אם להודות על האמת, ריקי תמיד ידעה שמשהו לא בסדר עם צ'ארלי. היא הכחישה את העובדה שלא אמר שום דבר, גם לא מילים אקראיות, ורק נבח והשמיע גרגורים ונהימות. היא חשבה שבני גילו מתפתחים קצת מהר מדי, וזמנו יגיע. והיא בהחלט חיכתה כבר שזה יקרה. כשהיו יושבים יחד מול הטלוויזיה וצופים ב"כוכב האהבה", הריאליטי האהוב עליה, הייתה מסבירה לצ'ארלי בדיוק מה קורה (ג'ון החתיך וגרטה נפוחת-השפתיים בנו יחד מחסה מטאורים מה-זה-גרוע, ולכן לגמרי הולכים להיפרד) כדי שכשיתחיל כבר לדבר יוכלו לרכל על הזוגות יחד. והוא תמיד הקשיב לה והתכרבל איתה על הספה, והגיב במקומות הנכונים. אז מה אם הוא הגיב טוב יותר לתנועות ידיים מלמילים? יש גם כאלה.
אבל כשלקחה את צ'ארלי לבדיקה התקופתית הרופאה שאלה אותה כמה מילים הוא כבר אומר, וריקי לא הצליחה להתחמק. זה הוביל לסבב ארוך של סריקות, אבחונים, הדמיות, ומה לא. עד שביום שני אחד הם הוזמנו למרפאת המלווים הגדולה במרכז העיר, והמתינו יחד בבועת ההמתנה שלהם בזמן שכל בועות ההמתנה האחרות התרוקנו בזו אחר זו. היא ליטפה את צ'ארלי ואמרה לו שיהיה בסדר, למרות שידעה שניסתה להרגיע בעיקר את עצמה. אבל צ'ארלי בכלל לא שם לב שמשהו קורה, והמשיך לאכול מקערת החטיפים שהגישו להם. רק אחרי שאחרונת הבועות התרוקנה הם הוזמנו אל הרופאה הבכירה.
הרופאה פתחה על המסכים שבחדר את תוצאות הבדיקות וההדמיות, והתבוננה היטב במה שנראה כמו מבנה די-אן-איי. היא לחצה על משהו במסך הגדול שמולה. "איפה ההיסטוריה הביולוגית שלו?" שאלה.
"הוא ממרכז אימוץ."
הרופאה המהמה משהו וחזרה להקליד, ואז הרחיקה את המסך ופינתה מקום כך שתוכל להביט בריקי ללא הפרעה. "יש כאן בעיה." היא אמרה את המובן מאליו, ואז אמרה משהו שלא רק שלא היה מובן מאליו, עבור ריקי הוא היה גם לא מובן כלל. "צ'ארלי מאובחן כ-Canis lupus familiaris."
ריקי בהתה בה.
"זה אומר שהוא גרסה נכחדת ולא תבונית של גזע פרימיטיבי. פעם היו קוראים לזה 'כלב'."
"אני לא מבינה." ריקי הרגישה שהפנים שלה מתחממים.
"תראי," הרופאה כיווצה את שפתיה, "ברבייה לא מפוקחת, יש סיכוי קטן מאוד שהמערכת הגנטית של מלווים מגזעים לא טהורים תעביר דווקא את החלקים הפרימיטיביים, אלו שקודם לפריצת השיבוט התבונית, אבל זה בכל זאת קורה. יש מוסד בדרום שמטפל בנפלים גנטיים כאלה. אני אתן לך מספר. יש עוד מקומות. יקרים יותר, אבל אני לא ממליצה. בסוף מדובר בחיה לא תבונית, שלא מבינה איפה ועם מי היא נמצאת. ואת עוד תאמצי לך מלווה אחר. אני לא דואגת."
רק אחרי שעתיים, כשישבה בגינה הציבורית שליד המרפאה עם כוס קפה גרוע של בית חולים ביד, כשצ'ארלי מתרוצץ בגינה ורודף אחרי עלים שנעו ברוח, הצליחה ריקי להתחיל ולעכל את כל המילים הגדולות שהרופאה השתמשה בהן. צ'ארלי לא איטי וגם לא מתקשה. הוא לא יכול לדבר ולעולם לא יוכל. הוא לעולם לא יקרא לריקי בשמה או ינהל איתה שיחה על איך היה היום שלה. הוא לעולם לא ישתף אותה בקשיים שלו. הוא לעולם לא ירכל איתה על ג'ון החתיך. הוא פשוט… איך הרופאה קראה לו? כלב.
היא חייגה בקושי לאסתר, אחותה.
"אני אמרתי לך לא ללכת למרכז אימוץ," אחותה נבחה עליה. "את אידיאליסטית מדי. אי־אפשר לסמוך על המקומות האלה. צריך לקנות רק מלווה מובחר. אמרתי לך. ואת צריכה לתבוע אותם. זהו. ופעם הבאה תבחרי מלווה עם יותר סטייל. אני מההתחלה לא סומכת על מלווים עם זנב כזה קצר. וגם תמיד הרגשתי שמשהו איתו לא בסדר." ריקי לא הצליחה לעצור את השטף של אחותה. "מסמכים, ריקי," אמרה פתאום אסתר. "איפה המסמכים שלך?" חזרה על השאלה, וריקי הבינה שהיא פשוט הפסיקה להקשיב לאחותה כבר לפני זמן מה.
"אה…" אמרה ריקי. "לא זוכרת. איפשהו בענן גיבוי."
"יופי. תשלחי לי," אמרה אסתר. "זאת תביעה. הם היו אמורים לבדוק שזה לא זן נחות. מה הטעם בכלל לאמץ את ה… איך קראת לזה? כלב? מה בכלל כלב יודע לעשות?"
"את יודעת, הרופאה אמרה לי שפעם אנשים גידלו כלבים," אמרה ריקי בשקט. היא כבר הייתה עייפה ולמרות שהסכימה עם כמעט כל מה שאחותה אמרה, השיחה הזאת לא התקדמה לאן שקיוותה, והיא רצתה ללכת הביתה ולהתקלח מקלחת ארוכה-ארוכה.
"בסדר," אמרה אסתר במהירות, "אנשים פעם עשו פעם מלא דברים ממש מטומטמים. בנצי פה אומר שהם גם אכלו בעלי חיים כאילו זה נורמלי. מבינה איזה סתומים הם היו?"
ריקי נאנחה. "טוב, אני צריכה לסיים…"
"בסדר," אמרה אסתר, "אבל תקשיבי, נכון אוסי חברה שלי מהעבודה? קיקי המלווה שלה אלופה בחיפושים ברשת. מוצאת לי אוצרות בשופינג. תשלחי לי את הפרטים והיא תסדר אותך עם מוסד מומלץ לשים את צ'ארלי."
אבל ריקי לא שלחה את הפרטים. קודם שמה את צ'ארלי בחדר שלו, מתוך תחושת דחייה לא מוכרת כלפיו. אחר כך התקלחה במשך שעתיים, ובכתה מלא, ושתתה חצי בקבוק יין, ותכננה לשלוח את הפרטים, אבל אז צ'ארלי צץ לידה וליקק אותה. היא נרתעה. מי רוצה לחוש קרבה לחיה לא תבונית? אבל הוא המשיך, והיא שלחה יד ללטף אותו והרגישה שהיא נכנעת. עד כדי כך הייתה זקוקה לנחמה.
"מה נעשה, הא?" מלמלה אליו בזמן שנצמדה לפרווה הלבנה שלו. במקום לחפש את אחותה באנשי הקשר, פתחה את החיפוש על "כלבים". כלום. אז היא עברה לארכיון, והגדירה בחיפוש כל מה שקדם ל-2100. שם היה כל כך הרבה מידע שהיא לא ידעה מאיפה להתחיל. מי ידע שכלבים היו אהובים כל כך? ומי ידע ש…איכס. יכולים להיות להם חרקים בפרווה. היא העדיפה להתעלם מהמידע הזה. היא המשיכה לעבור על הארכיון וראתה עוד ועוד תמונות של בני אדם מצטלמים עם כלבים בדו-ממד, וכל זה כשהכלבים שלהם לא ידעו לדבר או לאפות או אפילו לסדר את החדר שלהם. זה לא הוגן, חשבה. הם ידעו למה הם נכנסים. היא לא.
היא חשבה שיהיה פה משהו עמוק יותר מכמה ליקוקים והתכרבלויות משותפות. כמו בנצי, המלווה של אסתר, שהיה יצור גמיש וקליל שיכול לקפוץ מהמדף העליון במטבח ללא פגע, והיה אחראי גם על הסטייל ההורס של אחותה. או גאולה, המלווה של אמא שלה, מעופפת יפהפייה שלימדה אותה כל מה שידעה על אפייה. כשריקי הלכה למרכז האימוץ וראתה את היצור המתוק והפרוותי הזה שהיה צ'ארלי, היא הביטה לו בעיניים וראתה מישהו לחלוק איתו את החיים, לא מישהו שכל חייה תצטרך להאכיל ולטפל בו ולדאוג לו בלי תמורה. היא נשכבה על הספה וניסתה לדמיין עולם שבו מגדלים מבחירה מודעת יצורים חיים נחותים. למה שיעשו את זה? בארכיון היא מצאה סיבות שכולן הסתכמו ברעיונות יפים ולא משכנעים. צ'ארלי התכרבל בינתיים בין הרגליים שלה כמו שעשה תמיד כששכבה בתנוחה הזאת.
על המסך הבהבה התראה של הודעה מאסתר. ועוד הודעה ועוד אחת עם הרבה סימני שאלה. ריקי התעלמה. היא חיה במאה העשרים וחמש, והיא מכורבלת עכשיו עם כלב, חיה לא תבונית מהמאה העשרים ואחת. יש לה מספיק סימני שאלה משל עצמה.
עבר זמן. ההתראות מאחותה המשיכו להבהב. עיניו של צ'ארלי הבהיקו באור המסך. הרופאה אמרה שצ'ארלי לא מבין איפה ועם מי הוא נמצא. אבל ריקי כן הבינה. היא סגרה את ההתראות, וליטפה את צ'ארלי עד ששניהם נרדמו.
אודליה גולדמן, מורה מעצבת וכותבת. זוכת פרס עינת. ספרה "גבירה וערפל" יצא השנה בהוצאת ידיעות ספרים.