אחזתי את הראש בשתי הידיים, מתעלמת מכאב הגב והישבן מהכיסא שבבירור עוצב עבור מישהי רזה ממני, מחכה עד שמושיק יסיים את הנאום שלו. הוא היה בשלב שבו הוא תכנן להשתמש בטרומבונים, ורבקה אמרה משהו לגבי תותחי קונפטי. אני ויתרתי כבר כשאלי הציע להנפיק אבנים מיוחדות בסימון "נפלה עטרת ראשנו", כי כשניסיתי להסביר שלמושבה אין, ולא יהיו באלף השנים הקרובות, מספיק משאבים לחרוט באבנים, או יכולת להקים חנות מזכרות, או אפילו לשגר משהו שאינו חיוני חזרה לכדור הארץ, אף אחד לא הקשיב לי. ולכן במקום להקשיב או להתווכח, העדפתי להשאיר את הפרצוף שלי קבור בשתי כפות ידיי, ולשמוע רעיונות שירוקנו את מעט מלאי האוויר הרזרבי שלנו, יכלו את מחסני המזון, וחלקם רק יפוצצו את כיפת האוויר.
"רוני! את מקשיבה בכלל?"
הרמתי את הראש. "ברור."
לרבקה היה את הקמט הזה מעל האף, כמו תמיד כשהיא כעסה, שגרם לה להיראות יותר חייזרית ממה שהיא הייתה. היא הייתה ילידת הדור השני, ואחת מתוצאות הניסויים של שילוב חומר גנטי אנושי עם מה שהדור הראשון מצאו על הפלנטה, מתוך הנחה שחומר גנטי שנמצא בחפירות במאדים יהיה עמיד, ויאפשר הישרדות טובה של בני אדם כאן. הדברים שבני הדור הראשון הצליחו לעשות, רק מכיוון שהם היו רחוקים מכל פיקוח של ועדות אתיקה על כדור הארץ, היו חומרים לסיוטים הגרועים ביותר שלי.
"יופי, כי בתור המזכירה…"
"המנהלת האדמיניסטרטיבית," תיקנתי מתוך הרגל. זה אפילו לא עצבן אותי יותר.
הקמט של רבקה העמיק, מה שרמז שהיא עוד יותר עצבנית ממני, ובמקום קטן ונקמני בתוכי שמחתי על זה. לעצבן את רבקה היה אחד הבונוסים היחידים של הוועדות האלה.
"זה תפקידך ליישם את מה שהוועדה מחליטה," רבקה סיימה מבלי לעצור. "אז חשוב מאד שתקשיבי כמו שצריך. ואולי תרשמי מה שאנחנו אומרים, כי זה חשוב."
"ברגע שהוועדה המיוחדת לענייני פטירות תגיש את מסקנותיה, ואחרי שהמליאה הכללית תאשר, אני בהחלט אסייע כמיטב יכולתי ליישם כל החלטה." אמרתי, ושלחתי לעצמי תזכורת לאכול עוגייה כשאגיע חזרה לחדר. הרווחתי אותה.
עידן תמיד צחק עלי שהיחסים ביני לבין רבקה הם החומר ממנו עשויים סיפורי "מאויבות לאוהבות", לא משנה כמה פעמים הסברתי לו שאני לא נמשכת לאף אחת, ובייחוד לא למישהי שפי שניים ממני בגיל, עשויה ממרה שחורה, לא ממחזרת פסולת בכלל, וצורכת פי שלושה יותר חמצן מכל אדם אחר במושבה כי היא מגדלת גרניום וחושבת שאף אחד לא שם לב.
עידן בתמורה תמיד התפוצץ מצחוק, וחשדתי, אפילו שלא יכולתי להוכיח, שהוא השתמש בכל מה שסיפרתי לו כחומר לספרים שלו, שהוא ביקש שלא אקרא, ולכן לא קראתי, ולדעתי הייתי זכאית לתואר 'החברה הטובה הטובה ביותר ביקום הידוע' בזכות זה.
משהתרצתה, רבקה חזרה להפריח רעיונות איומים, והיא ומושיק חזרו להתנגח עם כולם. כי באמת מה שהיה חשוב זה האם המושבה תטיס רובוט מיוחד שינחת על פובוס או על דמוס, ולא, נגיד, העובדה שצבי נפטר. סתם ככה, אפילו לא בצורה הירואית במיוחד, שעבורה הייתי עוד יכולה לקושש תקציב מיוחד מכדור הארץ. הוא פשוט חדל, באמצע יום עבודה. מצאו אותו עם חצי מנת קרב אכולה, בידו כוס קפה מתקררת, בין שורת הגרניום לבין הפטוניות בהידרופוניקה, ניסויים קטנים שהוא התחיל לעשות ברגע שאושר תקציב לצמחים שהם יותר יפים מאשר מועילים. הוא היה האחרון מבני הדור הראשון, האחרון שידע לספר איך מאדים נראה כשהם הגיעו לשם, לא על פי סרטים ותמונות אלא כי הוא זכר את זה בעצמו. את מראה האדמה הטרשית שנמתחה לכל כיוון, סופות האבק שהיו מספיק קלות כך שייאפשרו חיים, אבל מספיק חמורות כדי שהחיים האלה ילוו בעננה בלתי נגמרת של תחושה מעקצצת, גם אחרי שהכיפה הוקמה והייתה אמורה להיות אטומה לחלוטין.
הוא היה מאלה שעדיין שאפו עמוק לפני שהם יצאו מהכיפה, כי ההרגל של "אם החליפה לא תקינה, יש שלושים שניות לחזור לתקן" היה טבוע בו עמוק מהביטחון במנגנונים שלנו. הוא תמיד חיסל הכול, פירור אחד לא נשאר למיחזור, כי אי אפשר היה למחזר כשהם רק הגיעו, ואוכל שנזרק היה הולך להטמנה.
והוא היה חבר שלי, ואנשים שמעולם לא החליפו איתו יותר משתי מילים, שעבורם הוא היה הזקן שעדיין מתעקש להכניס את עצמו לתורנויות משק אפילו שהוא לא היה מסוגל להרים יותר מפוררת סלעים ידנית, רצו להפריח יונים לזכרו "כי זה מכובד יותר".
תייקתי את כל הצעות הוועדה, העברתי כרטיס, וחזרתי ליחידה חשוכה וריקה, אבל שקטה.
הכנסתי למשכפל את מפרט העוגייה שפינטזתי עליה. וניל עם פצפוצי שוקולד מריר, חצי אפויה, עדיין חמימה, תחתית שרופה. אחרי היסוס הוספתי עוד קצת סוכר. זה היה יום ארוך.
הודעה נכנסת מצרס הבהבה על הבועה המרחפת במטבח שלי, ובחיוך פתחתי אותה.
"או, מה שלום המנהל האדמיניסטרטיבי החביב עלי?" חייכתי לפרצוף הג'ינג'י שמולי. היו לו יותר קמטים מאשר בפעם הקודמת שדיברנו, ותהיתי אם הוא באמת קירח יותר או שאני רק מדמיינת. היה ביננו הפרש זמנים של עשר דקות, ושנינו התרגלנו להקליט הודעות עם מרווחים ביניהן, כך שהשני יוכל להגיב, ואז לשמוע אותן במקביל, כאילו זו הייתה שיחה אמיתית. אחרי שנים של מגורים בקצוות מערכת השמש, התרגלנו.
"היום קראו לי 'דוחף ניירות חסר תועלת'," אמר עידן, "כי לא אישרתי לשפית של המושבה לשכפל צנוברים. ומכיוון שגם עלייך אני משוכנע שעבר יום מעצבן עם רבקה, 'את פרה טיפשה', אז אני חושב שאת צריכה לשמוע על מעללי התפלצת." הילדה שלהם הייתה הסיוט של כל הורה, והמתנה הטובה ביותר שכל דודה מרוחקת, כמוני, הייתה יכולה לבקש. מסתבר שהיא כמעט השביתה את מערך טיפול הפסולת של כל המושבה כי היא החליטה "לאמץ" את החשופיות שטיפלו באשפה.
באמצע הסיפור המשכפל שלי צפצף. הוצאתי את העוגייה, והחלטתי להקליט הודעה בינתיים, שתישלח עד שאסיים לאכול, "קודם כל, רבקה הפסיקה לקרוא לי פרה טיפשה כי היא הבינה שאני חסינה לזה."
שנינו ידענו שאני לא חסינה לזה, אבל שנינו לא רצינו לדבר על זה.
"דבר שני…" נאנחתי. "דבר שני, המשפחה של צבי שעל כדור הארץ לא שלחה הוראות, אז אתה צודק כשאתה חושב שמשגעים אותי בוועדה. וחשבתי לטוס לשבעה, אבל אתה יודע…" עצרתי שוב. איזו הודעה מחוררת עידן הולך לקבל. "אם צבי היה פה…" אוף. לחצתי על שליחה, והלכתי לאכול את העוגייה שלי כשהיא עדיין הייתה חמה.
שתים־עשרה דקות מאוחר יותר הודעה נכנסת שוב הבהבה על המסך שלי, אבל הפעם הפנים של עידן לא היו מחויכים בכלל. "תפסיקי להרגיש גרוע בגלל השבעה. אין לך מה לעשות שם, ושנינו יודעים שעד שתגיעי הם כבר יקומו."
עברו קצת פחות משלוש שנים מאז שסבתא שלו נפטרה כשהוא היה בדרך לצרס. הוא התקשר אליי אחרי שהוא נחת, ובכה בשקט בזמן שלא עשיתי כלום. אפילו לא יכולתי לחבק אותו מהמרחק שלנו. שלחתי הודעה לאורן שיחבק אותו בשבילי, אבל זה לא היה אותו הדבר.
"דבר שני," עידן המוקלט של לפני עשר דקות המשיך, "אם צבי היה עדיין בחיים, הוא היה עוזב אותך להתמודד עם הוועדה המטופשת הזו, והיה הולך להצליב תפוחי אדמה עם ג'ירפות או משהו כזה."
התחלתי לצחוק, אפילו שעידן לא היה לידי, ולא זכרתי להקליט את עצמי מאזינה להודעה שלו.
"דבר שלישי, שנינו יודעים שאם צבי כן היה שם, הוא היה שואל אותך מה עם אישה וילדים," הוא הרים את אצבעו, "ולפני שתגידי משהו, תשקלי טוב טוב את מה שאת אומרת, בתור מי ששידכה אותי לאורן. ודבר אחרון, תסבירי לי איך קיבלת אישור לעוגייה הזו, כשאני לא מצליח לקבל אישור על הקצאת חום לאפייה שאינה חיונית."
ההקלטה נגמרה. הדלקתי את ההקלטה אצלי, והקפדתי שיראו במצלמה את הפירורים על החולצה שלי. "בוא נתחיל מהסוף, קודם כל, אתם מושבה צעירה מאיתנו בחמישים שנה. חכה, ואז יאשרו לך. חוץ מזה, אתה צריך שקודם כל יאשרו לכם הקצאת משקל עודף." הצבעתי על הכרס שלי. "ולגבי שידוכים, אורן לא מוחק את עצמו מתורנויות, ולא מציע לעשות תרגילי סדר בצורת שמו של 'המנוח'," השתדלתי לחקות את הטון המדויק של רבקה כשהיא אמרה את זה. "אז הייתי נזהרת בהאשמות שאני זורקת סביב. וחוץ מזה…"
אבל לא היה לי יותר חוץ מזה. היה ביננו הפרש שעות, וידעתי שעידן נשאר ער כדי להקליט לי את ההודעה הזו והוא בטח כבר הלך לישון אז פשוט שלחתי אותה, והלכתי לאפות עוד עוגייה אחת.
עשר דקות מאוחר יותר קיבלתי הודעת טקסט, מה שאושש את ההשערה שלי שהוא כבר במיטה. "את יודעת שאני במרחק של טיסה אחת, נכון?"
טיסה אחת שעולה יותר ממה ששנינו מרוויחים ביחד, שתיקח יותר זמן ממה שהוא יכול להרשות לעצמו לפספס בצרס, ובהתחשב בזה שאורן היה שוב בהריון, היה לי ברור שזו הצעה ריקה. לא, לא בדיוק ריקה. הוא הציע משהו שהוא ידע שאני לא אקבל, ואני ידעתי שאם אבקש הוא יעשה את זה בשבילי, והאיזון של לא לבקש ולא לקבל נמתח ביננו.
שלחתי לו לב סגול במקום הודעה נוספת.
היחידה שלי עדיין הייתה חשוכה ועדיין הייתה ריקה, וכעת גם שקטה כי הקול של עידן לא הדהד בה. הייתי יכולה להתחיל לראות משהו. הייתה לי ערֵמה של סדרות וסרטים, שאומנם רובם התרחשו על כדור הארץ, אבל בטח יהיה נחמד לראות סרט מדע בדיוני על עולם שבו לא צריך לתקצב חמצן או למחזר מזון. ויכולתי לנסות לקרוא משהו. היו לפחות חמישה ספרים שהתחלתי בשבועות האחרונים, ואף אחד מהם לא תפס אותי. אפילו לא הספר על גידול תפוחי אדמה משאריות פסולת אנושית.
במקום כל אלה פתחתי את הזיכרונות שלי והרצתי אחורה. לא. לא ההודעה האחרונה של צבי. לא הייתי מסוגלת לעמוד ב"רוני'לה, אני אשמח שתחזרי אליי. מישהו שוב לקח את התורנות שלי", שלא עניתי לה, ולעולם לא אוכל לענות לה יותר. אחורה יותר. לא, לא זו שבה הוא ניסה לשכנע אותי לנסות זוגיות עם המתנדבת החדשה "כי אתן מאד נחמדות ביחד, וכל אחד צריך מישהי", כי אפילו אחד מחלוצי מאדים לא הבין מישהי שלא רצתה זוגיות או רומנטיקה. התפשרתי על שיחת העוגיות. היא התחילה כשצבי חזר הביתה והתברר שהוא שכח להגיש בקשה לסוכר באותו חודש, והתקשר לשאול אם אני יכולה לתת לו כוס סוכר. יומיים מאוחר יותר הוא גילה שתוספת הסוכר הגיעה מהתקציב האישי שלי, כי זה היה בתקופה שבה ניסיתי להפסיק לאכול פחמימות, ולתת לו סוכר היה פשוט יותר מאשר להעביר את הכול דרך ועדת התקציב של המושבה. הוא התקשר לנזוף בי שאני לא צריכה לוותר על דברים של עצמי בשביל אחרים, וכשניסיתי להסביר לו על הדיאטה, הוא אמר, "אבל רוני'לה, את מצוינת כמו שאת", במבטא הארצי שלו, וכמו אז, גם עכשיו התחלתי לבכות.
***
מה שהמתין לי כשהתעוררתי הייתה הודעה מרבקה. לא הייתי מסוגלת להתמודד איתה בלי ארוחת בוקר, חומרי הרגעה, ואולי מעבר לפלנטה אחרת. לרגע השתעשעתי ברעיון לשאול את עידן אם הוא רוצה להחליף משרות. טכנית, היינו כמעט באותו הגיל, ועם בערך אותם קורות חיים. מעשית, היה לי ברור שאין שום סיכוי שאני אעבור למושבה שעדיין הייתה בשלב התלות המוחלטת בכדור הארץ, עם משלוחי חמצן חודשיים, טרום התחלת הארצה, כיפה זמנית שדורשת תחזוק יומיומי, ומספר כל כך קטן של מתיישבים שכולם מכירים את כולם, שכבו עם כולם, עשו ילדים לכולם, ומביעים דעות על כולם, ובעיקר על העבודה היומיומית של הניהול של המושבה.
בעצם, זה לא היה כל כך שונה מהמצב על מאדים, חוץ מזה שלפחות הדור שלי כבר נולד מתחת לכיפה קבועה. תאורטית, כלומר. אני לא נולדתי כאן, וזה נשאר כתם שלא הייתה לי שום אפשרות לשנות חוץ מאשר למחוק את הזיכרון של כל המתיישבים. לא של כולם, אולי רק של רבקה, שההודעה שלה המשיכה להבהב על המסך שלי.
ביקשתי מהמשכפל חביתה עם צנוברים, צילמתי, שלחתי לעידן, ספרתי עד עשר, ופתחתי את ההודעה מרבקה.
"תקשיבי רוני," הקמט על המצח שלה היה חלק יותר. אולי היא נרגעה בלילה. "אנחנו צריכות לדבר. אני מבינה שיש לנו תקציב מוגבל, אבל אי־אפשר שכל רעיון שלי מיד נתקל בחומת התנגדות כל כך עזה."
עצרתי את ההודעה. בדקתי את התמלול. כן. היא אמרה "חומת התנגדות עזה" כי סירבתי לאפשר לה להזמין זרי ורדים מכדור הארץ. שלחתי צילום של התמלול לעידן, וחזרתי להקשיב להודעה. עוד ועוד מילים מפותלות שמיועדות לפגוע אבל מוסוות כ"חילוקי דעות" או "אני מרגישה ש…".
הקשבתי להכול, ושלחתי הודעה למשכפל במשרד להכין לי תה כשאגיע. עם שני סוכר. הרווחתי את זה, והשעה לא הייתה אפילו שמונה בבוקר. צבי אמר שאני נהדרת כמו שאני, והתכוונתי לזכור את זה. מכל הדברים, זה מה שהיה חשוב. לזכור את צבי כמו שהוא היה.
מבלי לשים לב, לפני שיצאתי מהדלת שאפתי עמוקות. הכיפה הקבועה הייתה במקומה כבר עשרים שנה לפחות, ולא היו לנו דליפות, ובכל זאת. נעלתי את הדלת, הבחנתי בשאיפה האצורה, ופרץ צחוק נפלט ממני. צבי היה מרוצה אם הוא היה כאן.
ארבע שנים כאן, ועדיין בכל פעם שהבטתי למעלה השמיים נראו לי שגויים. זו הייתה הקרנה של השמיים בחוץ, ופה ושם כבר ניכרו פיקסלים שלא עבדו כמו שצריך, נקודות אפורות פזורות על רקע שמיים אדמדמים-סגולים. אבל אפילו כשהתעלמתי מחוסר האחידות, העיניים שלי הסבירו לי שזו אשליה. שמיים אמורים להיות כחולים או אפורים. בדיוק כמו שהעור שלי טען באופן קבוע שהלחות באוויר לא הייתה תקינה. הדבר היחיד בגוף שלי שחיבב את מאדים היה הגב שלי, שסוף-סוף הפסיק לכאוב. יש יתרונות בכבידה נמוכה.
האצות זהרו באדום-ירקרק סביב יחידות הדיור, עוד אחד מהניסויים של הדור הראשון. הם צדקו בכך שהן ייצרו חמצן בצורה יעילה יותר מכל דבר אחר שייבאו לכאן מכדור הארץ, והן היו עמידות להכול. זו גם הייתה הבעיה. מהרגע שהן חדרו לכיפה היינו צריכים לבנות בקרחות שנשארו פנויות מהן, כי לא הייתה שום דרך להשמיד אותן ולפנות מקום למבנים שלנו. לא בצורה בטוחה שלא תשמיד את שאר החיים על הפלנטה.
כשהתקרבתי למשרד שלי ראיתי צללית מוכרת מדי בכניסה. רבקה. החלטתי לשקול מחדש את השמדת החיים על הפלנטה.
"רוני!" היא קראה, כאילו שאין קיצוב חמצן.
"רק הגעתי." אמרתי את המובן מאליו, "תני לי ר-"
"תקשיבי, אנחנו חייבות לדבר."
"יש לי יום עמוס." שככל הנראה אבלה את רובו בלהתחרט על כך שלא נשארתי במיטה היום.
"חמש דקות מזמנך."
התפתיתי להתחיל שעון עצר, אבל ויתרתי על הרעיון. מישהי משתינו צריכה להיות הבוגרת, וזו תצטרך להיות אני. פתחתי את הדלת, הזזתי את הכיסא, והתיישבתי. זה היה התענוג היחיד שלי. כיסא בהזמנה מיוחדת שגם הגיע עם תמיכה לגב, גם עם מושב רחב מהרגיל, וגם עם כרית ישיבה עבה. ביליתי כל כך הרבה שעות בכיסא הזה שלא היו לי כלל רגשות אשמה על ניצול משאבי המושבה בשביל לקבל אותו.
העמדתי פנים שאני מזינה מידע למסוף השולחני, אפילו שהוא לא היה מחובר לכלום, וכל התקשורת נעשתה מהבועה האישית שלי, אבל כך יכולתי לחכות שרבקה תתיישב על הכיסא ההרבה-פחות-נוח משלי, תחפש משהו להעיר עליו, ותתחיל להשתעמם. זה עבד למשך שלוש דקות, עד שרבקה התחילה לתופף ברגלה על הרצפה.
הרמתי את עיניי, מעמידה פנים ששכחתי מקיומה. "כן?"
"אנחנו צריכות לדבר."
לא, אנחנו לא. אבל בכל זאת הרמתי את החרט הדיגיטלי, הדלקתי את הנורית שהבהבה על השולחן ואמרתי, "כן?"
רבקה נופפה ביד אחת, "לא, לא, את לא צריכה לסכם."
התאפקתי לא לגלגל את עיניי, "אני משערת שאם הגעת עד כאן, בשמונה בבוקר, בוודאי זה משהו שחיוני שיתועד."
"רוני," היא התחילה.
"רון." השעה שמונה בבוקר. שלפחות תקרא לי בשמי.
רבקה כיווצה את שפתיה, ולרגע תהיתי אם אני לא מבינה את תנועות הגוף שלה. אולי היא לא הייתה קצרת רוח ומעוצבנת, אולי היא הייתה מתוסכלת?
היא נשפה לאט. "רון."
המתנתי. קצת כמו שהמתנתי להודעות של עידן.
"אני חושבת שהתחלנו…" היא נופפה שוב בידה, כמוחה את מה שהיא אמרה, "אני מצטערת."
לא הגבתי. לא הייתי בטוחה אם היא מצטערת באמת על משהו, או אם זו רק פתיחה לפגיעה נוספת.
היא שאפה. "אני מצטערת אם את מרגישה שאני משתלטת על הזיכרון של צבי."
התאמצתי לא לפעור עיניים. "לא, בכלל לא." הצלחתי להישמע שוות נפש.
"כן, שתינו יודעות שכן." היא פרשה את שתי ידיה על ברכיה ויישרה קמט בלתי נראה. "אני פשוט… את…" היא שאפה, נשפה, והתחילה מחדש, "לפני שהגעת היינו חברים." לפני שהספקתי להגיב היא המשיכה, "לא חברים קרובים. הוא מעולם לא דיבר איתי כמו שהוא דיבר איתך. אף פעם לא הלכנו למצפה, למשל. אבל היינו חברים. היינו חולקים דברים. הלכנו למשתלה. הוא תמיד נתן לי שתיל גרניום. במשך שנים, כל הגרניומים שלו לא הצליחו לצמוח, ואת הנסיונות הוא נתן לי לגדל, עד שהם הסתדרו. הוא אמר שזה קצת כמו הנסיונות שעשו עלינו. את יודעת, אני אומנם מהדור השני, אבל מהמבוגרים של הדור הזה."
לא, לא ידעתי. מבחינתי כל הדור השני היו ייצורי מבחנה שנולדו באותו רגע. אבל ברור שזה לא היה כך.
"וצבי, הוא היה מהצעירים של הדור הראשון. את יודעת שהוא היה בן שבע־עשרה כשהוא הגיע לכאן? הוא זייף את הגיל, אף פעם לא הבנתי איך."
"הוא פרץ למערכת המחשוב כתרגיל, וכשזה הצליח, הוא הודיע למארגני המשלחת שאו שיתנו לו לעלות או שהוא יודיע על הפרצה לכולם," אמרתי.
רבקה חייכה. "כן, זה נשמע מתאים לו."
חייכתי חזרה.
"הוא פשוט… הוא היה הכי קרוב אליי בגיל, ולא אחד מהאחים שלי, אז.. התחברנו. והיינו חברים הרבה שנים, את יודעת. שלום, מה נשמע, דברים כאלה. לא קרובים, לא חולקים סודות, בטח שלא…" היא עצרה, ולא פירטה, ולרגע חשתי את הדקירה של הסקרנות מתגברת על הצורך לשמור על פרטיותו של מי שמת.
"בכל מקרה," רבקה המשיכה, "הרבה שנים. ואז מושיק ואני… את יודעת." כן, כולם ידעו. "ואז הוא קצת נדחק החוצה, ואני חושבת שהוא אף פעם לא הרגיש בנוח לחזור פנימה. לא הצלחנו ליצור את המעגל הזה, את הזוגיות שהיא חברות טובה."
היא רכנה לפנים ואחזה בכף ידי. "אני מאד שמחה שהוא ואת הייתם חברים. הוא היה צריך חברה. ואני שמחה שהכרת אותו, כי היה צריך מישהו במושבה הלחוצה הזו שיכיר אותו. באמת, לא רק שלום-שלום."
לא ידעתי מה להגיד על זה, אז רק אחזתי בידה חזרה. היא הייתה יבשה ומעט מקושקשת, כמו כל הידיים של הדור שלה.
היא הביטה בי, והבטתי בה, והצלחתי סוף-סוף לראות את האדם שהיה מאחורי המסכה שהיא לבשה תמיד. היא דיברה על חברות שהתפוגגה לפני עשרות שנים, ובכל זאת, יכולתי לדמיין את הפגיעה, את ההעלמות של מישהו שהיה חשוב לה, וכמה היה לה קשה כשמישהי רבע ממנה בגיל הגיעה פתאום ומצאה דרך לדבר עם החבר הוותיק שלה, ומה זה אמר עליה שהיא לא הצליחה לעשות את זה, והמחשבות, והכאב.
לחצתי את ידה.
רבקה שאפה, והרפתה מידי. היא התיישרה במקומה, וחיקיתי את התנועה שלה, הכיסאות של שתינו חרקו בתיאום.
"מושיק אמר לי ללכת לדבר איתך," היא אמרה, ופרשה את ידיה שוב על ברכיה. "הוא אמר שאני מתנהגת כמו חשופית זבל."
צחקתי. לא יכולתי שלא. "הבת של חבר שלי אימצה חשופית זבל."
"אוי לא." רבקה פערה עיניים.
"היא בת ארבע ומאוד רוצה חיית מחמד," אמרתי.
"היא הביאה אותה הביתה?"
הנהנתי.
רבקה התחילה לצחוק. "ילדים."
"בדיוק."
"מזל שאחרים עושים אותם, כך שאני יכולה להצביע ולהגיד למושיק, 'זה, לא'."
צחקתי. "בדיוק מה שאמרתי לצבי."
"אני לא מבינה איך הוא לא שידך אותך לכל המתנדבים שפה."
"מתנדבות, והוא ניסה. אבל אני…" משכתי בכתפי.
רבקה הנהנה, "כן, חשבתי ככה. מישהי יפה וחכמה כמוך, בלי בת זוג, בטח כי את לא רוצה, לא כי אין לך הצעות."
הרמתי גבה. "יפה וחכמה?"
רבקה גלגלה את עיניה, והתנועה נראתה כמו זיקית חצי אנושית. "תקשיבי, זה שאני מתעצבנת עלייך לפעמים לא אומר שאני לא חושבת שאת חכמה."
החלטתי שזה לא הזמן להזכיר לה את כל העלבונות, כל הפעמים שהיא הרחיקה ממני את צלוחית העוגיות, כל הפעמים שהיא אמרה, "הבאתי כיבוד, אבל אולי לא תרצי, רוני, זה הרבה קלוריות". היא עשתה מעל ומעבר כדי להשלים. הייתי צריכה לגשר על מה שנשאר.
"תודה," אמרתי.
רבקה נדה בראשה. "לא, לא, תודה לך." היא שאפה שוב, והתחלתי לחשוב שאולי צריכת החמצן המוגברת אצלה בחדר נובעת מהעובדה שהיא עצבנית רוב הזמן ומנסה להרגיע את עצמה, ולא מהגרניום.
חייכתי אליה, והבנתי שאם לא אשחרר אותה, היא פשוט תשב אצלי בחדר ותמשיך לדבר על כל דבר אפשרי, ובסוף עוד אתעצבן עליה מחדש.
"אני חייבת…" נופפתי בחרט שלי.
"ברור. ברור." היא נעמדה.
נעמדתי. רגע לפני שנפרדנו חשבתי על רעיון, "מה דעתך שבשביל הטקס נשתול גרניום מחוץ לכיפה?"
הקמט הופיע על מצחה.
"יש חלקה שמיועדת להארצה," אמרתי, טווה את התוכנית תוך כדי דיבור, "וצריך משהו שמפיק חמצן. גרניום הוא לא הדבר הכי יעיל, אבל מכיוון שיש לך בחדר, נוכל לשתול את זה, וזה יהיה כמו…"
רבקה הנהנה, וחשבתי שראיתי לחות בקצה עיניה. היא הרימה את ידה והלחות נעלמה לפני שהספקתי למצמץ.
"זה רעיון טוב," היא אמרה, ותווי פניה התרככו. לרגע יכולתי לראות את הרבקה שצבי חיבב, שהגניב לה גרניום, אפילו שהוא היה צמח לא מועיל מבחינת המושבה, אבל יפה וריחני. כן. יפה וריחני התאים לרבקה. ולא פרקטי. ומעצבן. אבל שורד, וחלק ממה שצבי אהב.
עמדתי והושטתי לה את ידי.
"אוי, נו, רון," היא אמרה, עקפה את השולחן ונתנה לי חיבוק. זה לא היה הזמן הנכון לנזוף בה שאני לא אוהבת שמחבקים אותי. במקום זה חיבקתי אותה חזרה. לא חזק מדי, שלא ייכנסו לה רעיונות לראש, כמו שאנחנו חברות. או שאני מוכנה שהיא תחבק אותי בכל מקום שהוא.
היא עזבה. התיישבתי חזרה בכיסא. שאפתי. נשפתי. דמיינתי את מונה החמצן שלי מקפץ, ואת צבי מתלונן על הצעירים של ימינו שמבזבזים חמצן בלי מחשבה, ולא ממחזרים כמו שצריך, ואת חלקת הגרניום שתהיה מחוץ לכיפה ותהיה חסרת תועלת אבל יפהפיה, ותזכיר לכולנו שהוא היה פה פעם, וחייכתי.
****
אהוד מימון:
עורך "היה יהיה", אסופת הסיפורים השנתית של האגודה, מרצה ותיק בכנסים בארץ ובחו"ל וכותב על הז'אנר.
ד"ר קרן לנדסמן:
רופאה, אמא וסופרת בסדר משתנה. זוכת פרסי גפן ומחברת הספרים "לב המעגל" ו"שמים שבורים".
