יומן התוכן

אני עומדת בקצה העולם ומסתכלת למטה. ושם, רחוק רחוק בין אבנים וסלעים על קרקע שחורה עקרה, מנצנץ הבקבוק שבתוכו התוכניה של מאורות. ואם לא אמצא דרך להגיע אליה, לא תהייה לנו תוכניה. הכול תלוי בי!

טוב, כמה אפשר לעמוד ולהסתכל? תקעתי את היתד שלי במכות פטיש בסלע החזק, השחלתי את החבל, רתמתי את עצמי, והתחלתי לשלשל את עצמי למטה. ארד עד כמה שהחבל יספיק, ואאלתר משם. אני אביא את הבקבוק הזה, אפילו אם אצטרך להקריב לשם כך את חיי!

איזה מוזר שהשטוחיסטים צדקו בסופו של דבר, חשבתי. מאחורי חומת הקרח שבדרום אנטארקטיקה, באמת היה צוק שהוא קצה העולם השטוח שלנו. מעניין מה יש למטה.

וואו, זו הייתה ירידה ארוכה. אפילו לא מצאתי שום נקודה שאפשר לשבת ולעדכן בה את היומן ללא סכנת נפילה למטה, שמישהו ידע שאני עוד חיה. עדיין לא הגעתי לתחתית אל הבקבוק הנכסף, אבל הגעתי סוף סוף למערה שיכולתי להיכנס לתוכה, לאכול כמו שצריך ולא רק חטיפי אנרגיה כשאני תלויה באוויר, לישון קצת.

או הרבה. הרי לא ישנתי כבר כמה ימים כשירדתי בצוק, אז נרדמתי ככה על רצפת הסלע של המערה ליממה שלמה, וכשהתעוררתי הייתי מוקפת ביצורים קטנים אפורים עם אנטנות על הראש.
"ששש..." אחד מהם סימן לי.
עוד לא הספקתי לצרוח ואחד אחר לחש, "בני אדם אוהבים לצעוק, ואנחנו שונאים רעש."
"אוקי," לחשתי בחזרה. "מה אתם רוצים? אתם גרים פה?"
"לא," לחש הראשון. "המערה הזו היא פורטל שאנחנו משתמשים בו כדי להגיע מכוכב הלכת שלנו לזה שלכם."
"מצאנו אותך ישנה כבר לפני כמה שעות," לחש השני. "אז בדקנו מי את וראינו שאת בסגל של כנס מאורות."
"נכון," לחשתי. "אני בדרך להביא את התוכניה. אתם יכולים לעזור?"
"לא, אבל ראינו שהמנהלים מחפשים שמות לחדרים בכנס," לחש הראשון.
"באמת?" לחשתי.
"כן," הוא לחש. "הם פרסמו את זה ממש לא מזמן."
"אה, הייתי קצת מנותקת בירידה הזאת וכל זה," לחשתי.
"אז יש לנו רעיון בשביל אחד החדרים. ביקשו שם של דמות מוכרת מקבוצת שוליים."
"ויש לכם?"
"כן. קִירְטוּשְקָיָה בּוקְבּוּק."
"מי?" שאלתי. "בחיים לא שמעתי עליה."
"היא גיבורה מאוד ידועה בכוכב הלכת שלנו."
בהיתי בהם. הייתה לי הרגשה שהדמות אמורה להיות מוכרת גם בכדור הארץ. אבל חששתי להעליב את ידידי החדשים.
"אז תציעו להם," הצעתי.
"אין לנו חשבון בפייסבוק או בטוויטר," אמר אחד חדש.
"אז תעבירי להם את ההצעה החשובה שלנו," אמר אחד נוסף. "את בסגל, הם יקשיבו לך."
"בסדר," הסכמתי, "אבל אני לא מבטיחה שההצעה תתקבל."
"זו תהייה יופי של התחלת יחסים בינינו לביניכם," אמר הראשון. "נתראה בכנס!"
"אתם באים?" שאלתי.
"כן. נהייה בקוספליי של בני אדם. ביי!"
והם זינקו לתוך הקיר אחד אחרי השני ונעלמו. קמתי ונגעתי בקיר שהם עברו דרכו. האצבע שלי חדרה פנימה, אבל משכתי אותה בחזרה. אין לי זמן עכשיו לחקור עולמות חדשים. אני צריכה להגיע אל התוכניה!

יש לי מלא מה לעדכן! אבל לא יכולתי כי לא הייתה קליטה אחרי שעזבתי את המערה. אז קודם כל אמ;לק - השגתי את הבקבוק עם התוכניה! הוא בידי, ואני בדרך חזרה כדי למסור אותו.

אבל מה קרה בדרך אליו? אז אחרי שהחייזרים קפצו בחזרה לכוכב הלכת שלהם דרך הפורטל גיליתי שכל האוכל שלי נגמר. אופס. אבל לא היה לי מה לעשות חוץ מלשתות את שארית המים שלי ולהמשיך בירידה בתקווה שאמצא עוד אוכל למטה, מעבר לקצה העולם. אז נעצתי יתד והמשכתי להשתלשל בחבל. גם כמעט נגמרו לי החבלים. המשכתי לרדת וכל רגע נהייתי יותר רעבה ויותר צמאה ויותר מודאגת מהאפשרות שבאמת ייגמרו לי החבלים, עד שהם באמת נגמרו! הגעתי לקצה החבל האחרון, ועדיין לא סיימתי את הירידה. כבר ראיתי את הקרקעית, וידעתי שיש לי סיכוי לשרוד קפיצה למטה, אבל איך אטפס אחר כך בחזרה אל החבל? החלק הזה של החומה היה כמעט חלק! הסתכלתי לצדדים כדי לראות אם יש משהו שאפשר לטפס עליו, וגיליתי משמאלי עוד מערה. התנדנדתי קצת עם החבל עד שהצלחתי לתפוס את קצה המערה, נעצתי יתד בקיר, קשרתי אליה את החבל וקפצתי על מדף סלע שהוביל לכניסה.

זו הייתה מערה מוזרה מאוד. היא הייתה מוארת כולה, ומלאה צמחים מטפסים עם פירות עסיסיים שצמחו מהם. ושמעתי פכפוך מים מגיע מבפנים. כבר הייתי כל כך צמאה שנכנסתי ישר פנימה לעומק המערה וגיליתי פלג קטן יוצא מהסלע חוצה את המערה ונבלע בתוך פיר. הייתי כל כך צמאה שמיד כרעתי על הברכיים, וטבלתי את הבקבוק שלי במים. אבל אז מישהו דיבר ואמר, "האם את אנושית, אורחת?"
הרמתי את העיניים וראיתי מישהו או מישהי, לא הייתי בטוחה אם זכר או נקבה, יושב או יושבת על משהו שנראה כמו כורסת טלוויזיה עשויה מצמחים מטפסים. הקול שלו או שלה היה משהו באמצע בין קול נשי לגברי וגם החזות שלו או שלה לא הייתה מוגדרת, עם שיער כסוף ארוך וגבות עבות וללא שפם או זקן, אבל גם בלי יותר מדי חזה ולבוש עשוי מצמחים צמודים לגוף.
הגרון שלי היה כל כך יבש שבקושי הצלחתי לדבר. "כן," אמרתי, "אני אנושית."
"אז המים שלי לא יהרגו אותך. את רשאית לשתות," הייתה התשובה שקיבלתי.
אז שתיתי המון מים, וקיבלתי רשות לאכול מהפירות שצמחו שם בכל מקום, אז אכלתי גם מהם.

ואני רואה שהעדכון הזה כבר מתארך, אז אפסיק עכשיו ואשלח לפני שהקליטה תעלם ואעדכן שוב בקרוב על מה שקרה במערה ואיך הגעתי בסוף אל התוכניה הנכספת!

ממשיכה לעדכן!

אז אחרי ששתיתי ואכלתי נפניתי לשאול את מארחי/תי הלא ממוגדר/ת מי הוא או היא.
"אני שומרת הקצה," אמרה המארחת שלי. "משגיחה שבני האדם לא יצאו מתחום עולמם."
"את אישה?" שאלתי.
"לפעמים," היא אמרה. "היום אני נוטה להיות אישה. בימים אחרים אני גבר. לפעמים בדיוק באמצע. השפה שלך מכריחה אותי לבחור בכינוי גוף. אני מעדיפה אורחים שמדברים בשפות נייטרליות." היא חייכה.
"ואיך את אה... שומרת על הקצה? החומה הזו ענקית!"
"פתח המפקדה שלי זז לפי הצורך. למעשה, את הפעלת אותו בירידה שלך במורד הצוק."
הסתכלתי עליה. "אז את כאן כדי לעצור אותי," אמרתי.
"זה תלוי," היא אמרה רגועה לגמרי. "מדוע את יורדת בחומת העולם?"
"כדי להשיג את הבקבוק שבו יש את התוכניה של מאורות. זה כנס! בירושלים! בדצמבר!"
עיניה נפערו, ונראה שהיא מתרשמת מהצהרתי.
"בירושלים בדצמבר? עוז רוח נדרש לשם כך!"
"אז תתני לי להמשיך? אני מבטיחה לקחת את הבקבוק ולחזור מיד."
"הראי לי במה מדובר," היא אמרה וקמה מכורסת הצמחים שלה.
הלכנו ביחד לפתח המערה, והצבעתי לה על הבקבוק שלרגלי הצוק. היא ספקה את כפותיה.
"מי השליך פסולת לרגלי החומה שלי?" שאלה.
"אני לא בטוחה, אבל אני רק רוצה לרדת להביא את זה. אנקה את המקום. רק נגמרו לי החבלים."
"זו לא תהייה בעיה," היא אמרה, שלפה מכיסה מתקן מתכתי ואמרה לתוכו כמה מלים בשפה זרה.
מול עיני המשתאות צמחים גדלו, יצאו מהמערה והפכו לסולם שהוביל הישר אל הבקבוק.
"לכי הביאי את הבקבוק לכאן," היא אמרה. מיד ירדתי בסולם.