?" פניה של חופית היו אדומים מכעס. אקה-לי, באופן משונה, מצאה את עצמה מקנאה בתכונה הזו.

"לא, זה…" שיח? אצה? אבן? היא לא הייתה בטוחה מה להאשים. "…מהדרך."

"אבל רדפו אחרייך," אמרה חופית. "אחרת לא היית עולה ככה."

אקה-לי שתקה. חופית קיבלה מסוּף את המגבת שהביא וניגבה אותה. המגבת הייתה חמימה מהשמש ורכה, ואקה-לי התרפקה עליה. לַבַּדִּים המעטים שהיו בתוך המים לא התלוותה תחושה כזו. כשהתייבשה, חופית עטפה אותה בחלוק, מנחה את זרועותיה אל תוך השרוולים שאקה-לי התקשתה איתם. בגדים האטו את השחייה, כך שמעטים לבשו בגדים במים. בעיקר מבוגרים עשו זאת – ביניהם ההורים של אקה-לי, למרבה הבושה. אקה-לי עצמה מעולם לא שקלה זאת. גם ככה היא הייתה איטית מכולם בשחייה. היא רעדה כשאוויר קר נגע בראשה הקירח. חופית כיסתה אותה בברדס של החלוק. סוּף, שרק עכשיו הביט בה, צמצם את עיניו. "אקה-לי, מי גילח לך את הראש? זה גם היה הם?"

"לא." אקה-לי חייכה חיוך קלוש. "ביקשתי מאבא שלי. זה בשביל שיעורי ספורט. אני גם ככה בקושי עוברת את המבחנים."

סוּף נאנח. "בלי בגדים. בלי שיער. איך הם חיים שם למטה?"

"יותר טוב מאיתנו," מלמלה חופית.

"כן, בטח, בגלל זה הם מתעללים בילדות."

"אני לא ילדה!" התמרדה אקה-לי, שהייתה צעירה מסוּף רק בחמש שנים. "ואני מסתדרת. ארקס לא יכול לתפוס אותי כאן."

"אז זה כן היה ארקס," אמרה חופית, ואקה-לי השתתקה, לא טורחת אפילו לתקן את ההגייה שלה – חופית, סוּף ומאור לא היו מסוגלים לבטא את התנועות הארוכות והצלילים הארוכים של שוכני מטה. הם ביטאו היטב את שמה של אקה-לי רק כיוון שזה היה שם שנועד לכך ששוכני מעלה – שייטים, כמו שכולם קראו להם – יוכלו לבטא אותו. "איפה מאור?" שאלה אקה-לי, מבינה פתאום שלא ראתה אותו.

"מתקן ההתפלה התקלקל שוב," אמרה חופית. "הוא הלך לאסדה המרכזית להביא רכיבים –"

"אל תיתני לה לשנות את הנושא," אמר סוּף.

אקה-לי נאנחה. "אל תשלחו שוב מכתב למנהלת," ביקשה. "בפעם האחרונה זה רק עשה את הכול יותר גרוע. הם היו צריכים להביא מתרגם ולפתוח את המכתב בבועת אוויר. כל בית הספר יודע שמציקים לי. הם עדיין קוראים לי שייטת."

"זו מילת גנאי?" שאל סוּף בכעס, וחופית נאנחה.

"בוודאי שזו מילת גנאי," אמרה. "בסדר, אקה-לי, אנחנו לא נעשה כלום."

"אז ניתן לחלאות האלו להמשיך להתעלל בה?" סוּף שאל.

"ואיך תעצור אותם?" חופית קמה וניגבה את ידיה על מכנסיה. "לא תיתן להם את האספקה הבאה? להם יש אדמה לגדל עליה אוכל, לנו לא. אנחנו צריכים את האוכל שלהם יותר משהם צריכים את האלקטרוניקה והתאורה שלנו."

"כל מה שניסינו זה לכתוב למנהלת. אפשר גם לכתוב להורים שלהם. אפשר לכתוב להורים שלה –"

"אקה-לי מבקשת שלא נעשה את זה." חופית העבירה יד ברעמת תלתליה. "לכולם מציקים בבית ספר. גם אם תבנה לה שריון חשמלי הם ימצאו דרך לעקוף אותו."

"אבל –"

"סוּף, אתה יכול לעזור לי לעמוד?" שאלה אקה-לי, בעיקר בשביל לשנות את הנושא. סוּף נאנח ובא לעזרתה. היא התנדנדה מעט, כל גופה כואב ודואב, ונאחזה במעקה הסירה, מרגילה את עצמה מחדש למשקל גופה מעל המים, לשיווי המשקל המשונה, לכך שהיו מעט מדי כיוונים לנוע בהם. סוּף הלך איתה, תומך בה בזרועו. הכאב הלך והתמקד בגב וברגליים שלה, ושריריה מחו עם כל תנועה. "אני שמח שבאת," סוּף אמר. "רציתי להראות לך מה מאור הביא מהאסדה המרכזית בשבוע שעבר."

הוא הוביל אותה לתא הקטן של מאור ושלו. מיטה זוגית תפסה את רוב התא ולידה היה כיסא עץ קטן. אקה-לי התיישבה על המיטה, מביטה במפה הממוסגרת שהייתה תלויה מעל הכיסא.

"זו מפת העולם הישן," אמר סוּף בגאווה. "ראית כזו פעם?"

אקה-לי הנהנה, אבל לא הרחיבה. סוּף נראה גאה מאוד במפה החדשה, ולא היה לה נעים להודות שאמא ואבא הביאו איתם כבר עותקים רבים של המפה הזו מהליקוטים שלהם, שמורים במסגרות אטומות של פלסטיק וזכוכית. היא הייתה צריכה להביא לו עותק. היא פשוט לא חשבה שמפה עתיקה, שלא היה לה שום קשר למראה כדור הארץ הנוכחי, תהיה חשובה למישהו. אבל כמובן שהיא תהיה חשובה לסוּף. הוא הצביע על ישראל. "כאן אנחנו," ואז על אזור מזרח אסיה, "וכאן האוורסט."

"זה נראה רחוק," אמרה אקה-לי.

"לא מאוד," הרגיע סוּף. "תחשבי שכל מה שבאמצע זה רק מים. אם יש רוח טובה, זה יכול לקחת פחות משבוע."

"סוּף, מה עם האוכל?" חופית קראה מבחוץ, וסוּף נאנח והלך למטבחון הקטן. אקה-לי הלכה בעקבותיו. הבישול היה מטלה משעממת עבורו, אבל היא הקסימה את אקה-לי. היא בהתה מרותקת באש הבוערת, בסיר המים המבעבעים. "אם אתה מכסה את האורז, איך אתה יודע שאתה לא שורף אותו?" היא שאלה את סוּף כשכיסה את הסיר.

"אמנות עתיקה ורבת שנים של שייטים," סוּף חייך אליה מעל סלט האצות האדומות, הירוקות והצהובות שחתך בתנועות מהירות, קצובות. "חשבתי שאת כבר לא מתלהבת מדברים של שייטים ושוויתרת עלינו."

"ברור שלא," אמרה אקה-לי וחייכה. "אני רק מחכה להיות בת שמונה-עשרה כדי לעבור את ההתאמה ללמעלה ולהצטרף לסירה שלך ושל מאור."

"ואת בטוחה לגמרי שאת עדיין רוצה להצטרף אלינו?" שאל סוּף, מחייך. "גם אם את רוצה להיות שייטת, סירה עצמאית זה מסוכן. יש אזורים שהאוקיינוס סוער בהם כל הזמן. יש אזורים של גשם ורוחות. את צריכה להשיג בעצמך את האוכל, כי אין זמן לעצור ולהתחיל לעשות עסקים עם הימיים המקומיים. ואם מתקלקל המסנן צריך לתקן אותו או שאין מים."

"זה לא מפחיד אותי," אמרה אקה-לי.

"וחיות מסוכנות," המשיך סוּף, וזרק כמה דגים למחבת. "בגלל זה ימיים לא מצטרפים למשלחות האלו, את יודעת. להתרחק מהאזורים המיושבים מסוכן עבורם יותר מאשר עבורנו."

"אני לא מפחדת מכרישים," אמרה אקה-לי. "אפילו אכלתי כריש פעם."

"לא כרישים כאלו," סוּף הרים מגבת אפורה קטנה וכיסה בה את ראשו. "כרישים אפורים ענקיים, כאלו שיכולים לבלוע אותך בביס אחד!" הוא סידר את קצה המגבת הצמוד לראשו בצורת משולש, כמו חוטם של כריש, ונהם. אקה-לי לא חשבה שזה מצחיק, ולא רק בגלל שסוּף אפילו לא נראה דומה לכריש אמיתי.

"למה אתה מנסה להפחיד אותי?" היא שאלה. "אתה לא רוצה אותי על הסירה שלכם?"

סוּף הסיר מעליו את המגבת, פניו רציניים. הוא הרים את מכסה הסיר, עטף אותו במגבת והשיב אותו למקומו. "לא, אקה-לי, זה לא העניין. העניין הוא –"

"סוּף, מה עם האוכל?" קראה חופית מחוץ למטבח. סוּף נאנח. "נמשיך לדבר על זה אחרי האוכל, בסדר? אני מבטיח".

אקה-לי עמדה להתנגד, אבל היא הייתה צמאה ורעבה, והאוכל של השייטים תמיד היה טעים במיוחד בעיניה. חופית ערכה את השולחן, ומזגה לאקה-לי מקנקן המים המלוחים שכבר חיכה לה. אקה-לי שתתה כוס מלאה לפני שהבחינה שסוּף לא הביא קנקן נוסף של מים מתוקים עבורו ועבור חופית, אלא רק שני בקבוקונים קטנים. היא נזכרה שחופית אמרה שמתקן ההתפלה התקלקל. "אין לכם מספיק מים עד שמאור יחזור?"

"לא, לא, הכול בסדר," הרגיעה חופית. "אנחנו פשוט שומרים על הקצבה למקרה שתהיה סערה והוא ייתקע על האסדה עד שמזג האוויר ישתפר. אם נגיע למצב חירום, נשדר אות מצוקה לאסדה המרכזית והם ישלחו חילוץ." היא מזגה לאקה-לי עוד כוס, אבל אקה-לי לא הייתה צמאה עוד.

אחרי האוכל, סוּף שטף את הכלים בסבון, והיא העבירה אותם במים המלוחים. הוא היה שקט, ולבסוף אקה-לי לא יכלה עוד לעמוד במתח שחשה.

"החלטת לא לקחת אותי," היא אמרה, נעלבת. "אני חוסכת את כל דמי הכיס שלי בשביל הסירה כבר המון זמן. אני יודעת שזה לא הרבה יחסית למשכורת של מאור ושלך, אבל…"

"אקה-לי…" סוּף נאנח. "מאור ואני מדברים על הסירה הזו כבר שנים, ומהפעם הראשונה ששאלת אמרנו לך שאת מוזמנת להצטרף אלינו בשמחה, אבל… אני לא יודע, מה ההורים שלך יאמרו?"

"למי אכפת?" אקה-לי קראה. "עד שנחסוך מספיק כסף לסירה, אני כבר אהיה בת שמונה-עשרה, ואני אוכל לעבור התאמה ללמעלה בלי ההסכמה שלהם."

סוּף שתק והטביע את סיר האורז הגדול במי הסבון המלוחים, מעלה בועות לאוויר.

"סוּף?" אקה-לי שאלה. "אמרתם שזה ייקח שנים, עד שיהיה לכם מספיק כסף לסירה. אמרתם לפחות חמש-שש שנים –"

"הדברים השתנו," סוּף אמר בשקט. "יש סיכוי שמצאנו סירה בזול. מאור מברר בנוגע אליה עכשיו, כשהוא באסדה המרכזית. נצטרך לשפץ אותה קצת, וכמובן שהבטחנו לחופית לעזור לה למצוא צוות במקומנו לפני שנפליג, אבל… זה לא יהיה חמש שנים, אקה-לי. מקסימום שנה."

אקה-לי בהתה בו. "אז אני אבוא איתכם כמו שאני. זה דווקא יעזור, אני אוכל למצוא לנו אוכל, ולדבר עם ימיים, ו–"

"לא, אקה-לי, זה לא…" סוּף נד בראשו. "כבר אמרתי לך, זה מסע מסוכן מדי לשוכני מטה."

"אני יכולה להתרגל לחיים על סירה," אמרה אקה-לי, למרות שידעה שהוא צודק – היא לא יכלה לחיות כמו שייטת, לא בלי ניתוח – כמה שעות על הסיפון, והעמידה וההליכה כבר נעשו קשות עבורה וגרונה וריאותיה צמאו למים שתוכל לשתות ולנשום. "אל תלכו בלעדיי," היא אמרה, וקולה נשמע צרוד באוזניה. "אני אשכנע את ההורים שלי לחתום לי על הטפסים. אני אצעק עליהם עד שהם יסכימו."

סוּף נאנח. "אקה-לי… תשמעי, אני מסכים עם ההורים שלך. זו החלטה מסובכת, שאת צריכה לקבל לבד כשתהיי גדולה, כי אי-אפשר להתחרט אחר כך ולעבור התאמה ללמטה שוב. וכבר הכרתי ימיים שהפכו לשייטים והתחרטו."

"רציתי התאמה ללמעלה מהרגע שידעתי שדבר כזה אפשרי," אמרה אקה-לי. "אני לא אתחרט."

סוּף נאנח. "חכי רגע."

הוא הלך, והיא העבירה את שארית הכלים במי הסבון, מביטה בבועות שנצמדו לידיה וזרועותיה, ואז במים המלוחים. סוּף חזר עם דף נייר בתוך עטיפת פלסטיק שקופה ואטומה. הוא העביר לה אותו. "הנה, קחי. מאור הביא את זה בפעם הקודמת שהוא היה על האסדה המרכזית."

אקה-לי הביטה בנייר. היא לא הייתה מתורגלת בקריאת כתב של למעלה, ולקח לה רגע להבין את האותיות הארוכות. "טופס 218 – הסכמת הורים לניתוח התאמה". היא הביטה בסוּף בפליאה, מאמצת את הטופס לליבה. גרונה היה צרוד שוב. "בשבילי?"

סוּף הוציא את הכלים מגיגית המים והחל לסדר אותם על מגבת ארוכה לייבוש. "אני יודע שאת וההורים שלך דיברתם על זה הרבה, אבל חשבתי שאולי אם הטופס יהיה זמין וקרוב…"

אקה-לי הושיטה יד לכוס המים שלה, שעדיין חיכתה לה, מלאה, ונשמה לרגע במקום לשתות אותם, ממלאת שוב חלק מריאותיה, שמאז שעלתה על הסיפון ספגו בעיקר אוויר. "תודה, סוּף. תמסור גם למאור."

"חופית תכעס עליי אם היא תדע שנתתי לך את זה, אבל… " הוא נאנח. "אני פשוט באמת חושב שיהיה לך יותר טוב כשייטת, על האסדה המרכזית, באיזו משפחת אומנה נחמדה. יש מספיק כאלו, ואז תהיי עם אנשים כמוך, והחלאות האלו יפסיקו להציק לך, ואם מישהו אחר יציק לך חופית תרביץ לו."

היא צחקה. סוּף היסס לרגע ואז הביט בעיניה. "אקה-לי, רק שיהיה ברור – זו לא הזמנה להצטרף לסירה שלנו. גם אם תעברי את הניתוח עכשיו, אנחנו באמת לא יכולים לקחת אותך. את צעירה מדי. אם משהו ישתבש עכשיו, והקנייה של הסירה לא תצליח, והכול יתעכב בכמה שנים… אולי. אבל לא עכשיו."

אקה-לי הנהנה. ברור שהוא לא ירצה לקחת ילדה. אבל היא תוכיח לו שהיא לא ילדה. כשתגיע לסירה, אחרי ניתוח ההתאמה שהיא תעבור, כשהיא תראה לו שהיא מסוגלת להרים דברים כבדים, לתלות כביסה, לבשל…

"סוּף!" צעקה חופית מקצה הסיפון. "מה עם המפרש?"

"כדאי שתלכי, לפני שהיא תראה אותך עם זה," אמר סוּף בקול נמוך.

אקה-לי הנהנה והלכה אל המעקה, מתכוננת לקפוץ מעבר לו, אל המים.

"רגע, אקה-לי!" סוּף עצר אותה ברגע האחרון. הוא הביט אל המים. "מה אם הם עוד מחכים לך?"

אקה-לי משכה בכתפיה. "אז אחטוף את המכות שהפסדתי בצהריים."

"או…" סוּף חייך, "שאני אזרוק למטה כמה אבנים, ונחכה לשמוע צעקות."

זה היה מפתה, אבל אקה-לי העיפה מבט בערֵמת האבנים בקצה הסירה הקטנה. "בקושי יש לכם מספיק כדי להוריד את המצופים. חוץ מזה, אם תפגע במישהו, הם עלולים להפסיק לסחור איתכם. ואז חופית תרצח אותך."

הוא גלגל את עיניו, אבל אקה-לי כבר חיבקה אותו – עוד מנהג של שייטים, היא ידעה – ואז פשטה את החלוק וקפצה מעבר לסיפון.

היה משהו מנחם בנשימה העמוקה של מים ששאפה פנימה, בתחושה שהנשימה קלה שוב, שריאותיה התמלאו והתרוקנו כראוי. אבל היא חשה, כמו תמיד, כאילו השאירה חלק ממנה מאחור, למעלה, בין העננים והאוויר הפתוח והשׂערות שסמרו על עורה.

כמו בכל ירידה למטה, בהתחלה היה חושך, ואז המושבה הלכה והתבהרה מתוך המים, אורותיה מתגברים ככל שאקה-לי צללה. אף על פי שמגובה כזה לא הייתה דרך לדעת אם האורות באמת היו הפנסים, או הפטריות והאלמוגים הזורחים. למעלה, מעל המולת המושבה, היו הבניינים החדשים, העשויים אלמוגים. הגנים המטופחים, המוקפים באצות ענק ששמרו על פרטיותם, לא משנה כמה גבוה שחית. המבנים התעקלו, חוסמים את דרכה, אבל היא ידעה לשחות דרכם. דרכה הובילה אותה מטה, לשכונות הישנות. הבית של משפחתה – אבן ישנה, מהסוג שהיה מתפורר ומדי פעם היה צריך להשלים אותה – היה חשוך. אמא ואבא עוד לא חזרו. אקה-לי חשה הקלה. רק כששחתה אל כיפת האוויר והפעילה את המשאבה כדי שהכיפה תהיה מוכנה עבורם כשישובו מהליקוט, גילתה שהיא עדיין לופתת בכוח את מעטפת הפלסטיק שבתוכה הטופס שסוּף נתן לה. כדרכם של מלקטים, הבית של משפחתה היה מלא באינספור פסלים, חפצי פלסטיק וזכוכית וחרס ומתכת שלאקה-לי לא היה מושג מה מטרתם, אם בכלל הייתה להם מטרה. אקה-לי דחפה את הטופס לתוך סיר חרס גדול וסגרה את המכסה.

~~~~~

"את בטוחה שאת רוצה לבוא איתנו לליקוט?" שאלה אמא. "אין לך שיעורי בית?"

"הכנתי אותם." אקה-לי הציגה בפניה את גיליונות האצות הארוכים, ולא מצמצה כשאמא בחנה אותם. הכתב התקני רק התחיל להתפתח כשאקה-לי נולדה, ואמא ואבא לא ידעו לקרוא אותו – הם עדיין כתבו על אצות עם דיו של דיונונים או בעטים הכדוריים שהיו מוצאים במסעות הליקוט שלהם. אבל אמא בכל זאת הביטה בקפידה במאות החורים הקטנטנים על האצה לפני שחייכה והנהנה. "בסדר, אקה-לי. אני פשוט לא בטוחה שתל-אביב הישנה תעניין אותך."

היא צדקה, כמובן. אקה-לי כבר הייתה לפחות בחמישה סיורים היסטוריים וארכיאולוגיים בתל-אביב הישנה כשהייתה בגן ובבית הספר. ואמא ואבא אפילו לא היו מלקטים באזורים האלו, שנשמרו היטב. הליקוטים שלהם היו באזורים נידחים של העיר, שבהם הכול היה מתפרק ומתפורר ומעלה ירוקת.

"תני לה לבוא, ניאל," אמר אבא וחייך. הוא חיבר לראשו את הרצועה שאבטחה את מסנתז האוויר על אפו. אמא כבר חבשה את שלה. "סוף-סוף היא מתעניינת קצת בעבודה שלנו."

אקה-לי תלתה את תיק הליקוט על כתפיה. היא רק הייתה צריכה להמתין לשעה המתאימה לבקש, כמו שסוּף אמר. "איפה הליקוט?"

"מלון הילטון," אמר אבא. "בחלק התחתון."

היא הנהנה, ותהתה למה בכלל טרחה לשאול כשידעה שלתשובה לא תהיה משמעות בעיניה.

אבא שחה לצידה בזמן שאמא הובילה בקצב איטי להכעיס. תיק הליקוט האט גם את אקה-לי, אבל היא הייתה מתוסכלת מהאיטיות ומחוסר היעילות בשחייתם של אמא ואבא. אפילו תנועות הידיים שלהם היו קצרות מכדי להניע את עצמם היטב במים. לא פלא שתמיד חזרו הביתה מאוחר כל כך – לקח להם נצח לעבור אפילו מרחקים קצרים.

הם יצאו מהאזורים המיושבים, האנשים סביבם הלכו והתמעטו, והקרקע תחתם התרחקה עד שלא ראו אותה עוד. רק כשאימצה את עיניה הצליחה אקה-לי לראות במעורפל את המבנים המשונים של העולם העתיק – צורות מרובעות, ישרות, עשויות מאבן ובעלות גג שטוח או משולש. מבנים קדומים של שוכני מעלה – לא, הם היו שוכני מטה אז. או אולי שוכני קרקע? גם אחרי הסברים רבים, אקה-לי התקשתה להבין איך פעם מעלה היה מטה.

"כאן אנחנו צוללים," אמר אבא, ואקה-לי הביטה מטה וראתה שהקרקע המרוחקת התעקלה הרחק מטה בשיפוע עמוק, אל תוך תל-אביב הישנה. היא קפאה לרגע במקומה, מביטה מטה אל החושך הזה. היא שנאה לשחות עמוק כל כך. אבל כמובן, שם היו הליקוטים הכי טובים. רק כשידו הרכה של אבא נחה על כתפה היא תפסה את עצמה, התנערה ושחתה בעקבות אמא במהירות. עומק היה רק עומק. היא הניחה שעיניה יתרגלו במהרה לחשכה.

אבל היא טעתה, כמובן – אמא ואבא הפעילו את הפנסים שלהם. האישונים הקטנים שלהם לא יכלו להתרחב מספיק, והם לא ראו טוב בחושך כמוה. "מלון" התברר כבניין עצום, גם בגודלו וגם בעומקו. הריסות של בניינים, רחובות וכבישים היו סביבו, אבל אקה-לי הבחינה שבנקודה מסוימת הקרקע הפכה חלקה כמו באזורים לא מיושבים.

"כאן התחיל הים, פעם," אמרה אמא, מביטה בה.

אקה-לי העבירה את אצבעותיה בזהירות על הקרקע החולית. היא הביטה לאחור, אל ההריסות. "וכל השאר היה…"

"בחוץ," אמרה אמא. "למעלה."

"מצאתי כניסה!" קרא אבא. אמא ואקה-לי עקבו אחרי קולו והאור הקלוש של הפנס שלו, שהאיר מתוך המבנה. אבא היה בתוך אולם כניסה עצום בגודלו, בערך בגודל של גן הפסלים. הכניסה שמצא הייתה חלון זכוכית רחב, גבוה ושבור ברובו. אקה-לי שחתה פנימה ראשונה. האולם נראה כמו כל מקום עתיק שאי-פעם ביקרה בו – שטיחים מתפוררים, רהיטי עץ מתפוררים, וילונות בד צפים בחוסר מטרה, מאיימים ללכוד ולחנוק את מי שיתקרב אליהם. פסלי אבן כבדים, מוצקים ומכוערים, בלי שמץ מהזרימה הרכה של הפסלים שאקה-לי הכירה. הבעתם הייתה קפואה, והיא לא יכלה להתבונן בהם זמן רב.

"אקה-לי, את יכולה לבדוק את הדלפק?" אמא שאלה, ולמראה הבעתה המבולבלת הוסיפה, "השולחן בצורת גשר, שם?"

היא הביטה, וראתה את אבא מכה במברג קטן באחד הארונות החיצוניים של מבנה עץ כבד שניצב צמוד לאחד הקירות.

אקה-לי שחתה בקשת כדי להשתחל אל תוך המרחב הצר, והביטה בשורות המגירות המלאות טחב וירוקת. היא עיוותה את פניה והוציאה מהתיק את המברג שלה. במשך דקות ארוכות נאבקה להוציא את תוכנן של המגֵרות – רובו קרעי נייר שצפו מעלה, והיא נאלצה לנפנף בידיה כדי שלא יידבקו אליה. היו גם דברים שימושיים, עטים ומפתחות – אקה-לי העבירה אותם לאמא, שכבר העמיסה אל תיק הליקוט שלה כבלים חשמליים וכבלי טלפונים מעוקלים, או כמו שאקה-לי ושאר העולם קראו להם, "חבלים".

"תראי, אקה-לי," אמר אבא, והצביע למעלה. "הנברשת נראית קצת כמו מדוזה."

אקה-לי הביטה במנורה העצומה, המכוערת, בעלת הזרועות התמנוניות, שחלקה הפנימי היה מלא עיטורי זכוכית עגולים ומשונים. היא חיפשה לא רק את הדמיון למדוזה אלא למכשיר הקדום להברשת השיער, אבל לא מצאה אף אחד מהם. משהו אחר היה מעניין יותר עבורה. "היי, יש שם אוויר!"

אבא הנהן, אבל לא היה מופתע כמוה, ואמא אפילו לא טרחה להביט. אקה-לי ידעה שהם נתקלו לפעמים בכיסי אוויר – היכולת שלהם לנשום בתוכם נתנה להם יתרון מסוים כמלקטים – אבל היא מעולם לא ראתה כיס כזה. היא שחתה למעלה, סקרנית.

"התקרה כנראה נבנתה כמקשה אחת ונוצר כיס אוויר כשהים עלה," אמרה אמא מאחוריה. "דאל, אני חושבת שאלו נורות לד. יש סיכוי שהן עוד פועלות. אם נביא לכאן מכל אטום, ו– אקה-לי, לא!" היא צעקה, ואקה-לי שמעה אותה רק בחצי אוזן כשהעלתה את ראשה אל תוך כיס האוויר, סקרנית.

הריח הנורא היה הדבר הראשון שהבחינה בו, ואז השיעול אחז בה, והיא הקיאה מים – לא באופן טבעי, כמו מעל פני המים, אלא כאילו ריאותיה לא יכלו לנשום את האוויר הזה – ואז ידיים תפסו אותה ומשכו אותה לאחור בכוח, אל תוך המים המרגיעים, הצוננים. היא נשמה עמוק, מבוהלת, ריאותיה עדיין חנוקות. המסנתז של אבא נדחף אל פיה והיא נשמה לרגע דרכו, ואז ראתה את פניו המאדימים של אבא והשיבה לו אותו. "אני בסדר," אמרה, קולה חלש וצרוד.

"אקה-לי, מה פתאום את עולה סתם ככה לתוך כיסי אוויר?" אמא נזפה, אבל הייתה דאגה בקולה. "את יודעת שאוויר צריך להתחדש! את מפעילה בעצמך את המשאבות בכיפות של הסלון וחדר השינה שלנו!"

"זו לא אשמתה, ניאל," אמר אבא. "עבר זמן מאז שהיא הצטרפה לליקוט. היא שכחה."

"אבל… חשבתי שאתם תמיד עולים לכיסי אוויר," אקה-לי אמרה, בוהה באמא.

"רק אחרי שאנחנו מערבלים את האוויר ומוסיפים לו חמצן," הסביר אבא. "בואי, תנוחי על…" הוא הביט סביבו בספקנות, ולבסוף בחר בספת עור שלא נראתה מתפוררת יותר מדי. "אני אשאר איתה," הוא אמר לאמא. "תמשיכי, יש עוד הרבה חדרים."

לעזאזל. אקה-לי באה כדי לעזור, והיא רק מעכבת אותם. היא עצמה את עיניה וניסתה לנשום פנימה והחוצה בקצב מדוד, ולאט-לאט ריאותיה הפסיקו לצרוב, ואת מקום הצריבה תפסה תשישות פתאומית שאחזה בה. הכאב בקרסולה, שהיה עמום בבוקר, חזר ביתר שאת. היא שפשפה את קרסולה בלי לחשוב, ומייד הבינה את טעותה כשאבא שאל בדאגה, "מה קרה?" והסיט את ידה כדי להביט. סימני הטפרים שארקס השאיר עליה רק לפני שתי יממות כבר כמעט נעלמו, אבל רק כמעט. "אקה-לי, מי עשה לך את זה?"

אקה-לי היססה. היא הביטה אל המדרגות, תוהה לעצמה כמה זמן ייקח לאמא לחזור. זה היה אמור להיות חלק מההסבר שלה – האמת, החליטה, הייתה הדרך היעילה ביותר להשיג את מטרתה – ואולי בעצם היה עדיף להתחיל עם אבא. "ארקס. מהכיתה שלי."

היא צדקה. פניו של אבא לבשו את ההבעה המוכרת של תסכול ואשמה. "אקה-לי, את חייבת לספר לנו דברים כאלו. אנחנו –"

"אל תגיד שתדברו עם המנהלת," אמרה אקה-לי בכעס. "זה לא עוזר. אתה יודע שלא. הם ימשיכו להציק לי. וגם אם תעבירו אותי בית ספר שוב, אני עדיין אהיה הנערה המוזרה ששוחה הכי לאט מכולם, עם השיער על הפנים והראש והגוף, עם הידיים החלקות בלי הקשקשים ועם האצבעות הדקות בלי הטפרים והקרומים."

לפני שנים אבא היה מנחם אותה, מבטיח לה שהיא יפה ושהמראה שלה ייחודי, נצר לעולם הישן, ושהיא תפתח בקלות מסחר עם השייטים כיוון שהיא דומה להם יותר. אבל היא לא הייתה כבר ילדה שמתנחמת בקלות, ואבא שתק לרגע ארוך. "אני מצטער, אקה-לי. בית הספר – הוא לא לנצח. עוד כמה שנים תחיי בעולם האמיתי, זה שחבורות ובריונים לא שולטים בו. טווח העבודות שיהיה פתוח בשבילך –"

"אני לא רוצה לחכות כמה שנים, אבא," אקה-לי אמרה, קולה צרוד. "אני לא יכולה להמשיך ככה."

ראשו של אבא היה מושפל, והוא לא ראה כשאקה-לי הוציאה מתיק הליקוט שלה את מעטפת הפלסטיק השקופה והאטומה. היא עטפה אותה ביריעת פלסטיק נוספת, אבל שם הטופס היה עדיין קריא, והוא נכתב בשפה שאבא ידע.

"אקה-לי," אמר, קולו שקט. "מי נתן לך את זה?"

"החברים שלי."

"את מתכוונת שייטים. שוב עלית מעל פני המים?"

"כן, אבא, אני עולה לשם כל הזמן!" אקה-לי קראה, התסכול צורב שוב את קולה. "לאף אחד חוץ מהשייטים לא אכפת ממני!"

היא פגעה בו. היא ראתה את זה בפניו, בכיווץ הקל של שפתיו סביב המסנתז, כאילו דבריה הקשו עליו את הנשימה. "אקה-לי, את יודעת מה אמא שלך ואני חושבים על ה'התאמות' האלו – על כל הסוגים שלהן. כשתגדלי, את יכולה לעבור איזה ניתוח שתרצי, אבל כל עוד את באחריותנו –"

"אני אמשיך לחטוף מכות בבית הספר, כי לא אכפת לכם!" צעקה אקה-לי, וידעה מיד שזו טעות, שכעס והאשמות רק יגרמו לו להתבצר בעמדתו, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לדבר ברוגע ובשלווה על משהו שהיה חשוב לה כמו מים לנשימה – הסיכוי הראשון, היחיד, האמיתי לחיים נורמליים.

"מה קורה כאן?" אמא שחתה מטה במדרגות.

אבא הרים את הטופס. "החברים השייטים של אקה-לי מעודדים אותה לעבור ניתוח התאמה!"

"מה?" אמא קראה, וכעת היא שחתה לעברם – אקה-לי הבחינה שהתיק שלה עמוס לעייפה, והיא הניחה על הספה לידם תמונות ממוסגרות ושמורות היטב, גדולות וצבעוניות – ליקוט מוצלח, סוף-סוף. היא לקחה מאבא את הטופס.

"כבר מזמן אמרתי שהשייטים האלו ממלאים את הראש של הילדים בשטויות – חופית תקבל ממני שיחה חריפה על זה –"

"חופית לא קשורה לזה!" אקה-לי קראה. "סוּף נתן לי את הטופס. הוא ומאור רוצים שאני אצטרף לסירה שלהם."

"סוּף?" אבא קימט את מצחו. "הוא נער. אין לו סירה."

"הוא כבר כמעט בן שמונה-עשרה, ותהיה לו." אמרה אקה-לי. "כולנו חסכנו בשבילה כסף."

"ומה תעשי שם, בדיוק?" שאלה אמא.

"הרבה דברים," אמרה אקה-לי. "סוּף לימד אותי לגדל מצעי אורז, להשתמש במתקן התפלה, להפעיל מכונת כביסה, אפילו למתוח מפרש. ואחרי הניתוח, כשאני אוכל לעמוד בחוץ לאורך זמן, ולנשום –"

"את לא עוברת שום ניתוח," אמרה אמא בכעס. "ואף אחד לא ייתן לסוּף סירה. גם ככה יש מעט מדי סירות תקינות למעלה, ואין להן מספיק צוות ומספיק עבודה כדי לשרוד –"

"הוא יהיה עשיר אחרי שהוא ימצא את האוורסט," אמרה אקה-לי, ומיד התחרטה על כך. אמא ואבא בהו בה כאילו אמרה שסוּף ישוט אל הירח.

"האוורסט," חזר אחריה אבא.

"כן. הוא היה ההר הכי גבוה בעולם. יש עוד חלק ממנו שנשאר מעל פני המים –"

"אקה-לי," אמר אבא ברכות. "אנחנו יודעים על האוורסט. אין שום חלק ממנו שנשאר מעל פני המים."

"ואם סוּף חושב ככה, הוא אפילו יותר טיפש ממה שחשבתי," אמרה אמא, קולה יבש.

"הוא לא טיפש!" צעקה אקה-לי, וחטפה מאמא את מעטפת הפלסטיק.

"אקה-לי!" קרא אבא. "השייטים מחפשים את האוורסט כבר עשרות שנים. אף אחד לא מצא אותו. הוא שקע, כמו כל פיסת אדמה על פני כדור הארץ –"

"חלק ממנו נשאר," התעקשה אקה-לי. "ואנחנו נמצא אותו."

"ומה תעשו שם, אחרי שתשוטו במשך שבועות בים סוער ומסוכן, ותגיעו למחוז סין, שבו לא שוכני מטה ולא שייטים מדברים את השפה שלכם כדי לצחוק עליכם ולהגיד לכם שהאוורסט שקע?" שאלה אמא ביובש.

"אקה-לי," אבא אמר, קולו רך. "האוורסט הוא כמו אטלנטיס של העולם הקדום, למעט העובדה שהוא היה קיים באמת. אם באמת הייתה אדמה למעלה, השייטים כבר היו מגלים אותה. הם מחפשים כבר עשרות שנים."

"אין עתיד למעלה, אקה-לי," הוסיפה אמא.

"באמת? אז למה לא נתתם לי זימים?" שאלה אקה-לי. "למה קראתם לי בשם המוזר הזה, ששייטים מסוגלים לבטא אבל ימיים אומרים לא נכון כל הזמן?"

"אל תשתמשי במילה 'ימיים'," אמרה אמא בכעס.

"למה לא? אנחנו אומרים 'שייטים' למרות שצריך להגיד 'שוכני מעלה'," אמרה אקה-לי.

"אקה-לי, את יודעת למה," אמר אבא, קולו עייף. "ואת גם יודעת למה בחרנו לך התאמה חלקית לפני שנולדת. רצינו שלא תהיי שונה מדי מאיתנו, שתוכלי לדבר עם שייטים אבל גם –"

"שימיים ישנאו אותי," אמרה אקה-לי.

"אקה-לי!" קראה אמא, ואז נאנחה והושיטה את ידיה לערֵמת התמונות שעל הספה. "השם שלך… זה מה שרציתי שתראי. מצאתי אותו."

אקה-לי בהתה בה, וכמעט שמחה לראות שאבא היה מבולבל כמותה. אקה-לי הביטה בציורים – צמחים ועצים של העולם הישן, לפני שנכחדו. "לא ראיתי כאלו כבר המון זמן," אמרה אמא. "רוב התמונות במקומות כאלו הן אמנות, או נופים, אבל כנראה שהיה כאן איזה בוטנאי חובב. הנה!" היא הרימה את אחת המסגרות, כמנצחת. אקה-לי בחנה את הציור. זה היה עץ. היא למדה עליהם בבית הספר. הענפים שלמעלה היו רחבים ועלים רבים נתלו עליהם. הענפים שלמטה – לא, שורשים, ככה הם נקראו – נחו חלקית באדמה וחלקית בתוך המים.

"על שם העץ הזה את קרויה," אמרה אמא. "אקליפטוס."

"השתמשו בהם לייבש ביצות – מצבורים קטנים של מים," אמר אבא.

אקה-לי הסבה את מבטה מהתמונה. "אתם רואים? אפילו השם שנתתם לי הוא של צמח שנכחד. ועוד צמח שהיה מייבש מים!"

"צמח שעזר לשוכני מעלה בעולם העתיק ונתן להם תקווה," תיקן אבא.

"אז השם שלי הוא שם של שייטים," המשיכה אקה-לי. "אבל אני לא יכולה להיות אחת מהם."

אמא ואבא הביטו זה בזו. אבא השפיל את מבטו. אמא נאנחה והעבירה את ידה בשיער שהתעקשה לשמור, למרות שהאט את מהירות שחייתה. "אקה-לי, אבא שלך ואני עשינו את מה שחשבנו באותה תקופה שהוא המעשה הכי טוב בשבילך. אם תחליטי שאת רוצה להיות שייטת, בעוד כמה שנים –"

לאקה-לי נמאס. היא דחפה את מעטפת הפלסטיק לתיק הליקוט שלה, ושחתה משם. אבא ואמא קראו בשמה, אבל לא ניסו לרדוף אחריה. הם ממילא לא היו מסוגלים להשיג אותה בשחייה מאז שהייתה בת חמש.

~~~~~

האסדה המרכזית הייתה מרוחקת כחצי יום שחייה מהמושבה. אקה-לי, שהייתה בה רק פעמיים בעבר, שכחה כמה הייתה עצומה. היא הורכבה למעשה מכמה אסדות, מחוברות ביניהן בגשרים ועשויות ערב-רב של מתכות, עץ, פלסטיק וכל חומר אחר. אקה-לי שחתה כשראשה מעל המים כדי להביט בשייטים – היא מעולם לא ראתה כל כך הרבה מהם יחד – עשרות, אולי יותר. הם היו לבושים בבגדים דומים לאלו של חופית וסוּף, חלקם בלויים יותר. כולם היו אדיבים כלפיה להפליא, ונופפו או הרכינו את ראשם בכבוד כשעברה – לא בבושה, כמו סוּף, אלא כאנשים שהיו מורגלים בשוכני מטה, ומשום מה חשבו שאפילו מישהי בגילה של אקה-לי ראויה להפגנת כבוד רב. "גברת, אולי יש לך מה למכור?" שאל אחד מהם, ואקה-לי נדה בראשה לשלילה, נבוכה.

היא שחתה פנימה אל תוך האסדה, מופתעת מכמות התעלות והגשרים. כמעט כל חלק של האסדה היה נגיש ונוח למעבר עבור שוכני מטה, מה שהושג, עד כמה שאקה-לי ראתה, בסרבול רב של חיי השייטים עצמם, שנאלצו ללכת מסביב לתעלות או לטפס מעליהן רק כדי שמסלולם של שוכני מטה יהיה נוח יותר, אף על פי שאותם שוכני מטה יכלו בקלות לצלול ולעלות בחזרה בהמשך התעלה. במקומות בהם לא נבנה גשר, הוצבו קורות בצידי התעלות, ובנקודה אחת שבה קורת מעבר כזו הושארה מעל התעלה, השייטת שראתה את אקה-לי צוללת מתחתיה נחפזה להזיז אותה, מתנצלת כאילו פגעה באקה-לי אישית. היא הייתה שדופה, לבושה בבגדים בלויים בהרבה משל חופית וסוּף – אקה-לי חשבה בצביטת אשמה על כל הבגדים שהוריה היו מוצאים במסעות הליקוט ומשליכים הצידה – ועל כתפיה ישבה ילדה קטנה, שהביטה באקה-לי בסקרנות. "אמא, היא עירומה!" היא אמרה, והאם מיהרה להסות אותה ולהביט באקה-לי בהתנצלות. אקה-לי משכה בכתפיה וחייכה, תוהה לעצמה למה הילדה חשה צורך להצהיר על המובן מאליו.

היא לא הייתה צריכה לבקש הנחיות לקליניקת ההתאמות. שילוט רב הכווין אליה. להפתעתה, הקליניקה הייתה המקום היחיד בו נתקלה בתעלה חסומה, מוגפת בדלת מתכת. הדלת נפתחה מאליה כשאקה-לי התקרבה. היא היססה לפני שהמשיכה לשחות הלאה. התעלה הובילה לברֵכה גדולה – הקליניקה, בדיוק כמו האסדה עצמה, נועדה לכל מיני בני האדם. הברֵכה – בעלת הקרקעית, דבר שאקה-לי ראתה בפעם הראשונה – תפסה את רוב החדר, אף על פי שלא היה בה אף אחד מלבד אקה-לי עצמה, תחושה שגרמה לה לחוסר נוחות כשהבחינה בשייטים הרבים שהצטופפו בחלק היבש של חדר ההמתנה. כולם הביטו בה בסקרנות. שייט בבגדים לבנים התקרב אל הברֵכה וחייך אל אקה-לי. גם הוא היה מופתע, ללא ספק. "שלום, גבירתי. את כאן כדי לשמוע על ניתוח התאמה?"

לקח לאקה-לי רגע להבין שהוא מתכוון אליה. "ל-לא, אני כאן כדי לעבור אותו," גמגמה, והעבירה לו את הטופס שלה.

הוא מצמץ, וקילף במהירות את מעטפת הפלסטיק. אקה-לי הבחינה שהמים החליקו מעל הכפפות שלבש. "הגברת אקה-לי?"

היא הנהנה, נבוכה שוב מהשימוש בתואר הזר הנלווה לשמה. השייט סקר אותה לרגע – לא כמו שעשתה הילדה, בסקרנות למראה גופה, אלא בתהייה מסוג אחר, שמקורה לא היה ברור לה. "גבירתי, אני חושש שלמעט במקרים מסכני חיים דוקטור ויאנה אינה עורכת ניתוחים בביקור הראשון. אבל היא תשמח לפגוש אותך ולספר לך על הניתוח. בבקשה המתיני, מיד תיכנסי לרופאה."

אקה-לי כמעט הרגישה את המתח בחדר עולה, אבל איש לא אמר דבר, עד שילד שהיה שעון על כתפה של אמו לחש, "אמא, למה היא לפנינו? אנחנו כבר שעתיים פה בתור."

השייט בלבן הרים מייד את ראשו והסתובב להביט בילד, אבל אמו כבר השתיקה אותו, והשפילה את ראשה. "סליחה, גבירתי. אדוני."

"רגע, לא…" אקה-לי חשה שהיא זו שהייתה צריכה להתנצל. "זה התור שלכם, כל מי שכאן היה לפניי – אני אחכה, אני לא ממהרת…"

"האדיבות שלך ראויה לציון, גבירתי," אמר השייט, קולו נטול רגש. הוא עדיין הביט בילד. "שוכני מטה הם תמיד ראשונים בתור."

"סלחי, גבירתי," אמרה האישה שוב. "הוא קטן. הוא לא מבין."

גם אקה-לי לא הבינה. היא לא ידעה אם להמשיך להתווכח – היא לא הרגישה שהעדיפות שקיבלה צודקת, אבל לא רצתה להביך את האישה, ואולי אפילו לסבך אותה בצרות. בזמן שהתלבטה, הדלת נפתחה, והשייט בלבן מיהר פנימה וסימן לה להיכנס אחריו.

הברֵכה נמשכה אל תוך המרפאה, שחלקה העליון היה מלא בחפצים ומכשירים שאקה-לי לא הכירה, ואת חלקה התחתון, הברֵכה, מילאה מיטה גדולה. אישה נעימת פנים בעלת שיער מאפיר, לבושה חלוק לבן, כבר שוחחה עם השייט, לקחה ממנו את הטופס והודתה לו. אקה-לי נדרכה, ממתינה ועוצרת את נשימתה בזמן שהרופאה עיינה בטופס. מה אם היא תגלה את הזיוף? האם יענישו אותה? האם יאסרו אותה? היא הצטערה על שלא חשבה לבדוק את זה לפני שבאה, אבל עם מי הייתה מדברת על זה, עם סוּף? הוא היה חושד מייד –

הרופאה הניחה את הטופס והלכה אל הברֵכה. לאחר רגע של מתח, היא הושיטה לאקה-לי את ידה, ואקה-לי החניקה את נשיפת ההקלה. "ברוכה הבאה, אקה-לי. אני דוקטור ויאנה."

"ת-תודה," מלמלה אקה-לי, ולחצה את ידה המושטת של הרופאה, שהתכופפה אליה. להפתעתה, הרופאה פשטה את החלוק ונותרה בבגד ים, מהסוג שאמא לבשה רוב הזמן. היא גלשה באיטיות אל תוך המים.

"מזמן לא היה לנו כאן מישהי מבני מינך," אמרה. "בדרך כלל בני נוער בגילך מגיעים בליווי הורים. הם לא רוצים לבוא גם, לשמוע על הפרטים?"

"הם… מבוגרים. קשה להם לשחות רחוק."

"אה, אני מבינה," אמרה הרופאה. "טוב, אני שמחה שהם שלחו אותך אלינו. אנחנו מומחים בהתאמות מאוחרות. כמובן, תצטרכי לבוא שוב, בפעם הראשונה רק נערוך בדיקה."

האכזבה כנראה ניכרה על פניה של אקה-לי, כי הרופאה חייכה. "אני מבטיחה שאם הכול יהיה בסדר, נוכל לקבוע לך תור בקרוב. שכבי כאן בבקשה, נתחיל עם בדיקה כללית להתאמה – אני אקשיב לריאות שלך, אביט בקנה הנשימה שלך, אבדוק את איברי החישה שלך – שום דבר מזה לא יכאב."

אקה-לי צייתה ונשכבה על המיטה הקרירה, והרופאה החלה לבדוק אותה. "היו לנו הרבה כמוך בעבר, כשההתאמות החלקיות היו מקובלות יותר. יחסית לאלו שטיפלתי בהם אז, מצבך די טוב." היא חייכה אל אקה-לי. "התאמות שתייה ונשימה כבר יש לך, כמובן, אם כי אפשר לשפר אותן על ידי השתלת זימים. ריכוך המפרקים להעלאת גמישות יעזור – מבחינת שיפור מהירות שחייה אפשר כמובן לדבר על השתלת סנפירים ואולי על לייזר להסרת שיער, אבל אני יכולה לנחש שאת מתעניינת בקרומי השחייה בידיים וברגליים, בשיוף השיניים, וכנראה בקשקשים –" היא פירשה לא נכון את מבטה הבוהה של אקה-לי. "בלי קשקשים?"

"לא," קטעה אותה אקה-לי. "את לא מבינה. אני לא רוצה התאמה יותר טובה ללמטה. באתי בשביל התאמה ללמעלה."

הרופאה, שהייתה עסוקה בבחינת ברכיה של אקה-לי, הפסיקה והביטה בה בפליאה. "באמת? למה?" שאלה.

"זה פשוט מה שאני רוצה," אמרה אקה-לי.

הרופאה לא חזרה לבחון את ברכיה. "אני מבינה, אקה-לי, אבל אני באמת חושבת שההורים שלך צריכים להיות כאן. זו החלטה מאוד גדולה. אם את רוצה, נקבע ביקור בית, יש מרפאה ניידת שיכולה להגיע –"

"ההורים שלי חתמו על הטופס," אמרה אקה-לי. "הם מסכימים לזה."

הרופאה התרוממה מעט, מתיישבת על שפת הבריכה. "אבל הם מבינים את המשמעות? את מבינה את המשמעות?"

"ברור שאני מבינה," אמרה אקה-לי, מנסה למנוע מהרוגז לחדור לקולה. האם כל אדם מבוגר ינסה להטיף לה מוסר?

הרופאה הרימה את ידיה קלות, כאילו כדי להרגיע. "אפשר לשאול מה ההורים שלך עושים, אקה-לי?"

"הם מלקטים. מה זה קשור?"

הרופאה הנהנה. "עדיין עם מסנתזים, אני מניחה. ואיך בבית ספר?"

"כל השאלות האלו זה חלק מהבדיקה?" שאלה אקה-לי, והפעם קולה היה עצבני למרות כוונתה.

זו לא הייתה תשובה, אבל הרופאה בכל זאת הנהנה, ואז נאנחה. "אקה-לי, תשמעי, התאמה ללמעלה היא לא פתרון לכלום. יש סיבה שהיא נעשתה כל כך נדירה. הסתכלת סביבך בדרך לקליניקה? האסדה הזו היא אחד ממקומות המחיה היחידים לשייטים, והיא הולכת ומתרוקנת. הם מרגישים לכודים, ובצדק. ראית את התור בחוץ? הם עוברים התאמה ללמטה כי אין להם מקום אחר ללכת אליו."

אקה-לי לא הבינה. לשייטים היה הכול. את כל העולם. הם יכלו לנוע מעל המים – היא זו שהייתה מוגבלת לאזורים המיושבים בגלל סכנות.

"והחיים כאן נעשים קשים משנה לשנה," המשיכה הרופאה. "אנחנו תלויים בשוכני מטה כדי לחיות, וכשיהיה אפשר להקים מעבדות אלקטרוניקה מתחת למים, לא יהיה עוד צורך בנו. אין כאן עתיד, אקה-לי."

היא הדהדה את דבריה של אמא, מבלי לדעת, ואקה-לי התרגזה שוב. "אני לא רוצה הרצאה. אני רוצה להיות שייטת! וההורים שלי חתמו לי, אז את חייבת לכבד את זה."

"נכון," אמרה דוקטור ויאנה. "אבל אני לא יודעת לעשות ניתוח התאמה ללמעלה."

אקה-לי בהתה בה. דוקטור ויאנה הושיטה יד אל שפת הבריכה ולקחה את הטופס של אקה-לי. "בעשרים שנותיי במרפאה, את הראשונה שביקשה ניתוח כזה. את צריכה רופא עם ניסיון בהתאמה למעלה, ובשביל זה תצטרכי ללכת לאסדה המרכזית בירושלים. אבל אני יכולה להבטיח לך שהם ישאלו את אותן שאלות שאני שאלתי, וגם הם ירצו לדבר עם ההורים שלך." היא הביטה הישר בעיניה של אקה-לי כשהחזירה לה את הטופס. "או לפחות להשוות את כתב היד שלהם לשלך."

אקה-לי שמחה שהיא לא מסוגלת להסמיק. גרונה היה חנוק פתאום, והיא הורידה את ראשה אל המים כדי לנשום. יד רכה נגעה בכתפה. אקה-לי נרתעה, לא רק מהאצבעות הרכות, המקומטות מהמים, אלא גם מעיניה של דוקטור ויאנה. היא חטפה את הטופס מידה ושחתה משם בלי מילה נוספת.

~~~~~

כשחזרה הביתה, השעה הייתה מאוחרת מאוד. אבא ישב בחוץ על ערסל רשת. היה להם פעם ערסל בד, שהיה נוח יותר, אבל הם מכרו אותו לאחד מעשירי המושבה בתקופה שבה לא היו חוזרים מהליקוטים עם שלל רב.

אטימתה של מעטפת הפלסטיק של הטופס נפגמה בדרך חזרה, וכשהגישה אותה לאבא בלי לומר דבר, הנייר כבר היה רטוב ומתפורר, אבל סימני הדיו של החתימה שזייפה עדיין נראו. אבא שתק. היא חיכתה. לבסוף, הוא פתח את המעטפה, והדפים התפוררו לקרעים קטנטנים וצפו הלאה עם הזרם. הוא לא התכוון לספר לאמא. אקה-לי הביטה בו, חנוקה שוב, למרות שנשמה רק מים כבר שעות. הכרת תודה וכעס וכאב ועצב נלחמו בתוכה. אבא נחלץ מהערסל. "את רעבה?" שאל. "עייפה?"

אקה-לי נדה בראשה לשלילה. היא חשבה על השייטת הרזה, הלבושה בגדים בלויים, עם הילדה שהייתה רזה כמותה. מאז שאמא ואבא מצאו את אזורי הליקוט החדשים, הם כמעט לא נאלצו למכור חפצים שאקה-לי אהבה. אבל גם בתקופות הקשות ההן, מעולם לא חסר להם אוכל. במים היו אצות מאכל לאסוף, דגים קטנים וחיות ים לתפוס. ובמים היו מים. אקה-לי זכרה את ההלם שחשה כשגילתה לראשונה שהשייטים לא יכלו לשתות את מי הים, שהשתייה הייתה עבורם מורכבת בהרבה מאשר לפתוח את הפה ולהרוות את צימאונם.

"אז בואי," אמר אבא. "אני רוצה להראות לך משהו."

הוא לקח אותה לחלק הישן של המושבה, ליד גן הפסלים. כמעט לא היו כאן בנייני מגורים, ואצות גדלו על מבני הפלסטיק הישנים, הנטושים. אקה-לי הביטה בסקרנות כשאבא החל לפנות מצבור גדול של אצות מאחד הסלעים – לא, לא סלעים. זה היה עוד מבנה פלסטיק, עם מתג חשמלי קטן, חלוד. אבא לחץ עליו, ואור עז האיר לפתע מבין האצות. אקה-לי פינתה עוד כמה מהן והציצה פנימה. זו הייתה כיפת אוויר, דומה לזו שבסלון ובחדר השינה של אמא ואבא, אבל עצומה בגודלה. למרות שרק חלק מהאורות פעלו, אקה-לי ראתה את תנועת המאווררים והמשאבות, את המסנתזים הקטנים בצדדים שהפרידו את החמצן מהמים. כשאימצה את עיניה, ראתה שמאות חפצים מילאו את המתחם. כיסאות עץ, בקבוקי פלסטיק, קופסאות שימורים – אקה-לי זיהתה אותן כי אמא ואבא לפעמים היו מוצאים כאלו ומוכרים אותן בכסף רב, אבל אלו היו ריקות. אפילו ספרי נייר היו שם – אקה-לי ידעה שזה מה שהם, למרות שהכירה רק ספרי ניילון וספרים אלקטרוניים. הקרקע הייתה מנוקדת ביריעות פלסטיק ובד שאורכן כאורך אדם, ולפתע הבינה במה היא מביטה. "אלו שקיות שינה, נכון?"

"שקי שינה," תיקן אבא וחייך. "את מזהה את המקום הזה?"

אקה-לי הנהנה. "זה בית מעבר. למדנו עליהם – בנו כאלו כשהזקנים התחילו לרדת למטה."

"זקנים?" אבא מחה, ולחץ על מתג נוסף. דלת פלסטיק עגולה נפתחה, מגלה מאחוריה תעלה שקופה ורחבה. "את באה?"

אקה-לי הביטה במאווררים בספקנות. "מה עם האוויר?"

"המקום הזה לא היה נטוש עשרות שנים כמו הנברשת במלון," אמר אבא. "מישהו מה'זקנים' מגיע לכאן פעם בכמה חודשים, לפעמים אני בעצמי. והמשאבות כאן יעילות מאוד. בואי. זה סיור לימודי שלא תזכי לקבל בבית הספר."

ברור שלא. רוב בני גילה לא יכלו לנשום אוויר. היא נדחקה יחד עם אבא לתעלה. הוא הוריד מתג שלישי, והדלת שמאחוריהם נסגרה. אקה-לי נבהלה, אבל החדרון השקוף נפתח שוב כמעט מיד, מצידו השני, אל תוך האוויר. מים זרמו החוצה – כלומר, פנימה, אל תוך הכיפה. אקה-לי הקפידה על נשימות רדודות, מזכירה שוב לגופה כיצד לקבל אוויר, אבל אבא כבר הסיר את המסנתז שלו, החליק את המרחק הקצר מקצה החדרון לקרקע והושיט יד לסייע לאקה-לי לרדת – לעמוד על הקרקע, עמוק כל כך בתוך הים.

מקרוב ראתה אקה-לי שהמקום אכן לא נראה נטוש, ואפילו היה מתוחזק יחסית. לאוויר לא היה ריח עבש כמו במלון, אלא נקי, כמו למעלה. הספרים נחו באחת הפינות בערֵמה, כאילו מישהו טרח לסדר אותם. פרחים מיובשים מהעולם הישן הוצמדו לכיפה במסגרות. אפילו קופסאות השימורים הריקות היו נקיות, ושימשו לאחסון של חפצים קטנים – חפצים שלא היו יכולים להתקיים בחוץ. אקה-לי הרימה ברווז קטן עשוי נייר מקופל, והביטה בו, מוקסמת, אבל מיד התחרטה על כך – ידה עוד הייתה רטובה, והמים הרסו את היצירה.

"כשאמא שלך ואני החלטנו לרדת לכאן, ההורים שלנו הסתכלו עלינו כאילו השתגענו," אמר אבא. "אמא שלי הייתה בטוחה שזה ייפתר, שימצאו בקרוב יבשה. אמא שלך ואני היינו מבוגרים משאת עכשיו רק בכמה שנים."

"לא פחדתם?" שאלה אקה-לי.

אבא הנהן. "בעיקר מהניתוחים. בימינו, כמעט לא צריך ניתוחים – אנחנו מעבירים את הילדים התאמות גנטיות ברחם, לפעמים לפני כן. אבל אז, אלו היו ניתוחים ממש, כמו ההתאמות ללמעלה וללמטה, אבל הרבה פחות נעימים. באותה תקופה היו אנשים שנשארו עם מומים מניתוחי התאמה." הוא שתק לרגע. "אבל ידענו שאנחנו חייבים לרדת. היו יותר מדי אנשים למעלה. היה קשה מדי לגדל אוכל, להתפיל מי שתייה. היה צפוף."

אקה-לי חשבה על האסדה הריקה למחצה.

"ו… ידענו שנרצה ילדים, מתישהו," המשיך אבא.

"כמה שנים חייתם כאן?" היא הביטה בשקי השינה, מנסה לדמיין את עצמה חולקת חלל עם כל כך הרבה אנשים, אוכלת לצידם, ישנה לצידם, יום אחרי יום. היא חשבה על ארקס ונרעדה.

"כמעט עשור, עם יציאות החוצה מדי פעם." אבא התיישב על אחד משקי השינה. "זה לא היה קל."

אקה-לי התיישבה לידו ומוללה את התערובת המשונה של בד ופלסטיק תחת אצבעותיה. "אנחנו רטובים."

"זה יתייבש." אבא שתק עוד רגע, והיא חיכתה. "כשהייתי ילד," הוא אמר בשקט, "כשעדיין חיינו באסדות, לשכנים שלנו נולד תינוק עם שני זוגות של איברי רבייה, זכריים ונקביים."

"אז מה? חצי מהכיתה שלי דו-מיניים," אמרה אקה-לי.

אבא חייך. "כן. היום זה נפוץ, כי מבינים שזו תופעת לוואי מוכרת של מנגנוני ההמרה. אבל אז, זה היה… מאוד לא מקובל. המשפחה פשוט החליטה שהתינוק הוא תינוקת, נקבה, והם הסירו את מה שהם החשיבו כאיברים מיותרים."

אקה-לי גילתה שהיא לופתת את שק השינה, לא רק בגלל הזוועה שחשה משמיעת הסיפור, אלא בגלל המילים בהן השתמש אבא, כאילו היה הגיוני להחליט על מין היילוד או שאיברים מסוימים הם מיותרים.

"זו הייתה טעות. כשהתינוקת שלהם גדלה, התברר שהוא מרגיש שהוא גבר. ואז כבר לא היה מה לעשות. כי הם בחרו כבר. ההחלטה התקבלה."

אקה-לי הושיטה יד לגבותיה, אבל השיבה אותה לפני שהספיקה לתלוש את השׂערות שהחלו לצמוח. "מה הטעם לספר לי את זה, אבא? אני ממילא לא יכולה לעשות את הניתוח."

"לא, אקה-לי, אני לא מטיף לך מוסר." אבא הניח יד על כתפה. "אני מנסה להסביר לך שלא רצינו לבחור עבורך מה תהיי."

אקה-לי נשמה עמוק, מחשבותיה מתרוצצות. "זאת השוואה לא נכונה, אבא. אתם כן בחרתם. גם השכנים שלך – אם הם היו בוחרים לתת לילד שלהם לגדול כמו שנולד, זו בחירה. הכול זו בחירה. אתה יודע שיש לי מורים שמבוגרים ממני בעשור ושוחים יותר מהר ממני בגלל מה שההורים שלהם בחרו בשבילם? ואתם בחרתם בשבילי שאני תמיד ארגיש לא שייכת."

אבא חייך חיוך עצוב. "את נערה חכמה מאוד, אקה-לי, ואת צודקת בכל מה שאת אומרת." הוא נאנח. "נכון, לא חשבנו על שייכות. לא בשבילנו, ולא בשבילך. שייכות היא רגש שדואגים לו כשיש אוכל, אוויר, מים. אנחנו דאגנו להישרדות. בני אדם סביבנו מתו כל הזמן, למעלה ולמטה. רצינו להתאים אותך לשני העולמות, אקה-לי. לאפשר לך לשרוד בכל אחד מהם."

אקה-לי בהתה בו, מנסה לעכל את המחשבה. אבא לא הביט בה. "אנחנו חיים בעולם לא קל, אקה-לי. טוב יותר משל השייטים, כמו שכבר הבנת. אבל עדיין לא קל. כולם אומרים שאין עתיד למעלה, אבל האמת היא שאף אחד לא יודע. כנראה שהחיים מעל פני המים ייכחדו, אבל אולי עם הזמן המים ייסוגו שוב, והר האוורסט יעלה מעל האדמה, יחד עם כל שאר המקומות ששקעו. ואולי יקרה משהו שלא חשבנו עליו בכלל – למשל, שהכרישים יתרבו ויפסיקו לפחד לפלוש לאזורים שלנו, או שהדגים בעומק שאנחנו חיים בו ייגמרו ונצטרך לרדת למטה יותר, לסגל את עצמנו לחיים במעמקים, בלי אור ועם לחץ חזק יותר." הוא משך בכתפיו. "אמא שלך ואני רצינו לתת לך את מה שראינו בתור הסיכויים הכי טובים לשרוד. אולי זה לא היה הדבר הכי נכון בשבילך, אבל אני לא מצטער." הוא החווה סביבו על הכיפה. "המורים המהונדסים שלך, התלמידים שאיתך בבית הספר, כל המחזור שלך – בעת מצוקה, אף אחד מהם לא יוכל לברוח לכאן, או למעלה אל השייטים. היינו צריכים לדעת שאת תוכלי."

אקה-לי הבינה, סוף-סוף. אבא, שפירש לא נכון את שתיקתה, אמר, "אני מצטער. אומרים שזה תמיד הלם, לגלות שההורים שלך לא הכי חכמים ולא יודעים הכול…"

אקה-לי חיבקה אותו, והוא השתתק. הם ישבו על שק השינה הרטוב לרגע ארוך, מחובקים. כשהביטה באבא שוב, עיניו היו לחות, ולא מהמים שמתוכם הגיעו. להפיק מים, הרהרה אקה-לי, הייתה עוד יכולת שאבדה לה. אבל זו הייתה יכולת כל כך מיותרת. אקה-לי העדיפה את היכולת לשתות אותם.

מבטה נדד אל ראש הכיפה, אל הטורבינות המסתובבות, מטהרות את האוויר. היא התנערה פתאום. "אבא, תגיד, הרבה אנשים יודעים על המקום הזה?"

"לא," הוא אמר. "מעט מאוד, למען האמת. למה?"

אקה-לי חייכה.

~~~~~

הם נתנו לה לברוח, מאפשרים לה להתרחק רק מספיק כדי שכל גופה ידאב וריאותיה יצרבו בכאב. אקה-לי שחתה מהר ככל שהייתה מסוגלת. היא לא רצתה שיבינו שמשהו לא בסדר.

אבא עשה עבודה מצוינת. הוא כיסה את הכיפה טוב יותר משהייתה מכוסה קודם, ואקה-לי נתקפה לרגע בהלה כשלא הייתה בטוחה לאן עליה לשחות. אבל אז ראתה את האור הכחלחל, וצללה פנימה. ארקס, המהיר ביותר מביניהם, הסתער בעקבותיה – ומצא את עצמו בתעלה, לכוד יחד איתה. לרגע, הציפורניים החדות אחזו בכתפיה ואקה-לי שמעה את האחרים צוחקים מאחור, את קריאת הניצחון של ארקס שחשב שהוא זה שלכד אותה. היא חייכה למרות הכאב, החליקה את ידה תחת מרפקו, ולחצה על המתג.

פניהם של האחרים נעלמו. הדלת בצד השני נפתחה, והמים התנקזו בבת אחת מהתעלה.

ארקס נפל לקרקע. הוא השתנק, פניו מתמלאים באימה כשהבין מה קרה. הוא צרח – רק פעם אחת, ואז לא נותרו לו עוד מים כדי לצרוח. הוא נשנק ונחנק, וגופו החל לפרפר. בחוץ, האחרים פינו את האצות, לחצו על כל הכפתורים, הצמידו את פניהם לזכוכית הכבדה והלמו בה ללא תועלת. אקה-לי חיכתה וספרה עד עשר לפני שהביאה לארקס את הדלי. הוא בהה בה לרגע, המום, מושפל – ואז הרים את ראשו ודחף את פניו פנימה.

אקה-לי פרצה בצחוק. היא שמעה את ארקס נושם נשימה עמוקה בתוך המים, נשנק, לאחר רגע הוא הרים את ראשו, ופניו הנחשיים, נטולי השיער, היו מעוותים בזעם ושנאה. הוא ניסה לעמוד, כמוה, אבל לא הצליח אפילו להתיישב בכבידה שלא היה רגיל לה, על רגליים שלא היו רגילות לשאת את משקלו. הוא זחל לעברה, כאילו ניסה לשחות באוויר. אקה-לי אפילו לא טרחה לזוז לאחור. "תיזהר שהדלי לא יישפך," אמרה. "מילאתי רק אחד."

ארקס נסוג לאחור בבהלה ונצמד לדלי. הוא דחף את ראשו פנימה שוב, ואקה-לי צחקה בשקט הפעם, ופנתה להביט באחרים. היא כמעט התקשתה לזהות את הבעות הפחד שמעולם לא ראתה על פניהם בעבר. מיעוטם גיחכו, צחקו ונראו משועשעים ממצבו של מנהיגם, אבל גם הבעותיהם השתנו כשראו שהיא מביטה בהם. הם לא יכלו לשמוע את אקה-לי, אבל היא חייכה אליהם, חיוך רך, נינוח, כדי לוודא שהם מבינים שכל מה שראו היה מתוכנן היטב. רק כדי לוודא שהאיום היה ברור מספיק, היא הצביעה לעבר ראשו של ארקס בדלי, והרימה את רגלה כאילו כדי לבעוט בו. שניים מהם נרתעו לאחור. אקה-לי השיבה את רגלה וסימנה להם לעזוב. כשארקס הרים שוב את ראשו, הוא היה לבדו איתה.

"אם אתה או מישהו מהחברים שלך תציקו לי שוב," אמרה אקה-לי, "יש עוד הרבה כיפות כאלו שאתם לא יודעים עליהן. ובפעם הבאה, לא יהיה דלי שיחכה לך. אתה מבין?"

ארקס הביט בה, אפו ופיו עדיין במים כדי שיוכל לנשום. פניו היו מעוותים משנאה, אבל הוא הנהן, ואקה-לי ידעה שהיא ניצחה.

כמובן, יהיו קרבות אחרים. כנראה שמישהו תמיד יציק לה בגלל שהיא שונה. אבל תמיד יהיה לה יתרון מסוים עליהם. היא רק הייתה צריכה למצוא ולנצל אותו. היא נולדה לזה.