מועדון ארוחת הערב / יערה גראן-ברקן

"כל היודניקים, בואו נא לדשא הגדול." "

כל היודניקים, בואו נא לדשא הגדול."

"בואו נא? הנאוה הזאת אמיתית?" אני מרימה את הראש מהירך של מתן ומתיישבת. מאז שהכניסו את מערכת הכריזה החדשה זה קורה לפחות פעמיים ביום. מתן ואני חושדים שהיא רצתה להיות פודקסטרית ויצא לה מנהלת בית ספר.
אנחנו משתרכים אחרי כל השאר. בטח עוד יום מיוחד למען משהו, איזו מטרה חשובה שכולנו נצטרך להתנדב אליה.
"איש הפח מגיע! איש הפח מגיע!" אני שומעת את הקול המלגלג של רועי ובעקבותיו את נחירות הצחוק המטופשות של החבורה שסביבו.
"זדיין," אני מסננת לעברו בשקט כשאנחנו עוברים לידם, מצביעה בגאווה על הנעליים הכסופות שצבעתי לבד, ונמנעת מלהוסיף עוד תנועה, כי בפעם הקודמת זה נגמר לא טוב בשבילי.
רגע לפני שהוא עונה לי, שנינו קולטים שהמחנכת של י'1 נמצאת במרחק שמיעה וסותמים.

"יום המעשים הטובים?" מתן זורק הימור לסיבת הכינוס.
"היה בקיץ."
"איסוף תרומות אוכל לחגים?" אני מנסה.
"חנוכה עוד חודשיים."
לפני שאנחנו מספיקים להעלות רעיונות נוספים, נאוה עולה לבמה שבמרכז הדשא ומסמנת לכולם לשתוק.
כשהפטפוטים דועכים, היא מתחילה.
"אני גאה מאוד," היא מדגישה את המילה האחרונה, "לספר לכם, שמבית הספר שלנו, מהשכבה הזו, נבחרו נציגים," פאוזה, "למשלחת הבינלאומית למאדים!" הקול שלה עולה בכמעט אוקטבה עם המילים האחרונות.
שנייה אחר כך הדשא מתפוצץ מקריאות תדהמה וצווחות התרגשות.
אני מסתובבת אל מתן.
כולם יודעים שהוא לא מפסיק לדבר על המשלחת הזאת מאז שהשר לענייני חלל הודיע שישתתפו בה אזרחים ישראלים, אבל רק אני יודעת מה הוא עשה כדי לברר איך אפשר להתקבל אליה.
ברור שאני יודעת, עשינו את זה יחד, אבל לא הגענו לשום תשובה, אפילו לא קצה חוט.
נאוה לוקחת פיקוד שוב וקוראת לדור, המורה לכישורי חיים, להצטרף אליה. אני בדיוק מסיימת לתהות מה הקשר שלו לעניין כשהוא לוקח את המיקרופון.
"האפסילונים הבהירו שוב ושוב כמה הם מעריכים את ההיסטוריה האנושית.
לכן הם החליטו שכמחווה לרוח האדם, המשלחת הראשונה למאדים תתבסס על צאצאי החלוצים של המייפלאואר וחומה ומגדל. בשנה האחרונה, בלי ידיעתכם, עברתם בשיעורים שלי מבחנים להשתתפות במשלחת.
"זה היה מבצע לאומי לאיתור המועמדים המתאימים ביותר והיינו חייבים לשמור על סודיות מוחלטת"
כולם מקשיבים לו בציפייה. אני מעריכה שלאחוז גבוה במיוחד של בנים ובנות מהשכבה פלוס לא מעט מהמורים, יש קראש עליו.
"אף אחד מאנשי הצוות, כולל נאוה, לא ידע מה אני עושה כאן."
מודה שאני מבינה למה קל להידלק עליו, עם גוף של שחיין, עמידה נינוחה וחיוך קטן שמגלה גומת חן בלחי ימין.
לי זה כמובן עשה בעיקר חשק לעצבן אותו, אבל הוא לא התרגש, וכשנרגעתי קצת, גיליתי שאני ממש נהנית בשיעורים שלו.
הוא נושם וממשיך, "אני שמח לבשר שאחרי בחינת תיקי כל המועמדים, נבחרו שלושה מכם."
נאוה פחות או יותר חוטפת לו את המיקרופון ומכריזה, "הנבחרים שלנו הם מתן נאמן, רועי בר חיים ומיקה כהן!"
לפני שאני מצליחה לקלוט מה קורה, ים של אנשים מתקבצים סביבי, מחבקים אותי, מצביעים עליי ומדברים אליי.
אני מצליחה להתחמק לרגע ומנסה להגיע אל מתן, שמוקף גם הוא במעגל אנושי. איכשהו אני מצליחה לפלס אליו דרך. מרוח לו חיוך ענק על הפרצוף, הוא מתכופף אלי, מחבק אותי ולוחש "נעשה את זה ביחד ואפילו רועי לא הולך להרוס לנו."
———
קצת אחר כך, בכיתה שסגרו עבורנו, כמעט משפריץ לי מיץ תפוחים מהאף כשדור אומר לי שאני מנהיגה טבעית.
"אתה רציני?" אני שואלת אותו.
"לגמרי," הוא עונה. "תראי מה עוללת עם מועדון ארוחת הערב."
וואו.
אם רק הייתי יודעת שזה מה שיוביל למסקנה שאני "מנהיגה טבעית".
"במבה, קולה ובגדים מכוערים," כתבתי פעם למתן הודעה אחרי עוד ריב עם אמא שלי.
"מה?"
"בשישי הזה, אנחנו באים לחדר אוכל עם שקית במבה, בקבוק קולה והבגדים הכי ג'יפה שלנו."
הוא שולח לי אמוג'י צוחק, אבל לא מבין כמה אני רצינית, אני לא מסוגלת לסבול עוד ויכוח אחד על זה שאני חייבת להחליף את הג'ינס הקרוע והנעליים הכסופות ב"בגדים נורמליים".
בשישי הראשון היינו חמישה.
כמו תמיד כל החברים העיפו לרגע שבריר מבט לבחון מי נכנס, אבל הפעם הם הסתכלו שוב ושוב, כדי להבין מה זאת התופעה הזאת שהתיישבה להם באמצע הפולקע והמרק הצח.
מכתב מוותיקי הקיבוץ שדורש לשמור על התנהגות נאותה בארוחות שישי, נחת בתאי הדואר של כל החברים בראשון בבוקר.
ההורים נזפו בנו והיו בטוחים שהמרד הקטן שלנו הסתיים.
אבל בשישי שאחריו היינו שמונה.
הפעם זה כבר הגיע לשיחה במזכירות, אבא חזר משם נחרץ. "אתם חייבים להפסיק עם השטות הזאת, מיקה. אתם פוגעים ברקמת הקהילה."
"רקמת הקהילה, אבא? ברצינות? כמה בומרים אתם יכולים להיות. אם לא מתאים לכם איך שאנחנו מתלבשים, אז שחררו אותנו מהארוחות האלה ותקבלו בחזרה את החגיגיות שלכם."
בארוחה הבאה כבר הפכנו לדו־ספרתיים.
הוותיקים הרימו דגל לבן וביקשו שנפסיק להגיע ואנחנו חגגנו את הניצחון שלנו במפגש של מועדון ארוחת הערב על המרפסת של הנעורים, עם במבה וקולה ומה שבא לנו ללבוש.
"מלאת תושייה, יצירתית, טכנולוגית ונאמנה מאוד לעצמך ולחברים שלך," דור ממשיך ותשומת הלב שלי חוזרת אליו.
יש מצב שאני קצת מסמיקה לפני שהוא מוסיף, "וגם פזיזה, עקשנית ולא מקשיבה לאף אחד וכמעט נפסלת בגלל זה, אבל שכנעתי אותם שזה עניין של גיל ולא של אישיות." הוא קורן אלי.
———
הימים הבאים הם בליל של פגישות עם אנשים רציניים בחליפות שסמל סוכנות החלל הבינלאומית מוטבע עליהן. הם מחתימים אותי ואת ההורים שלי על אינסוף טפסים ולא נותנים לי ללכת לשום מקום בלי ליווי.
בשבת בבוקר אני מחליטה שהספיק לי. מחוץ לדלת מתחלפים במשמרות מאבטחי הסוכנות, אבל לי יש את עץ התות. הענפים שלו, שמטפסים ומתנשאים מעל גג הבית, משמשים לי מדרך נוח לירידה למטה, ומשם אני מנצלת את השיחים המטופחים של אמא כדי להתרחק במהירות.
עם הקפוצ'ון משוך מעל התלתלים, אני עוברת לריצה קלה ומנווטת את עצמי לשביל הצמוד לגדר המשק, מקיפה את השכונה החדשה ויוצאת אל השדות.
נשימה.
כמה דקות אחר כך הרחפן באוויר ואני איתו, עפה מעל גלגלי הכותנה שמנקדים בלבן ובצהוב את האדמה החומה. עוד ועוד למעלה ואז מעל ברֵכת הצפרדעים הריקה, אל מאגר המים המנצנץ, שזמזום הרחפן מבהיל ממנו את הברכיות והאנפות.
שער הברזל הנעול, ששרשרת גדולה כרוכה סביבו, מזכיר לי את כל הפעמים שמתן ואני טיפסנו מעליו, מתפוצצים מצחוק, או מבואסים מיום גרוע, מחסלים יחד כיכר לחם שלמה עם נוטלה, מעבירים את הזמן עד שמחשיך בפנטזיות על הרגע שבו נסתלק מכאן, ואז מתחרים זה בזו על האופניים עד השער הצהוב של הקיבוץ.
———
"תגידי, את נורמלית?" קול מוכר מבהיל אותי פתאום ומחזיר אותי לקרקע. אני מצליחה להנחית את הרחפן ומסתובבת אליו.
"כמעט ריסקתי אותו בגללך," אני מתלוננת.
"זה מה שמטריד אותך עכשיו? עוד רגע כל הקיבוץ יהיה על הרגליים בגללך." תוך כדי משפט הוא מתקשר ואומר, "היא איתי, הכול בסדר, תכף נחזור."
"יש לך מזל שהם קודם כל חיפשו אותך אצלי. שכנעתי אותם שייתנו לי חצי שעה ודהרתי לכאן."
"אתה חושב שהם יעיפו אותי מהמשימה?" האפשרות שזה יקרה מזעזעת אותי, אבל יחד איתה מתגנבת תחושת הקלה.
"אני חושב שאת משוגעת, אבל בגלל זה הם בחרו בך." אני צוחקת והוא מוסיף, "וחוצמזה, אני לא נוסע בלעדייך."
הוא מחייך ודוחף אותי ולרגע אחד אחרון אנחנו רק מיקה ומתן בשבת בבוקר בשדות.
———
ברוכים הבאים אחים קטנים
השלט מקבל את פנינו בכניסה למתקן האימונים.
"תראה," אני ממרפקת את מתן שעסוק בלדוג ולהעביר לי את הירקות מהסנדוויץ' שלו.
"זוכרת את התגובה הראשונה שלך לאפסילונים?" הוא צוחק אליי בזמן שאנחנו פורקים את התיקים.
"כן, הייתי בטוחה שזה סתם פייק ערוך רע של מזכ"לית האו"ם עם קריקטורה של חייזר."
דור מצטרף אלינו. "מוכנים לפגוש את האפסילוני הראשון שלכם?" הוא שואל בחיוך.
"ברור," שנינו עונים במקהלה.
בתום סיור ההיכרות, כולנו מתאספים באולם. לילך, מובילת המשימה, מציגה את עצמה בקצרה ואז הוא מצטרף אלינו.
למרות שיש לי כבר עשרות שעות צפייה בסרטונים וראיונות איתם, זה לא אותו דבר. זטא מתפעל במיומנות את ההולוגרמה שלו ומסתובב בינינו, לוחץ ידיים, שואל לשמנו ומהיכן אנחנו.
זמזום ההתרגשות מחבר בין כולנו.
אחר כך הוא מזמין אותנו לשאול כל מה שנרצה.
השאלות מתחילות לזרום והוא מסביר בסבלנות על התאמת מנגנון המעבר לבני אדם, מספר על פריצות הדרך האחרונות בחקר התא ועל הפעולות לאיזון האקלים של כדור הארץ.
נערה בעלת שיער צבעוני מרימה יד. "אבל למה לכם לעשות את כל זה עבורנו?"
"תארי לעצמך שאת בת יחידה כל חייך ופתאום מגלה שיש לך אח קטן, לא היית רוצה ללמד אותו את כל מה שאת יודעת?"
לילך מסמנת לו שצריך לסיים והוא פונה אלינו, "שמחתי להיות איתכם היום, ממשיכי דרכם של החלוצים, סוללי הדרך להקמת ההתיישבות האנושית הראשונה בחלל, להתראות במאדים!"
מחיאות הכפיים מהדהדות בחלל האולם, בזמן שההולוגרמה שלו מתפוגגת במהירות.
——
אימונים, אימונים ועוד אימונים.
איך לתקן דליפה בחממה, נהיגה ברכבי שטח, קורס חובשים, כל סוגי הקשרים, אימוני כוח וכושר ותרחישים לכל סיטואציה אפשרית.
אין זמן לחשוב או להתלונן, המקצב מהיר והמבחנים יומיומיים.
"ביום ראשון מתחילות ההדמיות," דור, שאחראי על המבנה שלנו, מודיע לנו אחרי שבועיים. "תנוחו, תאכלו כמו שצריך ואל תפספסו את המדיטציות שלכם בסוף שבוע הזה, כי אתם תצטרכו את הכוחות האלה."
ההדמיה הראשונה עוברת בלי עניינים, ציפה באפס כבידה, נחמד.
בהדרגה הם מעלים את דרגת הקושי ואנחנו מוצאים את עצמנו נתקלים בסופה, נתקעים עם פנצ'ר באמצע המדבר המאדימי ומחשבים במהירות את מינון החנקן שצריך להוסיף לקרקע לפני שכל צמחי המאכל ייבלו.
הזמנים מתקצרים, ההדמיות מתרבות, לטפס, לחשב, להיחלץ, להעמיס, לפרק. לבד, בזוגות או בקבוצה.
העומס מגיע בצורת קרסוליים נקועים, שרירים כואבים ופיהוקים אינסופיים בשיעורים.
בדקות המעטות שנשארות לנו בקצוות הימים אני מחפשת את מתן, אבל נראה שהוא תמיד עסוק בעוד משהו שצריך לשנן או לארגן.
ערב אחד אני לא מוותרת.
"מה נשמע וזה?" אני מתיישבת על המיטה שלו.
עם הראש בתוך הטאבלט הלימודי הוא עונה לי "הכול תקין" אבל הקול שלו מספר לי משהו אחר.
"מתן, מה קורה?" אני מנסה שוב.
"אמרתי לך שהכול בסדר." הוא לא מרים את העיניים מהטאבלט. "אני מת מעייפות, נדבר מחר."
אני כמעט הולכת לחדר הסגל, לדבר על זה עם דור, אבל מאוחר, אז אני מחליטה שלא יקרה שום דבר אם אחכה למחר.

"רועי ומתן, אתם ראשונים." ההדמיה של הבוקר מתחילה, וזאת פעם ראשונה שדור מצוות את שניהם יחד. אני ממש מקווה שהוא יודע מה הוא עושה.
אני באמצע סשן משקולות כשאני שומעת את הצעקות. המדריכים רצים החוצה ואנחנו אחריהם. כל מה שאני מספיקה לראות זה את מתן על אלונקה ורועי חיוור כולו לידו. אני מנסה להגיע אליהם אבל החובשים דוהרים איתם למרפאה ולא נותנים לאף אחד להיכנס.
כולם מתפזרים חזרה לאימונים ואני נשארת לחכות על ספסל המתכת הקר. אחרי עשרים דקות, דור יוצא ומתיישב לידי. "היה לו ממש מזל, הוא בסדר, רק מכות יבשות. משאירים אותו כאן הלילה להשגחה."
"מה רועי עשה לו?" אני מתנפלת עליו.
הוא משתהה לרגע, בוחר מילים. "רועי לא עשה שום דבר," הוא מסתכל לי לתוך העיניים, "מתן נכנס ללחץ ושיבש את ההדמיה."
אני לא מאמינה שזה באמת מה שקרה.
"בטוח רועי עשה משהו מגעיל שהוציא אותו מריכוז." אני רותחת. "אני הולכת לדרוש שיעיפו אותו מפה."
"אם תעשי את זה, הדבר היחיד שיקרה זה שיעיפו מכאן את שניכם," דור אומר לי בשקט. "מיקה, אנחנו לא בקיבוץ וזה לא משחק, אם מתן לא יצליח להתאפס על עצמו, הוא לא ישתגר."
כשנותנים לי לבקר את מתן, אני מנסה להבין מה קרה.
"מה שקרה זה שהתבלבלתי, קורה." הטון שלו מבהיר לי שזה כל מה שהוא מתכוון לספר לי.
"אם רועי אחראי לזה, אתה חייב להגיד למישהו."
הוא שולח אליי חיוך עייף, "תעשי לי טובה ותרדי מרועי, העיקר שנותנים לי לעשות שוב את ההדמיה."

הפעם הוא עובר את זה בהצלחה.
״את רואה, סתם דאגת״ הוא לוחש לי ביציאה מהחדר.
בכל זאת אני לא שקטה. אחרי ארוחת הצהריים יש לשנינו שעה נדירה פנויה. ״אתה יודע, אנחנו עדיין יכולים לוותר, אף אחד לא ישפוט אותנו, אנחנו כולה בני שש־עשרה״.
״אין מצב מיקה, נראה לך שככה אני מוותר?״
״אז ביחד,״ אני אומרת לו.
״רק ביחד,״ הוא עונה, מרגיע ומפייס את הפחדים שלי.
———
שבוע לפני המעבר, דור מקרין לנו שוב את נאום האחים.
"הם התגלו בפנינו, ידיהם מושטות לשלום, כמו אחים גדולים הרוצים ללמד אותנו את מסתרי היקום."
בזמן שקייקו, מזכ"לית האו"ם, צוברת תאוצה, אני מעיפה מבט הצידה ורואה את דור מדקלם בתנועות שפתיים מילה במילה את הנאום שלה.
"הושטנו אליהם ידינו בחזרה, צמאים לקבל את חוכמתם והדרכתם. אני נרגשת להכריז היום בלב הולם ובגאווה, שהאפסילונים ייקחו אותנו אל הכוכבים."

"אני יודע עם מה אתם מתמודדים, אז רק רציתי להזכיר למה אנחנו עושים את כל זה," דור אומר אחרי שהנאום מסתיים. הוא מעביר את המבט שלו בין כולנו.
אני מרגישה את הדברים שלו מחלחלים, מרווים ומאוששים אותי.
——
כמו בלילה שלפני יום הולדת, ככה אני מרגישה לקראת יום המעבר. חלליות המשא שיצאו לפני חודשים כבר עוגנות על הכוכב האדום, המגורים הוקמו, הכול מוכן לבואנו.
שיחה אחרונה עם הבית, "מתוקה שלנו." אמא לא מנסה אפילו להסתיר את הדמעות.
כששעת הווידאו נגמרת, כאילו סיכמנו מראש, כולנו לוקחים שמיכות ויוצאים אל הדשא. את רוב הלילה אנחנו מעבירים בסיפורים על נשיקות ראשונות ושחיות ליליות, כל דבר שהוא לא מה שמחכה לנו מחר. בסוף אנחנו נכנעים לעייפות ולכמה שעות של שינה טרופה.

7:00
ההסעה יוצאת אל השער, כולם מאוד שקטים.
למרות כל ההסברים, הרעיון שהאטומים שלי ישייטו להם בחלל ויתאספו יחד בדיוק באותה צורה על מאדים, מרגיש פתאום מופרך.
"נתראה בצד השני," אני אומרת למתן בנימה הכי אגבית שהצלחתי לגייס.
"נתראה בצד השני," הוא עונה לי ומרים אגודל לאישור.
אנחנו יורדים מהרכב וחוזרים על מה שתרגלנו שוב ושוב. הצוות הטכני עובר בינינו ומוודא שהחליפות רכוסות היטב. אין מקום לטעויות.
הרגליים מגרדות לי, המפשעה נרטבת מזיעה, הגרון יבש.
"שליחים ושליחות שלנו," הקול של לילך מהדהד בתוך החליפה שלי, "חמש דקות למעבר. זאת ההזדמנות האחרונה שלכם להישאר. כשהשעון יראה שתיים, החליפות יינעלו הרמטית."
אני יכולה להסתכל רק קדימה, אל השעון הגדול שמולנו שסופר לאחור. אני מנערת מראשי את הספקות, ושולחת במקום זה חיוך דמיוני לכל איברי הגוף שלי.
2:00
חומר ההרדמה מוזרם לקסדה.
———
אני פוקחת את העיניים ומרגישה כאילו ענן מחבק אותי. אני מניעה בזהירות את הידיים לצדדים, קורעת את מעטפת גולם החוטים הרכים שמקיפה אותי.
מסביבי עוד ועוד שליחים מגיחים אל אולם גדול ריק מחפצים. אני סורקת את המקום בעיניי. בנות החדר שלי, אביגיל ויעל, עוברות לידי, נותנות לי חיבוק מהיר וסוחפות אותי איתן. בדרך אנחנו רואות תאי איזון שמתחילים להתמלא באלה ששיווי המשקל שלהם השתבש.
השלטים מכוונים אותנו לאולם קטן יותר, ואנחנו מתיישבות על הכיסאות. המעבר לא קורה לכולם באותו הקצב, אז אני מחכה בסבלנות למתן שיגיע.
האולם ממשיך להתמלא, אני רואה את רועי ואז את דור שמהנהן אליי מאזור המדריכים. לילך נכנסת ומזכירה מה הולך לקרות עכשיו. אני מנסה לעקוב אחרי הדברים שלה כדי שאוכל לעדכן את מתן אחר כך, אבל מצליחה רק להרגיש את הראש שלי שנדמה שמלחציים התיישבו עליו משני צידי הרקות.
"גם את מעורפלת?" אביגיל לוחשת לי, אני מהנהנת ונזכרת שזאת עוד תופעה נפוצה של המעבר, אז אני מפסיקה להתאמץ ופשוט מחכה שהיא תסיים לדבר.
"ועכשיו ניקח אתכם למגורים." את המשפט הזה אני מצליחה לקלוט. המדריכים נעמדים ליד הפתח וכולנו קמים ומתחילים להתקדם לעברם.
המסדרונות צבועים בפסטלים כחולים-אפורים-סגולים, כאילו מנסים לרכך את הנחיתה בכוכב הזר. התיקים כבר מחכים לנו ליד המיטות. אני בקושי מצליחה להחזיק את העיניים שלי פקוחות ורואה שגם השאר נאבקות.
"לכו לישון, נעיר אתכן בעוד שמונה שעות." אני לא מחכה אפילו רגע, מחליפה בגדים במהירות שיא ושוקעת לשינה עמוקה.
——-
"בוקר טוב, מאדים." קול נעים מעיר אותנו. לוקח לי כמה שניות לקלוט שאני באמת כאן.
הראש כואב לי וכשאני נעמדת מצטרפת אליו בחילה, אבל המדריכה מאיצה בנו להתארגן.
"אנחנו יודעים שחלקכם לא מרגישים טוב, מי שיצטרך, יוכל לחזור למיטה אחרי ארוחת הבוקר."
איכשהו אני מצליחה להתלבש ולעקוב אחרי הנחיל האנושי שזורם אל חדר האוכל.
אני מחפשת את הדבר הכי פשוט שלא יהפוך לי את הבטן, מחליטה על טוסט ותופסת מקום באחד השולחנות.
דור מתיישב מולי.
"ערפול?" הוא שואל ואני מהנהנת. "יומיים וזה מאחורייך, סיימי לאכול ותחזרי למיטה."
"ראית את מתן?" אני מצליחה לשאול.
"אני מצטער מיקה," הקול שלו מתרכך, "בדקה האחרונה הוא החליט לא להצטרף."
———
"מיקה, את חייבת לקום עכשיו." דור מתיישב על קצה המיטה שלי.
"תעזוב אותי."
את היומיים הראשונים, כמו הרבה מאיתנו, אני מעבירה במיטה עם ערפול. אבל ביום השלישי התירוצים נגמרים, כולם מתייצבים למפגש הבוקר ורק אני לא שם.
דור לא מניח לי. "היום מתחילים, אנחנו צריכים גם אותך."
"כואב לי הראש"
"שנינו יודעים שכאבי הראש עוברים אחרי ארבעים ושמונה שעות, יאללה קומי."
"אני בטוחה שתסתדרו מעולה בלעדיי."
"את יודעת, מיקה, לא הכול סובב סביבך, ואת לא היחידה שקשה לה. אנחנו צריכים את כל מי שהתאמן והגיע לכאן. סמכתי עלייך שתדעי להתמודד, אני ממש מקווה שלא טעיתי."
הוא לא מחכה לתשובה ויוצא מהחדר.
למרות שעדיין כל מה שבא לי זה להתכדרר במיטה עם השמיכה מעל הראש, אני שולפת את עצמי ממנה.
אחרי שטיפה והתארגנות זריזה, אני עוברת בחדר האוכל ומגלה לשמחתי שולחן עם סיר דייסה חמה, לחם וממרחים.
———
המשימה הראשונה יוצאת לדרך. אנחנו ניגשים אל הרכבים, אבל לילך עוצרת אותנו. "אני מזכירה לכולכם, אנחנו מתחילים בסיור היכרות עם השטח, אף אחד לא מאיץ בלי אישור ולא עוזב את השיירה."
הדרך הכי טובה לעודד אותי היא לתת לי הגה לידיים. לא עוברות כמה דקות ואני שקועה כולי בנסיעה, לא מפסיקה להתפעל מהנוף המכתשי-אדמדם-מדברי שנגלה לעינינו. כשאנחנו עוצרים לתצפית, מצב הרוח של כולם מרומם. אני לא מצליחה להימנע מלדמיין את מתן עומד כאן מאושר לידי. לרגע הזיכרון הלא קיים דוקר אותי, אבל אז לילך קוראת לנו להמשיך.
באזור משכן האפסילונים, זה קורה. הרעש עמום בהתחלה ואז הוא מתגבר ותוך כמה שניות מפולת של סלעים שועטת לעברנו.
בלי לחשוב אני מסובבת את הרכב ומדהירה אותו בגבי אל המפולת, בזווית העין אני רואה את הרכב של רועי, הוא מנסה לצעוק משהו ואז מאט, פונה לעברי וצורח, "הצידה."
זה מספיק כדי להזכיר לי איך לפעול. אני מפנה את הרכב, סוחטת עוד את דוושת הגז ואחרי כמה שניות מבעיתות מצליחה לצאת מאזור הסכנה.
כשהמפולת מסתיימת, אנחנו בודקים מה המצב. למזלנו אף אחד לא נפגע מהמפולת עצמה, אבל יש לא מעט מכות וחבלות שדורשות טיפול רפואי.
השיירה כבר לא צוהלת כשאנחנו עושים את דרכנו חזרה.

במועדון, אני מתייצבת מול רועי, "למה עשית את זה?"
"רציתי לעזור לך," הוא עונה.
"ממתי אתה מנסה לעזור לי?" אני שואלת בזלזול.
"את יודעת מיקה, לפעמים אנשים משתנים," הוא אומר בשקט והולך.

הבוקר הבא מתחיל בחממות, זמן ליישם את מה שלמדנו בחודשי האימונים. שני אפסילונים מגיעים, מתנצלים בחן על המפולת הבלתי צפויה ומעבירים לנו הדרכה קצרה. אחר כך הם נפרדים מאיתנו, ואנחנו נשארים לתפעל בצורה עצמאית את החיים על הכוכב.
אני שקועה בחיבור מערכת ההשקיה לשתילי עגבניות כשאת כולנו מחריד קול פיצוץ. שתי חממות מאיתנו, באזור של האמריקאים, עמוד של אש מתרומם ומלוות אותו צרחות אנשי הצוות שנמלטים החוצה.
"צוות כיבוי, נוהל שריפה!" אני שומעת את לילך צועקת. "כונני רפואה תתייצבו בעמדות. מדריכים, תרחיקו את השאר, שאף אחד אחר לא יתקרב, יכולים להיות פיצוצים נוספים."
דור ואני רצים למרפאה, ממלאים את תפקידנו כחובשי גיבוי. אחרי כמה דקות הפצועים מתחילים להגיע. כמה עם כוויות קלות ואחד עם פציעה ברגל מרסיס זכוכית. על פני כולם אותה הבעה של בהלה קפואה. בזמן שהרופאים מטפלים בפציעות, אנחנו עוברים ביניהם ומגישים עזרה ראשונה לנפגעי החרדה. כשכולם חבושים ורגועים יותר, לילך מגיעה ומשחררת אותנו.
אנחנו הולכים זה לצד זו שותקים במסדרון, כשפתאום דור פונה אליי, "סליחה שהבאתי אותך לפה, זה הרבה יותר מסוכן ממה שחשבתי."
"די נו, אל תהיה מגוחך, באתי לכאן כי רציתי וכולנו ידענו שיש סיכוי שמשהו או שניים ישתבשו."
"אבל מה הסיכוי ששניהם יקרו ביומיים הראשונים?" הוא עונה לי.
"אז הנה, כל המזל הרע שלנו בוזבז ביומיים האלה ומעכשיו אנחנו הולכים לבלות." אני מגייסת את הנימה הכי עליזה שלי, רגע לפני שאנחנו מתפצלים לחדרים לשטוף מעלינו את מראות ותחושות היום.
——
אבל כאילו שורת חתולים שחורים עברה מולנו. בשבועות הבאים שרשרת התקלות לא מפסיקה. בולענים שנפערים, מבני ניסוי שמתמוטטים וסופות חול אימתניות. כל יום מביא איתו פגיעות חדשות.
דור ואני מוצאים את עצמנו הולכים שוב ושוב במסדרון המחבר בין המרפאה לחדרים.
"לילך הייתה אתמול בפגישה עם האפסילונים ושר החלל," הוא משתף אותי בפיסת מידע שקיבל, "הם מתייחסים לתקלות בזלזול, רומזים שאנחנו לא זהירים מספיק. את יודעת מה אחד האפסילונים אמר לה?" הוא ממשיך בעצבנות, מחקה את הטון המתכתי של המתרגם האוטומטי, "כשהחלוצים האמיתיים ייבשו ביצות ומתו ממלריה וטיפוס, הם לא ביקשו לעצור ושאלו כל הזמן למה זה קורה להם."
—–
באחד הלילות אני מתעוררת בפתאומיות מסיוט מלא בצרחות ועשן.
כשאני מבינה שאין סיכוי שאחזור לישון, אני קמה ומחליטה ללכת למועדון, נזכרת בשוקו החם שאמא הייתה מכינה לי כדי לשכך חלומות רעים.
הדלת למועדון חצי סגורה ואני שומעת קולות שקטים של שיחה. אני מתלבטת אם להסתובב ולחזור לחדר, כשאני מזהה את הקול של לילך. "הכול אמור לתקתק מחר, עשיתי שם סיור מקדים היום וגם האפסילונים בדקו."
"אני כבר לא בטוח מה זה אומר, לתקתק." הקול העייף של דור משיב לה.
"אתה בטוח שאתה בסדר? נראה לי שלא יזיק לך יום מנוחה."
"אני בסדר גמור, בעיקר לא יזיק לי יום שבו הכול עובד כמו שצריך ואף אחד לא נפגע," דור עונה לה בקול תקיף.
לפני שהם מספיקים לראות אותי, אני מתגנבת חזרה לחדר ושוכבת שם ערה עוד שעות ארוכות.
——-
למרות כל ההבטחות, דור ואני שוב מוצאים את עצמנו במרפאה. הוא מנקה בעדינות את היד הפצועה שלי וחובש אותה במיומנות. "יומיים-שלושה והיא כמו חדשה," הוא אומר לי, אבל לא מצליח להסתיר את הדאגה שבקולו.
באותו ערב אנחנו יושבים במועדון מדוכדכים. בנס אף אחד עוד לא נהרג.
"הרצתי כמה חישובים," אביגיל נכנסת בסערה, "זה כל כך מוזר, בכל פעם אני מגיעה לאותה מסקנה – זה לא אקראי, יש פה דפוס."
פתאום זה מכה בי. אני רומזת לדור ואנחנו עוברים לשולחן צדדי.
"אנחנו הריאליטי שלהם," אני אומרת לו.
"מה?" דור מנסה להבין.
זיעה קרה מכסה אותי, עד היום חשבתי שזה רק ביטוי מהספרים. "אנחנו רק משחק בשבילם, שעשוע להעביר את הזמן, עכברים במבוך, חתול שמשתעשע עם הטרף שלו." אני זורקת כל דימוי שיצליח אולי להסביר למה אני מתכוונת.
"למה להם לעשות כזה דבר?" דור מביט בי מזועזע.
"כי הם יכולים? וכנראה ששעמום זאת תכונה בין גזעית."
"בטוח יש הסבר יותר טוב למה שקורה," הוא אומר. "כל ההשקעה המטורפת הזאת בשביל לשחק בנו?"
"תחשוב על 'הישרדות', מטיסים צוות שלם לקצה העולם, שופכים מיליונים על ההפקה וכל זה כדי לייצר קצת בידור לכולנו." אני רואה שהדברים שלי מעוררים בו משהו.
"ומה עם כל העזרה שלהם בפיתוח תרופות ופתרונות לבעיות האקלים?" הוא מקשה עליי, מסרב להאמין.
אני עוצרת לרגע ומשהו מנצנץ בירכתי המחשבה שלי. "למדנו על זה בסוציולוגיה, זה בול המחקר שבו הוכיחו שככל שמישהו הוא יותר אלטרואיסט, ככה יותר קל לו לעשות ולהצדיק מעשים נוראיים." אני נותנת לו לעכל את הרעיון. "מנקודת המבט שלהם, הם נתנו לנו כל כך הרבה ובסך הכול גם להם מגיע קצת בידור בסוף היום."
לרגע הוא לא עונה לי ואז ההבעה שלו משתנה. "אני הולך לפוצץ את זה," הוא מסנן וקם בפתאומיות גדולה כל כך שהכיסא שלו עף אחורה.
"דור, חכה." אני רצה אחריו. "אם תפוצץ את זה מולם, אתה תסכן את כולנו." אבל דור לא עוצר.
רועי צץ לידי. "שמעתי אתכם מהצד, אנחנו חייבים לעצור אותו." הוא קולט את המבט שלי וממשיך, "את חייבת לסמוך עלי, נעשה את זה ביחד, צריך רכב." הוא פונה בחדות אל הסככות ואני אחריו.
דור מקדים אותנו ויוצא אל המכתש.
"תעלי." רועי מאט לידי, אני מזנקת למושב לידו ואנחנו יוצאים אחרי דור, בדרך למשכנם של האפסילונים.
"תחזיקי חזק!" רועי צועק לי, מנסה להתגבר על הרוח ששורקת סביבנו.
אני תופסת את המעקה בכל הכוח, כאב מפלח את היד הפצועה שלי בזמן שרועי מאיץ ומזגזג בין בורות המכתש. כשדור נאלץ להאט לרגע מול סלע גדול, רועי מנצל את זה כדי לעקוף אותו. הנתיב נהיה צר בין שני קירות אבן שמתנשאים מעלינו כשאנחנו עוצרים בבת אחת במרכז השביל. לוקח לי רגע לקלוט מה רועי מנסה לעשות.
"דור, תעצור!" אני צורחת, אבל הוא ממשיך לדהור קדימה.
אנחנו לא זזים.
אני מכינה את עצמי להתנגשות, מניפה את הידיים שיגנו על הפנים.
במקומה אני שומעת חריקת צמיגים.
הוא עצר.
אנחנו קופצים מהרכב שלנו ורצים אליו.
דור מתנשף בכבדות, הפנים שלו סמוקים, הידיים עדיין על ההגה.
אני ניגשת אליו.
לאט-לאט הוא מפנה אליי את הראש. "בואו, נחזור."

——

"בוקר טוב מאדים," הקול הנעים מעיר אותנו כמו בכל בוקר בשבועות האחרונים, בזמן שאני מנסה לאחוז בקרעי זיכרון החלום שלי.
לבושה בלבן, אני רצה בשדות. הנוף מתחלף לאדמדם מכתשי, משפחה יושבת סביב שולחן אוכל שנמצא במרחק ואני משתוקקת להגיע אליהם, אבל במקום ההורים שלי, מתגלה בפני שולחן מלא באפסילונים שצוחקים ומצביעים עליי.
אני שוכבת עוד רגע בשקט כשפתאום משהו מתבהר.
——
"מועדון ארוחת הערב, זה הפתרון שלנו." אני מסמנת לרועי ודור והם באים אחרי לחדר שקט. המבטים המבולבלים שלהם מעודדים אותי להמשיך. "איך שכנענו את מקבלי ההחלטות בקיבוץ? ביאסנו אותם כל כך עד שהם העדיפו בלעדינו."
אני רואה שהם עדיין לא מבינים.
"האפסילונים רוצים אקשן, מאמצים, כישלונות מפוארים והצלחות כבירות. הם צריכים אותנו במיטבנו, לבושים לשבת. אבל אנחנו לא ניתן להם שום דבר מזה. מעכשיו כולנו חולים, הרכבים שלנו לא מניעים, נו, הבנתם את הרעיון."
אני מתחילה להתלהב. "הם ייאלצו לתת לנו כמה ימים להתאושש ובזמן הזה נתארגן ונעוף מפה."
"את יודעת שאם הם יקלטו מה קורה, הם עלולים פשוט להיפטר מאיתנו?"
"זוכר את האמנה שלהם? אני לא חושבת שבזה הם שיקרו לנו. אסור להם לפגוע באופן ישיר או לקחת בכוונה את החיים של יצור חי אחר."
"הם עדיין יכולים לחבל במתקני המעבר ולתקוע אותנו כאן, תלויים בחסדי האטמוספירה המלאכותית."
"נכון," אני מחייכת, "אבל אנחנו לא נשתמש בהם בשביל לחזור הביתה."
——-
כדי שזה יצליח אנחנו צריכים את כולם איתנו. דור הולך לדבר עם לילך. לא קל לו לשכנע אותה, היא זאת שתצטרך לתת את ההסברים אחר כך, אבל מרגע שהוא מצליח אין לנו רגע מנוחה. המשלחת האמריקאית מיישרת איתנו קו. גם אצלם כבר חלחלו ספקות.
כשווירוס בטן מרתק את רובנו למגורים, בשילוב עם תקלות לא מוסברות ברוב כלי הרכב, האפסילונים שולחים מסר שלמרות העיכוב המצער עדיף שניקח כמה ימים למנוחה ותיקונים.
הציוד החיוני מועמס על שתי החלליות.
"כנראה ששביתה איטלקית לא הופיעה בספרי ההיסטוריה שהם קראו." דור מרשה לעצמו רגע מחויך כשאנחנו מסיימים את הנגלה האחרונה.
הכול מוכן.
החלליות זקוקות לעוד לילה של סריקה לפני ההמראה.
מחר אנחנו זזים מכאן.
——–
אבל לאפסילונים יש תוכניות אחרות.
הם מזמנים אליהם את המובילים, מודיעים שנחנו מספיק ומציעים משימה חדשה, אל גופי המים, שתתחיל על הבוקר. ללילך ובייקר אין ברירה, אם יענו בשלילה הם עלולים לחשוף הכול ולהרוס את הסיכוי היחיד שלנו לעזוב.
כל הערב אנחנו עסוקים בהעלאת תרחישים אפשריים, משיטפון ועד קרקע טובענית, מכינים את עצמנו לכל מצב. אנחנו יושבים קרוב ומדברים בשקט ולאט לאט מתפזרים לחדרים.

"אולי לא יקרה שום דבר, ונוכל להירגע ולהתחיל מחדש," אביגיל מהרהרת בקול בארוחת הבוקר.
"הלוואי," אני עונה לה, שמחה להיאחז בתקווה שטעינו בגדול.
חמש הרחפות שלנו מתחילות את דרכן אל האגמים הגדולים.
הנוף, שרק לפני כמה שבועות ריגש אותי כל כך, מאיים עכשיו. כל רחש קטן מקפיץ את כולנו, אבל אנחנו מגיעים לגדות האגם הראשון כמתוכנן.
בלי דיבורים נוספים אנחנו נוחתים, קופצים החוצה ומתחילים לאסוף דגימות מהקרקע הבוצית. אחרי רבע שעה של עבודה מאומצת, המעבדה מאותתת שיש לנו מספיק ואנחנו ממשיכים לנקודה הבאה.
"מעולה, עוד שתיים כאלה וזה מאחורינו." דור נשמע מעודד כשאנחנו מסיימים את הנקודה הבאה.
בנקודה השלישית, המחסור בשינה ומאמצי החפירה מתחילים להיות מורגשים. כשהמעבדה מצפצפת אני נאנחת בהקלה, לוקחת רגע להתמתח ומתכוונת לעשות את דרכי לכיוון הרחפת.
אבל אני לא יכולה לזוז.
האגם, שעד לפני רגע ליחך את רגלינו באדוות עדינות, קופא מסביבנו בבת אחת.
מבט מהיר מסביב מגלה לי שדור ואביגיל באותו מצב. כל השאר הספיקו להגיע לגדה והם עומדים שם ומסתכלים עלינו בתדהמה.
רועי זז ראשון. הוא אומר משהו ללילך והיא מהנהנת ומתחילה להסביר במרץ לשאר.
"תחזיקו מעמד, אנחנו נוציא אתכם משם," לילך קוראת אלינו.
הם מתרוצצים בין הרחפות, מוציאים ציוד, מחברים כבלים.
"מיקה, אביגיל, דור, אתם בסדר?"
כולנו מהנהנים בתשובה, אבל אני רואה ששניהם חיוורים מאוד.
כפות הרגליים שלי מתחילות לשרוף ותוך כמה דקות אני מרגישה כאילו הן עולות באש. אני נאנקת מכאבים וחולשה מוזרה מתחילה להשתלט על כל הגוף שלי. אני רק רוצה לשכב.
"תמשיכי לעמוד," דור קורא אליי ואני מגייסת את כל הכוחות שלי כדי לא ליפול.
הרחפת מתקרבת לכיווני, קרן אדומה חותכת את הקרח סביבי.
רועי משתלשל לכיווני קשור בכבל. אני לא מצליחה להחזיק יותר. הרגליים שלי מתקפלות תחתי ובדיוק ברגע הזה הוא מגיע אליי.
"קר לי כל כך" אני לוחשת לו ומספיקה להרגיש אותו מרים אותי למעלה לפני שאני שוקעת לתוך חושך מוחלט.
——-
המלמולים והקולות סביבי, מתקבצים סוף-סוף למשהו בעל משמעות.
"הדופק התייצב." אני מצליחה לפענח צמד מילים ואחריו מישהו פוקח לי עין ומסנוור אותי לרגע ואז את השנייה.
"אישונים תקינים."
אני ממצמצת עוד רגע ואז פוקחת את העיניים.
"בוקר טוב ישנונית." אני מנסה לסובב את הראש, אבל לא מצליחה.
"לאט-לאט," הקול אומר ואחרי רגע מצטרפים אליו הפנים של רועי.
"היו כמה רגעים שהייתי בטוח שאיבדנו אותך," הוא מתוודה אחר כך, כשאני כבר מצליחה לקום ולהסתובב לבד. "הדופק שלך היה איטי כל כך, ובהתחלה היה נראה שאפילו חליפת החימום לא עוזרת." הוא משתתק לרגע, לוקח לגימה של מים וממשיך. "לילך כמעט דחתה את היציאה, אבל דור התעקש, הוא אמר שהוא מכיר אותך ובטיסה את תוכלי לעמוד, אבל לא בזה שכולם התעכבו בגללך."

שניים שניים הם התגנבו לחללית, הוא מספר לי.
חמישה עשר במרץ, תשע בערב, שעון ארץ.
רק מילה אחת עברה במכשיר הקשר.
"עכשיו."
שתי החלליות התעוררו בבת אחת לחיים, נורו כלפי מעלה וחצו את בועת האטמוספירה המלאכותית.
אחרי חצי שעה הגיע המסר מהאפסילונים, וצעקות השמחה שבעקבותיו.

שעת דמדומים, יום שישי בערב. קלנועיות ואופניים חונים בחוץ בערבוביה צבעונית. על המדרכות מתהלכות בנחת משפחות ואז מטפסות על הגבעה הקטנה ונבלעות לתוך המבנה הגדול והמואר שדשא גדול בחזיתו. דלתות הזכוכית האוטומטיות נפתחות ונסגרות ושוב, ילדים רצים פנימה והחוצה. ברכות לנישואי זהר וחגית, כאן נרשמים לטיול חנוכה, מחפשים ספה לנעורים. מישהו מגיע מהמדרגות שלמטה, אחרים מנערים מטריות ותולים מעילים בכניסה.
עוד דלתות, הפעם נפתחות בדחיפה, אני נכנסת.
הם מרימים את העיניים לשבריר שנייה מהאוכל, עוצרים לשבריר שנייה את השיחה. ההחלטה מתקבלת – היא משלנו, לבושה לשבת.
מגש, אחר כך צלחת, סכין, מזלג, כף, שבת שלום צוהל המגיש מהצד השני של העגלה הכסופה.
כמו שכבות גאולוגיות – הריחות.
קודם זה החדש, הטרי, שניצל, דג, בקר
ומתחת אורז, אפונה ותירס
אקונומיקה
אבקת מרק
בגדי עבודה מאובקים
זיעה של אלף גיוסים בפרדס ובלול
חומה ומגדל.
אבא מנופף לי, מסמן שאצטרף.

אני בבית.

***

יערה גראן-ברקן, קיבוצניקית לשעבר, נשואה למרגו ואמא למיכאל.
תולעת ספרים מושבעת, כותבת, יוצרת ועוסקת בייעוץ שיווקי ופיתוח עסקי.