"בוקר טוב כיתה י'4," אמר שרון. "כידוע, השנה היא לא שנת לימודים רגילה. השנה נחגוג את טקסי השש־עשרה." רחש קל נשמע בכיתה. "שקט!" שרון המשיך, "הטקס יתקיים מול כל הכיתה בכל יום הולדת שש־עשרה השנה, ואני מצפה שנוכיח שאנחנו כיתה מגובשת ותומכת. זהו רגע מרגש בחיים," הוסיף שרון, "רגע המעבר מילדות לבגרות. הרגע שבו תיכנסו לעולם המבוגרים ותשתנו לעד." שרון הפליג בזיכרונות מטקסים של שנים עברו עד הצלצול.
בהפסקה, שרון תלה את רשימת השמות ותאריכי הלידה על לוח השעם הכיתתי. החל מיום ההולדת של כרמל, בעוד שבועיים, וכלה בזה של טל, שיחול לקראת סוף השנה. יום ההולדת של הדר יהיה בעוד חודשיים ושלושה ימים. חודשיים ושלושה ימים קצרים ומפחידים.
~~~~
"איזו התרגשות!" הקול של כרמל נישא על פני כל חצר בית הספר. "רק אל תשאלו אותי. אל תשאלו!"
החבורה שנאספה סביב כרמל שאלה במקהלה: "אז מה יהיה המגדר?" למרות השתיקה הדרמתית של כרמל, אי־אפשר היה לטעות בחיוך הגדול שעל הפנים הסמוקים.
"נו, מה יהיה המגדר?" להדר בהחלט לא היה חשק לשמוע, אבל אי־אפשר היה לעמוד בפני הסקרנות.
"אבחר להיות בן!"
"מה?!?" ההלם של אפיק היה כמעט קומי.
"סתאאם, עבדתי עליכם. ברור שאבחר להיות בת!"
"וואו, איזו הקלה… מהממת שכמוך." שאר הכיתה מיהרה להסות את אפיק. כינויים ממוגדרים לפני הטקס נחשבו למזל רע.
שני המשפטים התחילו להדהד בראש של הדר – פעם "אבחר להיות בן" ופעם "אבחר להיות בת". הם התערבבו והתערבלו זה בזה ולא ניתן היה להשתיק אותם. הרקות של הדר התחילו לפעום בכאב, ואז נשמע הצלצול הגואל. שיעור מתמטיקה. קל הרבה יותר לחשוב על נגזרת מהמעלה השנייה.
~~~~
הבעיה עם מחשבות על נגזרות היא שהן טובות רק לזמן השיעור, והמחשבות ה"אחרות" חזרו להציק להדר מייד כשהשיעור הסתיים. הטקס של כרמל היה חגיגי כצפוי, עם עוגות ובלונים מחליפי צבעים, נאומים נרגשים והמון מחיאות כפיים. הפעם הקריאה של אפיק: "מהממת שכמוך!" כבר הייתה לגיטימית.
המגדר החדש התאים לכרמל כמו כפפה ליד. תוך ימים מעטים כבר אפשר היה להבחין בשינויים הגופניים, אבל יותר מזה, נראה היה להדר שחל בה איזה שינוי פנימי. כרמל הייתה בפירוש מאושרת יותר מאי־פעם. היה ברור להדר שאין בכך שום סיבה לקנאה, אבל הקנאה התגנבה בכל זאת. איך כרמל ידעה כל כך בבירור?
אחרי הטקס של כרמל, היה הטקס של קסם, ואחריו של אפיק, ואחריו של ניצן. הם באו כמו גלים סייסמיים שמבשרים על רעידת האדמה הקרבה. ככל שקרב יום ההולדת של הדר, גברו כאבי הראש. נדרש להדר הרבה אומץ כדי להישאר יום אחד אחרי השיעור ולבקש לדבר עם שרון.
"כן, הדר?" אמר שרון. "אין חשש לציונים לא טובים, מה?" הוא חייך.
היה קשה להדר להחזיר חיוך. "זה קשור לטקס."
גם פניו של שרון הרצינו. "מה קרה? פרפורי בטן לקראת הטקס? רוצה לגלות לי מה יהיה המגדר? אין חובה לגלות, כמובן."
המילים בקעו מהדר בעוצמה עצורה. "אני לא רוצה לבחור מגדר."
שרון שתק. להדר נדמה היה שהשתיקה אורכת שנים. לבסוף אמר בקצרה, "אין דבר כזה," והפנה להדר את גבו.
הפנים של הדר התכרכמו. תגובה כזאת לא הייתה מפתיעה את הדר אם הייתה מגיעה מההורים, או מהכיתה. אבל משרון? המחנך הנערץ?
שרון כנראה הבחין במצוקה של הדר, או שסתם נמלך בדעתו. הוא סימן להדר להתיישב ואמר, "אני מצטער, הדר, לא הייתי צריך להגיב ככה. אולי קשה להאמין, אבל אני מבין אותך, לא תמיד קל לבחור." הוא השתהה רגע, נשם עמוק ושפשף את מצחו. "גם אני לא רציתי לבחור מגדר כשהייתי בגילך, אבל בחרתי, כמו שצריך. ומה זה משנה בכלל? אם קשה לבחור, אפשר לתת לגורל להחליט. למשל להטיל מטבע. זה מה שאני עשיתי. אין סיבה לעשות עניין." את המשפטים האחרונים פלט ברצף מהיר ואז השתתק.
המצח של הדר התקמט. "באמת? ככה בחרת?"
שרון הנהן.
"ואף פעם לא התחרטת?"
"זה לא משנה," חזר שרון. הוא קם ויצא מהכיתה, בלי להביט להדר בעיניים.
~~~~
בחדר של הדר, שדלתו סגורה, מטבע של חצי שקל נחת שוב על השולחן, בפעם המי-יודע-כמה. פלי – בן. בפעמים אחרות זה היה עץ – בת. אף תוצאה לא נראתה להדר נכונה, מתאימה. אולי שרון צודק וזה באמת לא משנה.
~~~~
ביום שלפני יום ההולדת כאבו להדר הראש והבטן. שרון סירב שוב לדחות את הטקס למרות פנייה נואשת, אחרונה, של הדר.
פניו האדימו. "כבר אמרתי לך שזה בלתי אפשרי."
"אבל למה?" הדמעות של הדר איימו לפרוץ. "למה לבחור מגדר?"
"כי ככה," אמר שרון. "חברה ממוגדרת היא חברה לתפארת," דקלם את המשפט העתיק. אבל הוא נמנע מהמשך הדקלום, איש או אישה, בחירה לא קשה.
"הסיסמה הייתה נכונה לימי הדינוזאורים." למרות הפיתוי, המילים כשאתה היית צעיר, לא בקעו מהפה של הדר. "איך זה ישנה את החיים שלי בכלל?"
"בדיוק," אמר שרון. "זה מה שניסיתי להסביר לך. זה לא משנה בכלל. זה. לא. משנה." קולו עלה, אבל פניו נשארו חתומים.
"אבל זה כן משנה! נניח שאטיל מטבע, שאתן לגורל לבחור בשבילי. בכל רגע מחיי ארגיש שהחיים שלי הם שקר. ידברו איתי בלשון איש או אישה, וזה יהיה כל כך לא נכון…" הקול של הדר נשבר והדמעות התחילו לזלוג, חמות על הלחיים הסמוקות.
למראה הדמעות קרסה חומת האדישות של שרון. הוא הושיט יד מהוססת לעבר הדר, אבל השיב את היד לאחור. הוא ניסה להגיד משהו, אבל נאבק למצוא את המילים. לבסוף אמר בשקט, "השקר הזה… מוכר לי מאוד מקרוב. לא מתאים לי להיות בן, אבל גם לא בת. בחרתי באקראי, התרגלתי, וזהו."
המחשבות התחילו לדהור בראש של הדר. "וזה באמת לא משנה לך?"
"בוודאי שזה משנה," אמר שרון, "אבל הזמנים היו אחרים אז." הוא הביט בהדר ופניו התרככו. "אבל גם בלי לבחור לא יהיה לך קל," אמר. "יעליבו אותך, יזלזלו בך, יגידו לך שפשוט עוד לא התבגרת. אולי אפילו יפגעו בך גופנית, היו מקרים כאלה. לא תמיד אוכל להגן עליך…" נדמה היה שגם קולו נשבר.
העיניים של הדר נפערו לרווחה. "זה אומר שתעזור לי? אתה הולך להציל אותי מ… זה?"
שרון הנהן. "אני לא בטוח שזאת עזרה, אבל כן, אדאג שלא יכריחו אותך לעבור את הטקס, לפחות עד החלטה אחרת." למראה הפנים של הדר הוא מיהר להוסיף, "אם תהיה החלטה אחרת."
כעת מעיין הדמעות נבע ללא הפרעה, והן זלגו על הלחיים של הדר. "תודה, שרון, ידעתי שאפשר לסמוך עליך!"
גם העיניים של שרון נצצו מדמעות.
ענבר גרינשטיין היא כלכלנית חקלאית ומתרגמת חובבת. מגיל אפס גדלה על מנות קצובות של מדע בדיוני ופנטסיה ומגדלת את בניה על דיאטה דומה. אוהבת ספרים, מוסיקה ומחשבים. מבלה חלק ניכר מזמנה באינטרנט עוד מימי הביטנט והבי.בי.אסים.