״אני לא מאמינה! לא רק שאת הולכת לפספס את ההזדמנות הזאת, את גם הולכת לגרום לי לפספס אותה?״
״נטע, אני לא גורמת לך כלום! את בן אדם חופשי! וחוץ מזה, מה את צועקת? בסך הכול אמרתי שאני צריכה לחשוב על זה.״
״כבר לפני חודשים אמרת לי ׳אני צריכה לחשוב על זה׳, מה עשית עד עכשיו? ובכלל, מה את צריכה לחשוב על כל כך הרבה? יש לנו הזדמנות לעוף מפה עכשיו. לפני שיגיעו סופות האבק המחורבנות ומי יודע מה עוד. רוצים אותי על תחנת החלל הזו, והם מוכנים לתת לי עוד כרטיס. כל מה שאני צריכה זה להגיד להם 'כן' ואת עוד חושבת על זה?! את פשוט לא מבינה!״
״את זו שלא מבינה!״ צעקתי בחזרה.
״מה אני לא מבינה?"
שתקתי. נטע הסתכלה עלי עוד רגע ואז יצאה מהדירה שלי וטרקה אחריה את הדלת.
בשקט שאחרי טריקת הדלת נשמתי עמוק. זו לא הייתה המריבה הראשונה שלנו, ככה זה כשאתן חברות כל כך הרבה שנים. אמרתי לעצמי שנטע תמיד הייתה כזו, רוח סערה, ושתכף היא תירגע ותחזור, אבל בכל השנים שאנחנו מכירות לא היו הרבה פעמים שראיתי אותה כל כך כועסת.
גם אני כעסתי. וכמו תמיד אחרי מריבות הלכתי מצד לצד בדירה וחשבתי על כל מה שלא הספקתי להגיד.
כשנטע התחילה לדבר על חיפוש מקום לשתינו באחת התחנות החדשות אמרתי לה שאני אחשוב על זה רק כדי לדחות קצת את הוויכוח הזה. האמת הייתה שקיוויתי שהיא לא תמצא משהו מתאים כל כך מהר, ואנחנו נישאר כאן ונמשיך לקוות שכל האסונות האלה שמדברים עליהם יקרו רק אחרי שנמות. זה היה הגיוני, בהתחשב בזה שהתחילו לדבר על דברים כאלו כשסבתא שלי הייתה ילדה, ובהתחשב בכמות האנשים שרצו מקום על התחנות. הדבר היחיד ששכחתי לקחת בחשבון היה שנטע באמת גאונה. היא עושה דברים שאני אפילו לא יכולה להבין מה המשמעות שלהם, אבל יכולתי לנחש שיצטרכו אותה גם בתחנות חלל.
בשבילה זה קל, לארוז את הכול וללכת להיות המתכנתת הגאונה בתחנת החלל החדשה הזו, והיא לא ציפתה שאני אתנגד. אחרי הכול לא היו הרבה דברים שייגרמו לי לרצות להישאר.
אבל אני לא יכולתי יותר. מה שהיא לא הבינה, ולא הצלחתי להגיד לה לפני שהיא יצאה, היה שאני צריכה שהעולם יפסיק להשתנות לרגע. שהכול רץ מסביבי כבר שנים, ואני לא מספיקה להתרגל לדברים עד שהם מתהפכים שוב.
ידעתי שאני לא יכולה להכריח אותה להישאר, או שנלך ביחד או שאני אישאר כאן לבד. נפגשנו בגיל שש והפכנו לחברות כמעט מייד. במשך השנים שתינו שמענו את כל הקלישאות על זה שחברויות ילדות בדרך כלל לא נמשכות לנצח, ושבמוקדם או במאוחר משהו יפריד בינינו, ותמיד היינו בטוחות שזה לא יקרה לנו.
הקשר שלנו היה כזה שבמשך שנים אנשים שלא הכירו אותנו היו מניחים בהתחלה שאנחנו תאומות מאוד מאוד לא זהות, וכשגדלנו מספיק התחילו להניח שאנחנו זוג. בכל פעם שמשהו כזה קורה אנחנו מכניסות לשיחה משהו על בן הזוג של נטע באותו רגע, או על הדירות הנפרדות שלנו שנמצאות אחת מול השנייה ונהנות לראות את הפרצוף במבולבל של מי שעומד מולנו. עשרים ושתיים שנה. עשרים ושתיים שנה שבהן מעולם לא גרנו במרחק של יותר מנסיעה קצרה זו מזו, ועכשיו יש סיכוי שהיא תעבור לגור בחלל ואני צריכה להחליט או אני הולכת איתה או לא. ואני אולי פוחדת ללכת, אבל גם לא התכוונתי לתת לה לוותר על ההזדמנות הזו אם היא רוצה אותה.
לא ידעתי אם נטע השאירה את המשדר שלה מחובר אחרי שהיא יצאה אבל חיפשתי אותה בכל זאת והרגשתי שהיא מחוברת. חייכתי, אני הייתי מנתקת אותו, אבל היא באמת אהבה את הטכנולוגיות האלה הרבה יותר מדי. היי, חשבתי אליה, איפה את?
היא לא ענתה אבל אחרי שתי דקות היא הופיעה בדלת שלי.
״זה הזוי שהמציאו דרך לתקשר עם אנשים בכוח המחשבה, אבל כבר שנים אף אחד לא פותר את כל האסונות האלה שעומדים להגיע,״ אמרתי בזמן שהלכנו לסלון.
היא גיחכה. ״כן, אבל זה לא בדיוק כוח המחשבה, את יודעת.״
״כן, כן, בסדר.״ אמרתי במהירות. ״אני בחיים לא אבין את ההסבר הזה, לא ברור לי למה את עדיין מנסה.״
היא גלגלה עיניים ושתינו התיישבנו על הספה.
״אנחנו בדרך כלל לא רבות ככה,״ היא אמרה.
הנהנתי. ״אני פשוט מפחדת.״
״אני יודעת״ היא ענתה, ״ואני מצטערת שתקפתי אותך ככה, כל כך התלהבתי שאמרו לי כן שבכלל לא ניסיתי לתת לך לדבר. ושתדעי שגם אני מפחדת.״
״את?״ צחקתי. ״ממה יש לך לפחד? זה מושלם בשבילך, והרי תוך יומיים כולם שם יעריצו אותך, כמו שקורה לך בכל מקום. אני לעומת זאת אהיה החברה המוזרה שנגררה אחרייך כי היא לא עושה שום דבר מספיק שימושי כדי להתקבל בזכות עצמה.״
״זו תחנת חלל. היא צריכה לטוס. בחלל. לא בדיוק מקבלים מטומטמים לעבוד שם בתכנות. סביר להניח שכולם שם יהיו יותר חכמים ויותר מנוסים ממני. וחוץ מזה, מה את חושבת? שאותי לא מפחיד לעזוב פה הכול ולהתחיל משהו חדש לגמרי? לא שהכדור הזה הוא כזו מציאה גדולה, אבל אפשר להגיד שהתרגלתי.״
״אבל את רוצה לעשות את זה?״
״אני חושבת שכן. זו לא הזדמנות שמקבלים כל יום. וגם, מה אם הם צודקים לגבי כל מה שעומד לקרות פה? אני לא רוצה למות בצונאמי או משהו כזה ולדעת שהייתה לנו הזדמנות לברוח… אבל אני גם ממש לא רוצה לעבור לחלל בלעדייך, זה הרבה יותר מדי רחוק.״
"אנ-"
"אם עוד פעם תגידי לי שאת צריכה לחשוב על זה אני ארביץ לך.״ היא חייכה.
~~~~~~~~~~
כבר חצי שנה שנטע ואני גרות חדר מול חדר בתחנת החלל XT-014. היא עדיין עובדת בדברים שאני לא מבינה, ואני גיליתי שאומנם הניסיון הרחב שלי בעבודות מזדמנות לא ממש מועיל כאן, אבל לראשונה בחיי מצאתי עבודה שאני אוהבת. אני עוזרת לבוטניקאים שמנסים לגדל כל מני דברים כאן, כדי שנוכל להמשיך לחיות בתחנת החלל בלי להסתמך על משלוחים מכדור הארץ, אם יום אחד הם ייפסקו.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם היינו נשארות שם למטה, אבל אני מודה שאני לא מתגעגעת.