קיץ
השמש בגינה קופחת על העצים והדשא. נועה מניחה לתאנה שניסתה לקטוף מהעץ, ומתכופפת לקפל את מכנסי הפשתן הקלים שלמרות דקיקותם מציקים לה. אין לה אוויר בזמן האחרון. גלי החום מטריפים אותה.
ואז, בהיסח הדעת, העיניים שלה נחות על קרסול ימין.
האור הבוהק של הבוקר לא מותיר מקום לתירוצים. זה לא רק גירוד, כפי שניסתה לשכנע את עצמה בחודש האחרון. ואלה לא שׂערות עבות, מהמכוערות האלו של גיל המעבר. בגיל חמישים וחמש, לפחות עשרים שנה מוקדם מדי, על גב כף הרגל הימנית שלה, למעלה, ממש ליד הקרסול, בוקעים שורשים זעירים, אפורים ודקים.
"אמא!" מתן צועק מתוך הבית, קולו צרוד ומתוח. "אני לא מוצא את החולצה הלבנה שלי!"
הצעקה מעירה את נועה מחרגונה. היא מגלגלת את המכנסיים בחזרה כלפי מטה, לכסות את השורשים. "כבר באה."
הבן שלה מסתובב בסלון בין ערמות הכביסה המקופלת, נודף קוצר רוח. "את מוותרת לו יותר מדי, נועה'לה", אמא שלה אמרה לה לא פעם, כשעוד היו לה מילים. "את עושה הכול במקומו. עכשיו את עוד קלה, ניידת, אז לא איכפת לך לפנק. אבל מה יהיה כשתזדקני ותכי שורשים? הוא יבוא לשבת איתך בגינה?" נועה סירבה להקשיב לה אז, הזכירה לשתיהן שהוא עוד צעיר ועוד יהיה זמן בשבילו להצמיח אחריות ודאגה לאחרים.
"אני לא מבין איפה שמת את החולצה," רוטן מתן. "בחיי, אין לי מושג מה את עושה עם הבגדים שלי."
"אתה יכול לכבס לבד, אתה יודע." הזעם ניצת בה. "אתה בן עשרים ושלוש. מתישהו תצטרך לכבס לעצמך לבד." מתישהו מוקדם מדי. איך נגמר להם ככה הזמן?
"מה, מאמא, את בוכה?" עיניו נפערות כמו כשהיה ילד והוא ממהר לחבק אותה. "מה קרה?"
היא מותחת חיוך, שלא יראה. "סתם בוקר עקום."
"בטוח?"
"כן, מותק. הכול בסדר."
"סליחה שצעקתי עלייך." הוא מנשק לה את הראש מלמעלה. מאיפה לילד שגדל בלי אבא יש גינונים כאלה?
"צ'ארמר מקצועי". אמא שלה הייתה מנידה את הראש בגינוי אבל גם מחייכת, כי מי יכולה לעמוד בפני החיוך של מתן, שממוסגר בגומה עמוקה בכל לחי ועוד אחת להדגשה בסנטר? "את מפנקת אותו יותר מדי".
"מותק, תזכיר לי איזו חולצה לבנה בדיוק?"
"לא קריטי," הוא עונה, ומושך חולצה חומה כמו עיניו מאמצע הערֵמה שמתפרקת לה בידיים.
"סורי, מאמא." הוא מפריח נשיקה. "לעזור לך לקפל?"
"אני אסתדר."
"מת עלייך, מאמא. מה הייתי עושה בלעדייך?"
חורף
"את נורא איטית בזמן האחרון, מאמא," מתן צועק אליה מהאוטו כשהיא מתמהמהת בגינה, ליד העץ של אמא שלה. "השולחן מחכה. לא ישמרו לנו אותו עוד הרבה זמן."
הוא צודק. היא איטית יותר מכרגיל. היא מאחרת לדייט עם הבן שלה, שהזמין במיוחד ליום הולדתה שולחן במסעדה האהובה עליה. אבל האמת היא שהיא רק רוצה שיעצור הזמן. לא שאפשר. התאנה של אמא שלה, עבת גזע וכבדת ענפים, היא עדות לזמן שמתעקש לחלוף. נועה שולחת ליטוף לגזע המחוספס. תוחבת בזהירות לתוך המעיל את השורשים הדקים שכבר בוקעים גם מאזור המותניים. התהליך אצלך מהיר מאוד, אמר הרופא. מהיר מדי. ואת יודעת, גברת בן פורת, מה יקרה כשהצמיחה של השורשים תגיע אל הלב.
היא יודעת. הרופא יודע. רק הבן שלה עוד לא יודע וגם לא מתחשק לה שהוא יֵדע, למרות שכבר באמת אין ברֵרה אלא לספר.
"אמא, יאללה, אין זמן."
"תמיד את דוחה הכול לרגע האחרון", היא שומעת בדמיונה את אמא שלה נוזפת בה כשהיא מתרחקת מהתאנה, מכסה את עצמה היטב ונכנסת אל האוטו.
במסעדה מתן מדבר על האוניברסיטה. המבחנים של שנה ג' קשים אבל הוא מתאמץ. החיוך שלו נלהב כשהוא מדבר על אינפי וחדו"א וסטטיסטיקה למצטיינים. לוקח לו זמן להבחין שהיא לא עוצרת אותו לשאול שאלות. "מה, מאמא? את לא נראית כרגיל."
"פשוט יש משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו," היא אומרת, אבל כשהוא עוצר את הנשימה היא עוצרת גם.
"מה, אמא? הרגת אותי עם הפאוזות הדרמטיות. זה בעניין הטיול שתכננו יחד אחרי התואר? כי יכול להיות שזה עוד ייקח קצת זמן. יש סיכוי טוב למועדי ב'."
איך היא תגיד לו? "לא, מותק, זה לא בעניין הטיול."
"אז מה?"
"זה משהו שקצת לא נעים לדבר עליו, אבל צריך," היא אוזרת אומץ, "וזה גם אומר פגישה אצל עורך דין, וחתימה שלך על מסמכים, אז…"
"אמא, דברי ישר," הוא נדרך, "מה הקטע?"
"ייפוי שורש מתמשך," היא פולטת. "אנחנו צריכים לדבר על המעבר שלי ל…"
"שלב העץ?" הוא צוחק בהקלה. "נראה לך שעכשיו אנחנו נדבר על ייפוי שורש מתמשך? את עוד צעירה, מאמא. שלב העץ שלך יגיע עוד איזה שלושים שנה. או יותר מאוחר אפילו, כמו סבתא. מה שמזכיר לי…" הוא מסמן למלצר בקצה המסעדה, וזה ממהר אליהם עם עוגה, שמצויר עליה בקרם המספר 55. "חמסה-חמסה עלייך, מאמא." מתן מחבק אותה. "שתישארי צעירה לנצח."
אביב
יהיה טוב בקרוב. היא מרגישה את זה בגוף הנלפת אל האדמה. התנועות, אפילו הזעירות ביותר, הולכות ומתמעטות. תיכף גם הנשימה תיעלם. עוד מעט השמש תצא מבין העננים; תנוח עליה, רכה, וכל מה שיישאר בה זה מתק האור בעלים. התאנה של אמא שלה, לידה, הומה אליה רטט מנחם. נוחי, ילדה. אל דאגה. הכול יקרה גם בלעדייך. והנה השמש. חמימות בעורקיה. יש בה משהו שתוסס בלחש ומשהו שנרקב בעדינות ומשהו נע, הרבה משהואים נעים, בחמדה, בצורך, שורשים שסוף-סוף מוצאים אדמה לחה. ומתק הפגישה וההשתרשות. ועונג ההתחפרות והיניקה. בקרוב, התאים בגוף שלה יודעים ונרגעים, בקרוב יצמחו גם ממנה פירות, והילד שלה יבוא, ויקטוף, ויאכל, וישבע.
מור אסאל היא מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מחברת הרומן "איך ללטף קיפוד" עליו זכתה בפרס שר התרבות 2021.