לגישה מהירה
שנה חדשה – כנס חדש!
כל שנה אותו הסיפור. ע' ו-א' יושבים ומתכננים דברים, מעלים רעיונות ועושים כיף, ואני זאת שנתקעת עם העבודה הפרקטית. ע' מסתובב בסינימטק ומגיע לסרטים, א' מדברת עם מרצים מרתקים ואני זו שצריכה לארגן טבלאות אקסל ולהציג לועד! לועד!
ואתם יודעים מה זה הועד?
נכון! דרקון משובע-ראשים נושף אש שטורף כל מנהל/ת כנס שמציג/ה תקציב לא מאוזן!
עד כאן! לא עוד לטירוף. אני לא מוכנה לזה יותר. לא מנהלת את הכנס. שימצאו מישהו שנהנה מפתרון סכסוכים ולא מעדיף לתקוע לעצמו מסמרים מלובנים בנחיריים בכל מייל תקציבי נוסף.
"מוסד וקיסרות" הם ביקשו, "מוסד וקיסרות" הם יקבלו! סלבור הארדין, אני שולחת אליך את הכלבלב, ואין שום מקום שתוכל להתחבא בו!
מ'
ואתם יודעים מה זה הועד?
נכון! דרקון משובע-ראשים נושף אש שטורף כל מנהל/ת כנס שמציג/ה תקציב לא מאוזן!
עד כאן! לא עוד לטירוף. אני לא מוכנה לזה יותר. לא מנהלת את הכנס. שימצאו מישהו שנהנה מפתרון סכסוכים ולא מעדיף לתקוע לעצמו מסמרים מלובנים בנחיריים בכל מייל תקציבי נוסף.
"מוסד וקיסרות" הם ביקשו, "מוסד וקיסרות" הם יקבלו! סלבור הארדין, אני שולחת אליך את הכלבלב, ואין שום מקום שתוכל להתחבא בו!
מ'
26.10.2016
אני רוצה ועדת חקירה. אני רוצה שמישהו יברר אחת ולתמיד מי נתן לה גישה למערכת הזאת. זאת בטח המתכנתת. הן חברות, אני יודע את זה. אם רק הייתה דרך לגרום למתכנתת לבנות את האתר בלי לתת לה גישה לרשת, לכולנו היה הרבה יותר שקט. היא נראית שקטה וחביבה המתכנתת הזו, מאוד נחמדה לחתולים, אבל לא הייתי סומך עליה ליד בני אדם שמרגיזים אותה.
וזאת, מ', רוצה את סאלבור הארדין. וכמובן, הכול צריך להיות עכשיו, מיד דחוף. שלפו אותי ישר מהמשמרת האחרונה שלי באייקון, אפילו לא נתנו לי ללכת לשירותים. וכמובן, בגלל שכל הסגל הטכני עסוק באייקון הם נתנו לאיזה ילד מתלהב להפעיל את מכונת הזמן של האגודה. אתם יכולים לתאר לעצמכם לאן הגעתי. או למתי.
לתקופת ראש העיר אינדבור. ולא הראשון, השלישי! המוסד החביב על האיש הזה היה המדפיס הממשלתי של טרמינוס. בשביל כל דבר צריך לחתום על טפסים. צריך למלא ניירת אפילו בשביל לקבל נייר טואלט. העולם שלו נברא על ידי מפלצת הביורוקרטיה המעופפת. יש במשטר שלו ועדה לבחינת נחיצותן של ועדות. ויש לה שתי ועדות משנה.
הצלחתי להימלט משם אחרי שהצבתי לו אתגר. נתתי לו את התוכנייה התפעולית של אייקון שהייתה עלי, ואמרתי לו שאין דרך לייעל יותר את הקצאת החדרים וסידור הדוכנים. בזמן שהוא היה עסוק עם זה גנבתי ניירות שבאמצעותם זייפתי לי דרגה של עוזר ראשי לעל-פקח מדרגה 17 בשירות ייעול השימוש באדמות זבורית, ובאמצעותם ברחתי מהעיר למקום שבו הייתה מכנות הזמן וחזרתי הביתה. מסתבר שהפסדתי את אירוע המתנדבים.
תמסרו ללוגיסטיקה של אייקון שהקליקר מאשכול 6 אצלי. מצטער.
וזאת, מ', רוצה את סאלבור הארדין. וכמובן, הכול צריך להיות עכשיו, מיד דחוף. שלפו אותי ישר מהמשמרת האחרונה שלי באייקון, אפילו לא נתנו לי ללכת לשירותים. וכמובן, בגלל שכל הסגל הטכני עסוק באייקון הם נתנו לאיזה ילד מתלהב להפעיל את מכונת הזמן של האגודה. אתם יכולים לתאר לעצמכם לאן הגעתי. או למתי.
לתקופת ראש העיר אינדבור. ולא הראשון, השלישי! המוסד החביב על האיש הזה היה המדפיס הממשלתי של טרמינוס. בשביל כל דבר צריך לחתום על טפסים. צריך למלא ניירת אפילו בשביל לקבל נייר טואלט. העולם שלו נברא על ידי מפלצת הביורוקרטיה המעופפת. יש במשטר שלו ועדה לבחינת נחיצותן של ועדות. ויש לה שתי ועדות משנה.
הצלחתי להימלט משם אחרי שהצבתי לו אתגר. נתתי לו את התוכנייה התפעולית של אייקון שהייתה עלי, ואמרתי לו שאין דרך לייעל יותר את הקצאת החדרים וסידור הדוכנים. בזמן שהוא היה עסוק עם זה גנבתי ניירות שבאמצעותם זייפתי לי דרגה של עוזר ראשי לעל-פקח מדרגה 17 בשירות ייעול השימוש באדמות זבורית, ובאמצעותם ברחתי מהעיר למקום שבו הייתה מכנות הזמן וחזרתי הביתה. מסתבר שהפסדתי את אירוע המתנדבים.
תמסרו ללוגיסטיקה של אייקון שהקליקר מאשכול 6 אצלי. מצטער.
13.11.16
אתם יודעים על מה פרנק הרברט לא כתב? על כמה חליפות זקק מגרדות. הוא הזכיר את הסירחון, אבל לא אמר שום דבר זה שהחרא הזה מגרד בטירוף. אני חושד שלדררים מתו קצות העצבים על רוב העור. זה גם מסביר איך הם יכולים לשרוד בחום הזה. כן, למקרה שזה לא היה ברור חם באראקיס.
חשבתי שדווקא יהיה נחמד לבקר שם. אחרי הכול "חולית" הוא ספר מעולה. וגם סכיני קריס, עקלתוני חולות וכאלה זה יכול להיות כיף. זה היה רעיון של א' – לשלוח אותי לכל מיני מקומות כדי שאני אוכל ללמוד על הארגונים החברתיים שם. אולי להעביר על זה הרצאה. אבל מ', יחד עם א' לוגיסטיקה שלנו, חשבו שזה יכול גם לעזור לנו בארגון של הכנס. מ' ביקשה שאני אבדוק איך בדיוק הדררים כל כך נאמנים לשבט שלהם כדי שהיא תוכל לנצל את השיטות האלה בשביל לגייס מתנדבים, אבל בסוף ע' שכנע אותה שהדבר האחרון שצריך בירושלים זו קבוצה של לוחמים פנאטיים שהולכים בעיוורון אחרי משיח ומקיימים טקסים מיסטיים שכרוכים בהם חומרים פסיכו-אקטיביים. ככל הנראה היה להם בעבר ניסיון רע עם אנשים כאלה.
א' לוגיסטיקה הייתה קצת יותר מעשית. היא חשבה שאפשר ללמוד מהשיטות של אראקיס על הפקת מים כדי שלא נצטרך להוציא כסף על קניית שישיות. לקח לכל הגאונים האלה הרבה יותר מדי זמן לטעמי להחליט שהם לא הולכים למצות את המים של אנשים שבמקרה מתו בעיר באותו יום ותרמו את גופם למדע, ובמקום זה לבחון את הישימות של הקמת מלכודות רוח בכל כיתה.
וככה מצאתי את עצמי, חנוט בלבוש המגרד ביותר הידוע לאדם, יושב ומביט במים מטפטפים. ניסיתי להסביר להן שכבר יש פרויקטים כאלה שפועלים היום בכדור הארץ שלנו, אבל כשהם מתלהבים ממשהו אי-אפשר לדבר אתן על שום דבר. תוך שלוש דקות הייתי מוכן להודות ברצח ארלוזרוב ולגלות איפה קברתי את הגופה של ג'ימי הופה, אבל משום מה זה לא ממש עניין את הדררים. הם רק הביטו בי מפעם לפעם ויכולתי לראות שהם מנסים לחשב כמה מים הם יוכלו להוציא ממני.
חשבתי שדווקא יהיה נחמד לבקר שם. אחרי הכול "חולית" הוא ספר מעולה. וגם סכיני קריס, עקלתוני חולות וכאלה זה יכול להיות כיף. זה היה רעיון של א' – לשלוח אותי לכל מיני מקומות כדי שאני אוכל ללמוד על הארגונים החברתיים שם. אולי להעביר על זה הרצאה. אבל מ', יחד עם א' לוגיסטיקה שלנו, חשבו שזה יכול גם לעזור לנו בארגון של הכנס. מ' ביקשה שאני אבדוק איך בדיוק הדררים כל כך נאמנים לשבט שלהם כדי שהיא תוכל לנצל את השיטות האלה בשביל לגייס מתנדבים, אבל בסוף ע' שכנע אותה שהדבר האחרון שצריך בירושלים זו קבוצה של לוחמים פנאטיים שהולכים בעיוורון אחרי משיח ומקיימים טקסים מיסטיים שכרוכים בהם חומרים פסיכו-אקטיביים. ככל הנראה היה להם בעבר ניסיון רע עם אנשים כאלה.
א' לוגיסטיקה הייתה קצת יותר מעשית. היא חשבה שאפשר ללמוד מהשיטות של אראקיס על הפקת מים כדי שלא נצטרך להוציא כסף על קניית שישיות. לקח לכל הגאונים האלה הרבה יותר מדי זמן לטעמי להחליט שהם לא הולכים למצות את המים של אנשים שבמקרה מתו בעיר באותו יום ותרמו את גופם למדע, ובמקום זה לבחון את הישימות של הקמת מלכודות רוח בכל כיתה.
וככה מצאתי את עצמי, חנוט בלבוש המגרד ביותר הידוע לאדם, יושב ומביט במים מטפטפים. ניסיתי להסביר להן שכבר יש פרויקטים כאלה שפועלים היום בכדור הארץ שלנו, אבל כשהם מתלהבים ממשהו אי-אפשר לדבר אתן על שום דבר. תוך שלוש דקות הייתי מוכן להודות ברצח ארלוזרוב ולגלות איפה קברתי את הגופה של ג'ימי הופה, אבל משום מה זה לא ממש עניין את הדררים. הם רק הביטו בי מפעם לפעם ויכולתי לראות שהם מנסים לחשב כמה מים הם יוכלו להוציא ממני.
20.11.16
זוכרים את גוספודין "המרכיב ההכרחי" מהדיון על הצהרת העצמאות של לונה ב"עריצה היא הלבנה"? זה אני. זה באמת לא היה בכוונה, וכרגיל זאת לא הייתה אשמתי אלא אשמת הסגל.
אני מבין למה הם רצו לשלוח אותי לשם. זה אכן רגע מכריע ומעניין – אפשר לראות בו איך חברה אנרכית כמעט ששולטות בה מוסכמות חברתיות לא מקודדות מעצבת לעצמה תשתית למבנה חוקי בהסכמה. (זה לפחות מה ש-ע' אמר. אני חושב. יש לו נטייה לקשקש עוד ועוד על שטויות ואני הייתי עייף כי הם העמידו אותי לבדוק אם המתנדבים הזומבים מהשנה שעברה לא איבדו יותר מדי איברים.) וחוץ מזה, "עריצה" היה אחד מספרי המדע הבדיוני הראשונים שקראתי ורציתי להיות שם.
הייתה בעיה קטנה של שפה, כי אני לא בדיוק שולט בבליל השפות שמדברים על לונה, אבל מ' אמרה שזה בטיפול. מסתבר שאחרי מאורות "החיים, היקום וכל השאר" הם התחילו לגדל דגי בבל באקווריום על הגג של בניין ברטר. מאיפה אתם חושבים שהם יכולים להרשות לעצמם הנחה על כרטיסי נוער? הסיפורים על תמיכה של הקרן לירושלים נראים לכם אמינים?
אז הצטיידתי בדג בבל באוזן ושיגרו אותי ללונה. לשם שינוי היה מקרין נורמלי הפעם, אז לא מצאתי את עצמי איפה שהוא במכתש שוורצשילד. כן מצאתי את עצמי לא רחוק מהאולם שבו נערכה האספה, ועם אפס זמן. נורא מפתה לרוץ על לונה, רק שישית י"כ, אבל לא במקרה מני אמר בספר שזה לא רעיון טוב. על הצעד השלישי בערך מעדתי והחלקתי על התחת. הגאווה שלי נפגעה יותר מהכול, אבל מה שלא ידעתי אז הוא שהאחיזה של דג בבל באוזן קצת התרופפה.
כשהגעתי לאולם עצמו, היה כמובן בלגן לא נורמלי. חמישים אלף איש (אולי היו פחות, אבל היו להם לפחות מאה אלף מרפקים, וכולם נתקעו לי בצלעות) שצועקים ומתווכחים על הנוסח. דברים שצריכים להכניס, דברים שצריכים להוריד, באיזה שפה היא צריכה להיות, בכמה שפות היא צריכה להיות. עשה לי נוסטלגיה לישיבות אגודה. בכל מקרה, אחד האנשים שם, איזה שלושה וחצי מטר רוחב וחמישה מטר גובה, ליטף אותי עם הקסדה של חליפת החלל שהוא החזיק ביד. מבחינתו זה היה ליטוף, מבחינתי ראיתי תינוקות פטרודקטילים עושים פירואטים מסביב לראש שלי. הוא התנצל, ואז הבנתי שאיבדתי את דג בבל, כי הבנתי בערך כל מילה רביעית.
התחלתי לנסות לחפש את הדג. על הרצפה. שאי-אפשר היה לראות מרוב רגליים. עוג מלך הבשן שלידי ניסה להסביר לי שאין סיכוי למצוא את מה שאני מחפש, ובניסיון להסביר לו שאני צריך את הדג כדי להשלים את המשימה שלי צעקתי שזה "מרכיב הכרחי". וזהו, מני שמע את זה כנראה אבל לא בדיוק קלט למה התכוונתי, וככה זה נכנס לספר. אמרתי לכם שזאת לא הייתה אשמתי.
אני מבין למה הם רצו לשלוח אותי לשם. זה אכן רגע מכריע ומעניין – אפשר לראות בו איך חברה אנרכית כמעט ששולטות בה מוסכמות חברתיות לא מקודדות מעצבת לעצמה תשתית למבנה חוקי בהסכמה. (זה לפחות מה ש-ע' אמר. אני חושב. יש לו נטייה לקשקש עוד ועוד על שטויות ואני הייתי עייף כי הם העמידו אותי לבדוק אם המתנדבים הזומבים מהשנה שעברה לא איבדו יותר מדי איברים.) וחוץ מזה, "עריצה" היה אחד מספרי המדע הבדיוני הראשונים שקראתי ורציתי להיות שם.
הייתה בעיה קטנה של שפה, כי אני לא בדיוק שולט בבליל השפות שמדברים על לונה, אבל מ' אמרה שזה בטיפול. מסתבר שאחרי מאורות "החיים, היקום וכל השאר" הם התחילו לגדל דגי בבל באקווריום על הגג של בניין ברטר. מאיפה אתם חושבים שהם יכולים להרשות לעצמם הנחה על כרטיסי נוער? הסיפורים על תמיכה של הקרן לירושלים נראים לכם אמינים?
אז הצטיידתי בדג בבל באוזן ושיגרו אותי ללונה. לשם שינוי היה מקרין נורמלי הפעם, אז לא מצאתי את עצמי איפה שהוא במכתש שוורצשילד. כן מצאתי את עצמי לא רחוק מהאולם שבו נערכה האספה, ועם אפס זמן. נורא מפתה לרוץ על לונה, רק שישית י"כ, אבל לא במקרה מני אמר בספר שזה לא רעיון טוב. על הצעד השלישי בערך מעדתי והחלקתי על התחת. הגאווה שלי נפגעה יותר מהכול, אבל מה שלא ידעתי אז הוא שהאחיזה של דג בבל באוזן קצת התרופפה.
כשהגעתי לאולם עצמו, היה כמובן בלגן לא נורמלי. חמישים אלף איש (אולי היו פחות, אבל היו להם לפחות מאה אלף מרפקים, וכולם נתקעו לי בצלעות) שצועקים ומתווכחים על הנוסח. דברים שצריכים להכניס, דברים שצריכים להוריד, באיזה שפה היא צריכה להיות, בכמה שפות היא צריכה להיות. עשה לי נוסטלגיה לישיבות אגודה. בכל מקרה, אחד האנשים שם, איזה שלושה וחצי מטר רוחב וחמישה מטר גובה, ליטף אותי עם הקסדה של חליפת החלל שהוא החזיק ביד. מבחינתו זה היה ליטוף, מבחינתי ראיתי תינוקות פטרודקטילים עושים פירואטים מסביב לראש שלי. הוא התנצל, ואז הבנתי שאיבדתי את דג בבל, כי הבנתי בערך כל מילה רביעית.
התחלתי לנסות לחפש את הדג. על הרצפה. שאי-אפשר היה לראות מרוב רגליים. עוג מלך הבשן שלידי ניסה להסביר לי שאין סיכוי למצוא את מה שאני מחפש, ובניסיון להסביר לו שאני צריך את הדג כדי להשלים את המשימה שלי צעקתי שזה "מרכיב הכרחי". וזהו, מני שמע את זה כנראה אבל לא בדיוק קלט למה התכוונתי, וככה זה נכנס לספר. אמרתי לכם שזאת לא הייתה אשמתי.
27.11.16
ילדים יכולים להיות אכזריים. לא שלי, כמובן. זינה הנסיכה ה(כבר לא) פולטת ופירקס טייס ה(עדיין) חיתול מושלמים בכל מובן, בעיקר כאשר אני לא יכול לראות איזה מהומות הם מחוללים. אבל ילדים אחרים יכולים להיות ממש לא נחמדים. ואם בעת ובעונה אחת גם מאמנים אותם להיות חיילים, זה בכלל בעייתי.
הרעיון לבחון היווצרות ארגון היררכי באופן ספונטני על ידי צפייה בתקופה הראשונה של אנדר בבית הספר ללחימה היה נכון בבסיסו. היה יכול להיות מרתק לבחון את עמדת ההנהגה שהוא יוצר לעצמו בקרב המשוגרים, אבל הגעתי קצת מאוחר מדי. הוא כבר היה מפקד צבא דרקון, ונמאס לו מכל השטויות שעשו לו במשך כמה שנים. חשבתי שבכל זאת יהיה כדאי לצפות בו ובאחרים, אחרי הכול הוא הפך לא מעט מהילדים שלמדו אתו למנהיגים בפני עצמם. זה נכשל כישלון חרוץ.
הניסיון שלי להתחפש לאחד מהמבוגרים בסגל בית הספר לא שכנע אף אחד שם. אנדר בשלב הזה היה פרנואיד ברמות שהוא פירק את לוחות הקיר במגורים שלו כדי לוודא שאין מאחוריהם שום דבר לא צפוי (את זה לא סיפרו בספר!), והמדריכים ממילא לא בילו יותר מדי זמן בין הילדים. הייתי צריך להיות יותר חשדן כשהוא היה כל כך חביב כלפיי, אבל הוא נראה כזה ילד חמוד ולא מזיק שאני שכחתי עם מי יש לי עסק.
אני לא יודע אם הם סיממו לי את האוכל או מה בדיוק הלך שם, אני רק יודע שהתעוררתי מרחף באמצע אחד מחדרי הלחימה, באפס כבידה, כשאני קשור בחוט כמעט בלתי נראה. הם לא קשרו אותי לקיר, הייתי יכול להשתמש בו לתנופה. במקום זה הם מתחו חוטים מארבע פינות של הקובייה שכל אחד מהם היה קשור ליד או לרגל שלי. התעוררתי, וראיתי מולי את הפנים הקטנים והעיניים הגדולות של בין. העיניים האלה ירדפו אותי בסיוטים, אני בטוח.
הם רצו לדעת מי אני, מאיפה באתי ומה אני רוצה. בהתחלה לא אמרתי להם – רק שם, דרגה ומספר אישי (מזויפים, כמובן). דרשתי אפילו שישחררו אותי אחרת אדווח לגראף, אבל זה לא הרשים אותם. אחרי כמה סבבים כאלה אנדר הסתובב אל בין והרים גבה. הוא לא אמר הרבה באופן כללי, אבל הם הבינו בדיוק מה הוא רוצה. בין אמר, "שער האויב הוא בפנים," ונקש על הגולגולת שלי.
ואז הוא הוציא את הנוצות. אני לא יודע מאיפה היו לו נוצות. בית הספר ללחימה הוא בחלל, לעזאזל, ואין שם שום עופות משום סוג שהוא, אבל היו לו נוצות. והיה לו דמיון. שאותו אני דווקא כן יודע מאיפה הוא קיבל. בסוף דיברתי, בטח שדיברתי. הוא דגדג אותי. וכל הזמן הזה אנדר מסתכל מהצד ומעיר לאחרים ומסביר איך בדיוק בין שובר אותי. אז סיפרתי הכול, והם בסוף הניחו לי ללכת. במובן מסוים, זה היה הכי מעליב. לא הייתי מספיק מסוכן להצדיק חיסול.
כשסיפרתי את זה לשושנה היא אמרה שאני אידיוט ושהייתי צריך להגיד להם שכניסה של בני נוער היא מוזלת ושאולי הם היו באים. אני מניח שהיא צודקת, אבל אני לא חושב שאני רוצה לראות אותם שוב אי-פעם בחיים שלי.
הרעיון לבחון היווצרות ארגון היררכי באופן ספונטני על ידי צפייה בתקופה הראשונה של אנדר בבית הספר ללחימה היה נכון בבסיסו. היה יכול להיות מרתק לבחון את עמדת ההנהגה שהוא יוצר לעצמו בקרב המשוגרים, אבל הגעתי קצת מאוחר מדי. הוא כבר היה מפקד צבא דרקון, ונמאס לו מכל השטויות שעשו לו במשך כמה שנים. חשבתי שבכל זאת יהיה כדאי לצפות בו ובאחרים, אחרי הכול הוא הפך לא מעט מהילדים שלמדו אתו למנהיגים בפני עצמם. זה נכשל כישלון חרוץ.
הניסיון שלי להתחפש לאחד מהמבוגרים בסגל בית הספר לא שכנע אף אחד שם. אנדר בשלב הזה היה פרנואיד ברמות שהוא פירק את לוחות הקיר במגורים שלו כדי לוודא שאין מאחוריהם שום דבר לא צפוי (את זה לא סיפרו בספר!), והמדריכים ממילא לא בילו יותר מדי זמן בין הילדים. הייתי צריך להיות יותר חשדן כשהוא היה כל כך חביב כלפיי, אבל הוא נראה כזה ילד חמוד ולא מזיק שאני שכחתי עם מי יש לי עסק.
אני לא יודע אם הם סיממו לי את האוכל או מה בדיוק הלך שם, אני רק יודע שהתעוררתי מרחף באמצע אחד מחדרי הלחימה, באפס כבידה, כשאני קשור בחוט כמעט בלתי נראה. הם לא קשרו אותי לקיר, הייתי יכול להשתמש בו לתנופה. במקום זה הם מתחו חוטים מארבע פינות של הקובייה שכל אחד מהם היה קשור ליד או לרגל שלי. התעוררתי, וראיתי מולי את הפנים הקטנים והעיניים הגדולות של בין. העיניים האלה ירדפו אותי בסיוטים, אני בטוח.
הם רצו לדעת מי אני, מאיפה באתי ומה אני רוצה. בהתחלה לא אמרתי להם – רק שם, דרגה ומספר אישי (מזויפים, כמובן). דרשתי אפילו שישחררו אותי אחרת אדווח לגראף, אבל זה לא הרשים אותם. אחרי כמה סבבים כאלה אנדר הסתובב אל בין והרים גבה. הוא לא אמר הרבה באופן כללי, אבל הם הבינו בדיוק מה הוא רוצה. בין אמר, "שער האויב הוא בפנים," ונקש על הגולגולת שלי.
ואז הוא הוציא את הנוצות. אני לא יודע מאיפה היו לו נוצות. בית הספר ללחימה הוא בחלל, לעזאזל, ואין שם שום עופות משום סוג שהוא, אבל היו לו נוצות. והיה לו דמיון. שאותו אני דווקא כן יודע מאיפה הוא קיבל. בסוף דיברתי, בטח שדיברתי. הוא דגדג אותי. וכל הזמן הזה אנדר מסתכל מהצד ומעיר לאחרים ומסביר איך בדיוק בין שובר אותי. אז סיפרתי הכול, והם בסוף הניחו לי ללכת. במובן מסוים, זה היה הכי מעליב. לא הייתי מספיק מסוכן להצדיק חיסול.
כשסיפרתי את זה לשושנה היא אמרה שאני אידיוט ושהייתי צריך להגיד להם שכניסה של בני נוער היא מוזלת ושאולי הם היו באים. אני מניח שהיא צודקת, אבל אני לא חושב שאני רוצה לראות אותם שוב אי-פעם בחיים שלי.
2.12.16
הבעיה היא שאנחנו לא יודעים מספיק על גותהאם. לא, זה לא נכון, הבעיה היא שאנחנו יודעים יותר מדי על גותהאם, כי יש כל כך הרבה גרסאות שלה. בערך עשרים וחמישה אלף יוצרי קומיקס, ועוד הסדרות המצולמות והמצוירות והסרטים. לכל אחד יש גרסה משלו. התוצאה היא שכמעט אי-אפשר לדעת בבטחה מה תמצא שם ולכן אי-אפשר לדעת מה לקחת לנסיעה לשם. מה שאנחנו כן יודעים הוא שרוב הסיכויים הם שירד שם גשם. כל הזמן יורד גשם בעיר הזאת, וזה מעורר את חשדי שאולי עטלפים הם בכלל חיות אמפיביות.
בכל מקרה, כאשר אמרו לי שהולכים לשלוח אותי לגותהאם שושנה אמרה שלא משנה מה אני אורז, כדאי לי לקחת מעיל גשם. ואני משתדל להקשיב לשושנה כי היא חכמה. מה שקרה אחר כך היה באשמתי הבלעדית.
נשלחתי לגותהאם כי אחד המרצים שקל לדבר על קריסת השירותים העירוניים בערי קומיקס ורצה מישהו שיחקור קצת יותר לעומק את משטרת גותהאם. אין לי מושג אם קיבלו את ההרצאה הזו, אני רק יודע שזו הייתה בשבילי הזדמנות לפגוש את באטמן ואת ברברה גורדון. אז הלכתי ברצון. המפעיל של מכונת הזמן הצניח אותי לא רחוק מתחנת המשטרה וכשנכנסתי מצאתי את כולם מתרוצצים בהיסטריה. תוך דקות מעטות הסתבר לי ששוב הג'וקר הכה – הוא עמד לשגר צי מטוסי נייר שיפזר גז צחוק-על בכל רחבי העיר. בניגוד למה שחשבתי, מסתבר שגז צחוק-על הוא לא צורה מתוחכמת במיוחד של גז צחוק רגיל, אלא משהו שטני בהרבה – זה גז שגורם לאנשים לצחוק זה על זה! והם יהיו כל כך עסוקים בכך, שהם לא ילכו לעבודה, וכל המערכות של העיר יתמוטטו.
הג'וקר כבר הפעיל את התכנית שלו במרכזיית הטלפונים של העיר, כפיילוט (אני תוהה אם לאחראים על הפיילוטים של אייקון היה קשר לזה) וכדי לוודא שהמפקח גורדון לא יוכל להתקשר לבאטמן בבאטפון, ולכן לא הייתה בררה אלא להשתמש באות העטלף. הצטרפתי לגורדון כשהוא מיהר לגג, ושמחתי על המעיל כי כמובן ירד גשם. שם התגלתה מלוא שטניותה של התכנית של הג'וקר – הוא גנב את הצללית של באטמן מהזרקור!
אז התגלתה גם מלוא גאונותו של גורדון. הוא סקר אותי לשנייה אחת, ואז חבט בי בסנוקרת מכוונת היטב. כשהתעוררתי הייתי קשור על הזרקור, כשהמעיל שלי יוצר את צללית העטלף המפורסמת, ואני זכיתי לתחושה חמימה שאני עוזר להציל את אנשי גותהאם מהג'וקר. או שאולי אלה היו הכוויות בדרגה שלישית על כל הגב.
בכל מקרה, כאשר אמרו לי שהולכים לשלוח אותי לגותהאם שושנה אמרה שלא משנה מה אני אורז, כדאי לי לקחת מעיל גשם. ואני משתדל להקשיב לשושנה כי היא חכמה. מה שקרה אחר כך היה באשמתי הבלעדית.
נשלחתי לגותהאם כי אחד המרצים שקל לדבר על קריסת השירותים העירוניים בערי קומיקס ורצה מישהו שיחקור קצת יותר לעומק את משטרת גותהאם. אין לי מושג אם קיבלו את ההרצאה הזו, אני רק יודע שזו הייתה בשבילי הזדמנות לפגוש את באטמן ואת ברברה גורדון. אז הלכתי ברצון. המפעיל של מכונת הזמן הצניח אותי לא רחוק מתחנת המשטרה וכשנכנסתי מצאתי את כולם מתרוצצים בהיסטריה. תוך דקות מעטות הסתבר לי ששוב הג'וקר הכה – הוא עמד לשגר צי מטוסי נייר שיפזר גז צחוק-על בכל רחבי העיר. בניגוד למה שחשבתי, מסתבר שגז צחוק-על הוא לא צורה מתוחכמת במיוחד של גז צחוק רגיל, אלא משהו שטני בהרבה – זה גז שגורם לאנשים לצחוק זה על זה! והם יהיו כל כך עסוקים בכך, שהם לא ילכו לעבודה, וכל המערכות של העיר יתמוטטו.
הג'וקר כבר הפעיל את התכנית שלו במרכזיית הטלפונים של העיר, כפיילוט (אני תוהה אם לאחראים על הפיילוטים של אייקון היה קשר לזה) וכדי לוודא שהמפקח גורדון לא יוכל להתקשר לבאטמן בבאטפון, ולכן לא הייתה בררה אלא להשתמש באות העטלף. הצטרפתי לגורדון כשהוא מיהר לגג, ושמחתי על המעיל כי כמובן ירד גשם. שם התגלתה מלוא שטניותה של התכנית של הג'וקר – הוא גנב את הצללית של באטמן מהזרקור!
אז התגלתה גם מלוא גאונותו של גורדון. הוא סקר אותי לשנייה אחת, ואז חבט בי בסנוקרת מכוונת היטב. כשהתעוררתי הייתי קשור על הזרקור, כשהמעיל שלי יוצר את צללית העטלף המפורסמת, ואני זכיתי לתחושה חמימה שאני עוזר להציל את אנשי גותהאם מהג'וקר. או שאולי אלה היו הכוויות בדרגה שלישית על כל הגב.
6.12.16
לא הרבה יודעים את, אבל יודה למעשה בהתחלה דיבר רגיל. ההיפוך של התחביר שלו קשור בעיקר לכך שהוא פשוט נורא נחמד ואדיב. לזה, ולפיסת ציוד מקולקלת.
המשימה שלי הפעם הייתה להבין את הארגון של הג'דיי. ארגונים חברתיים שמבוססים על אמונה דתית משותפת יכולים להיות מאוד רבי עוצמה. אני לא אומר שהם ניסו להפוך את "מאורות" לדת כדי לגרום לאנשים לחזור מדי שנה לירושלים (!) בדצמבר (!!), אבל אני גם לא אומר שלא. אתם תסיקו את המסקנות שאתם רוצים.
הרעיון היה לפגוש את יודה בצעירותו, בעולם הבית המסתורי שלו, כדי לראות את השורשים האמוניים שהוא פיתח. אני מודה שקצת התאכזבתי מזה שאני מגיע ליקום של מלחמת הכוכבים בלי לפגוש את לוק או את הנסיכה אמיגדלה, אבל עשיתי בשביל הכנס הזה דברים יותר גרועים. רגע לפני היציאה לדרך התברר לנו שהדג בבל שלי נשאר על לונה, והם בדיוק מכרו את כל המחזור החדש של הדגים מהברכות על הגג. אז ע' מצא בשבילי תרגומון מכני של ACME. בהתחשב בהיסטוריה של וייל אי קיוטי עם המוצרים שלהם, כנראה שהיה עדיף לי לקחת מילון לשפת סימנים.
כשהגעתי לעולם של יודה, הסתבר לי בדיוק למה התרגומון הזה היה כל כך זול. לוגיקת התחביר שלו הייתה דפוקה לגמרי. הוא היה מזהה את המילים, אבל מסדר אותן בסדר אקראי לחלוטין. אבל רק בתרגום מהשפה המקומית לאנגלית (ACME מבטיחים כבר עשרים שנה שבעוד שנתיים יצא דגם עם תאימות לעברית), כשאני דיברתי ליודה לא הייתה שום בעיה להבין אותי. או שאולי הוא פשוט השתמש בתכסיסי ג'דיי כדי לקרוא את המחשבות שלי.
אז מצאנו ביצה. כי המידיכלוריאנים חזקים במיוחד בסביבות מים עומדים. וליד הביצה התחלנו בתהליך ארוך של אימון, של ניסוי וטעייה. ובסוף זה עבד, יודה הצליח לסדר את המילים במשפטים שלו בצורה כזו שהמתורגמן של ACME הצליח להפוך למשפטים אנגליים סבירים.
היו לזה שתי השפעות מצערות קצת יותר. האחת הייתה שיודה בשום פנים ואופן לא הצליח לשחזר כראוי את התחביר המקורי של שפתו. הוא נתקע עם מבנה המשפטים המוזר הזה. האחרת הייתה שהוא נודה מקרב העם שלו, שהחשיב את התחביר שלו לעלבון לשפה המקומית. וכך יצאנו לנדוד ברחבי הגלקסיה ולחפש תלמיד ראוי שיישא את מורשתו של יודה.
המשימה שלי הפעם הייתה להבין את הארגון של הג'דיי. ארגונים חברתיים שמבוססים על אמונה דתית משותפת יכולים להיות מאוד רבי עוצמה. אני לא אומר שהם ניסו להפוך את "מאורות" לדת כדי לגרום לאנשים לחזור מדי שנה לירושלים (!) בדצמבר (!!), אבל אני גם לא אומר שלא. אתם תסיקו את המסקנות שאתם רוצים.
הרעיון היה לפגוש את יודה בצעירותו, בעולם הבית המסתורי שלו, כדי לראות את השורשים האמוניים שהוא פיתח. אני מודה שקצת התאכזבתי מזה שאני מגיע ליקום של מלחמת הכוכבים בלי לפגוש את לוק או את הנסיכה אמיגדלה, אבל עשיתי בשביל הכנס הזה דברים יותר גרועים. רגע לפני היציאה לדרך התברר לנו שהדג בבל שלי נשאר על לונה, והם בדיוק מכרו את כל המחזור החדש של הדגים מהברכות על הגג. אז ע' מצא בשבילי תרגומון מכני של ACME. בהתחשב בהיסטוריה של וייל אי קיוטי עם המוצרים שלהם, כנראה שהיה עדיף לי לקחת מילון לשפת סימנים.
כשהגעתי לעולם של יודה, הסתבר לי בדיוק למה התרגומון הזה היה כל כך זול. לוגיקת התחביר שלו הייתה דפוקה לגמרי. הוא היה מזהה את המילים, אבל מסדר אותן בסדר אקראי לחלוטין. אבל רק בתרגום מהשפה המקומית לאנגלית (ACME מבטיחים כבר עשרים שנה שבעוד שנתיים יצא דגם עם תאימות לעברית), כשאני דיברתי ליודה לא הייתה שום בעיה להבין אותי. או שאולי הוא פשוט השתמש בתכסיסי ג'דיי כדי לקרוא את המחשבות שלי.
אז מצאנו ביצה. כי המידיכלוריאנים חזקים במיוחד בסביבות מים עומדים. וליד הביצה התחלנו בתהליך ארוך של אימון, של ניסוי וטעייה. ובסוף זה עבד, יודה הצליח לסדר את המילים במשפטים שלו בצורה כזו שהמתורגמן של ACME הצליח להפוך למשפטים אנגליים סבירים.
היו לזה שתי השפעות מצערות קצת יותר. האחת הייתה שיודה בשום פנים ואופן לא הצליח לשחזר כראוי את התחביר המקורי של שפתו. הוא נתקע עם מבנה המשפטים המוזר הזה. האחרת הייתה שהוא נודה מקרב העם שלו, שהחשיב את התחביר שלו לעלבון לשפה המקומית. וכך יצאנו לנדוד ברחבי הגלקסיה ולחפש תלמיד ראוי שיישא את מורשתו של יודה.
9.12.16
אני חושש שיכול להיות שקצת הרסתי את מכונות גלגול הנשמות באחד מארמונות התחייה בעולם של "אדון האור".
נשלחתי לשם במסגרת התחקיר להרצאה על מגוון וגיוון של מבנים חברתיים בעולמות בדיוניים. (אני לא יודע מה ההבדל בין "מגוון" ו"גיוון", תשאלו סוציולוגים, אולי הם יוכלו לענות לכם.) ביחס לספרים אחרים בעולם הזה יש מגוון גדול יחסית של צורות התארגנות חברתית, ולכן ביקשו מאתנו לעשות בו תחקיר. וכך מצאתי את עצמי על אחת הספינות של ניריטי "השחור", בפשיטות על חופי היבשת. באחת מן הפשיטות האלה החלטתי שנמאס לי להקיא את נשמתי בגלל מחלת ים, ונשארתי על היבשה.
התחלתי לנדוד בין הכפרים והערים, וישנתי הרבה פעמים בבוסתנים בשולי הערים כי לא אהבתי את ההמונים שבתוך העיר. בדרך כלל המקומיים לא התנגדו. אני הייתי מנומס ותמיד ביקשתי רשות, ובתמורה לאפשרות לישון כמה לילות בבוסתן ולאכול טיפה פירות הבטחתי לשים עין ולהבריח גנבים וחיות וכאלה. באחד מהלילות האלה אני חושש שנרדמתי כשאני יושב בשילוב רגליים מתחת לעץ מנגו. כשהתעוררתי, ישבו מולי כמה אנשים שקועים במדיטציה. פקחתי את העיניים ואחד מהם שאל אותי, "מה קולו של העולם, בודהיסטווה?"
ניסיתי להסביר להם שאני לא בודהיסטווה (ושאני ממש צריך להשתין), אבל הם לא השתכנעו. בסוף אמרתי "בפלג הסמוך שוכן דג שמך שבגלגול קודם חזה בלידת העולם. לכו אליו ושמעו ממנו את זעקת הלידה של העולם." להפתעתי זה עבד, והם הלכו.
אני לעומת זה הרמתי רגליים והסתלקתי משם. הבעיה הייתה המנגו. או יותר נכון, קליפות המנגו שהיו בכיס שלי. הבנתי שככל הנראה אני צריך להסתלק כבר מהעולם הזה לפני שאגרום נזק רציני, ולכן חיפשתי את אחד מהיכלות גלגול הנשמות. אם יודעים איך, אפשר להשתמש במכונות גלגול הנשמות כדי לעבור בין יקומים. שיחדתי את הכוהנים במקדש, וניגשתי לבנות מחדש את אחת המכונות. הורדתי את המעיל שלי, ושמתי אותו בצד.
הנמלים, שהיו בכיס המעיל אחרי שנמשכו אליו בגלל קליפות המנגו המתוקות, יצאו ממחבואן. והתחילו לשוטט. ונכנסו למכונות גלגול הנשמות האחרות. זה היה... מכוער. המכונות זיהו אותן כנשמות ששילמו על חטאיהן והתחילו לנסות לעמוד בקצב ולגלגל אותם בבני אדם. זה לא ממש עבד. כשעפתי משם בשיא המהירות כל המקדש היה אפוף עשן וכוהן זועם למראה עם חרב גדולה ניסה להגיע אלי בין המון האנשים שיצאו מהמכונה.
נשלחתי לשם במסגרת התחקיר להרצאה על מגוון וגיוון של מבנים חברתיים בעולמות בדיוניים. (אני לא יודע מה ההבדל בין "מגוון" ו"גיוון", תשאלו סוציולוגים, אולי הם יוכלו לענות לכם.) ביחס לספרים אחרים בעולם הזה יש מגוון גדול יחסית של צורות התארגנות חברתית, ולכן ביקשו מאתנו לעשות בו תחקיר. וכך מצאתי את עצמי על אחת הספינות של ניריטי "השחור", בפשיטות על חופי היבשת. באחת מן הפשיטות האלה החלטתי שנמאס לי להקיא את נשמתי בגלל מחלת ים, ונשארתי על היבשה.
התחלתי לנדוד בין הכפרים והערים, וישנתי הרבה פעמים בבוסתנים בשולי הערים כי לא אהבתי את ההמונים שבתוך העיר. בדרך כלל המקומיים לא התנגדו. אני הייתי מנומס ותמיד ביקשתי רשות, ובתמורה לאפשרות לישון כמה לילות בבוסתן ולאכול טיפה פירות הבטחתי לשים עין ולהבריח גנבים וחיות וכאלה. באחד מהלילות האלה אני חושש שנרדמתי כשאני יושב בשילוב רגליים מתחת לעץ מנגו. כשהתעוררתי, ישבו מולי כמה אנשים שקועים במדיטציה. פקחתי את העיניים ואחד מהם שאל אותי, "מה קולו של העולם, בודהיסטווה?"
ניסיתי להסביר להם שאני לא בודהיסטווה (ושאני ממש צריך להשתין), אבל הם לא השתכנעו. בסוף אמרתי "בפלג הסמוך שוכן דג שמך שבגלגול קודם חזה בלידת העולם. לכו אליו ושמעו ממנו את זעקת הלידה של העולם." להפתעתי זה עבד, והם הלכו.
אני לעומת זה הרמתי רגליים והסתלקתי משם. הבעיה הייתה המנגו. או יותר נכון, קליפות המנגו שהיו בכיס שלי. הבנתי שככל הנראה אני צריך להסתלק כבר מהעולם הזה לפני שאגרום נזק רציני, ולכן חיפשתי את אחד מהיכלות גלגול הנשמות. אם יודעים איך, אפשר להשתמש במכונות גלגול הנשמות כדי לעבור בין יקומים. שיחדתי את הכוהנים במקדש, וניגשתי לבנות מחדש את אחת המכונות. הורדתי את המעיל שלי, ושמתי אותו בצד.
הנמלים, שהיו בכיס המעיל אחרי שנמשכו אליו בגלל קליפות המנגו המתוקות, יצאו ממחבואן. והתחילו לשוטט. ונכנסו למכונות גלגול הנשמות האחרות. זה היה... מכוער. המכונות זיהו אותן כנשמות ששילמו על חטאיהן והתחילו לנסות לעמוד בקצב ולגלגל אותם בבני אדם. זה לא ממש עבד. כשעפתי משם בשיא המהירות כל המקדש היה אפוף עשן וכוהן זועם למראה עם חרב גדולה ניסה להגיע אלי בין המון האנשים שיצאו מהמכונה.
15.12.16
הגוֹרְן נראה מגוחך לחלוטין, אבל לא יכולתי לקחת את הסיכון. הוא אולי נראה כמו בן אדם לבוש בחליפה ירוקה לא נוחה במיוחד עם ראש תנין, אבל השיניים והטפרים האלה נראו חדים. קיללתי את המרצה שביקש תחקיר על צורות הארגון החברתי של טורפים חייזרים. שילך לחיות כמה חודשים עם צבועים באיזה סוואנה באפריקה ויעזוב אותי בשקט. אבל לא, חמישים שנה ל"מסע בין כוכבים" אז אני כאן.
התחלתי לרוץ לכיוון הגבעות והגורן רדף אחרי בכבדות. אני לא לגמרי בטוח איך הוא הצליח לשמור על הקצב שלי, אבל הוא הצליח. ואז מעדתי על אבן, סובבתי את הקרסול, והתדרדרתי במדרון. כשהראייה שלי התבהרה, ג'יימס ט' קירק בכבודו ובעצמו עמד מעלי ונראה הירואי במיוחד על רקע השמים. "אל תזוז, יכול להיות ששברת משהו," הוא אמר.
"אני לא חושב, רק כמה מכות יבשות ושפשופים."
"בכל זאת, לא כדאי להשאיר פצעים פתוחים," הוא אמר, והתחיל לחפש משהו לחבוש בו את היד הפצועה שלי. כשהוא לא מצא שום דבר, הוא תלש חתיכה מהחולצה שלו וחשף בטן שטוחה. התחלתי לצחוק.
"שקט! הגורן בטח קרוב. מה בכלל מצחיק?"
"לא, סתם, זה פשוט..." החוויתי בידי לעבר החולצה הקרועה.
"מה?!"
"נו, זאת הקלישאה הכי גדולה של הסדרה. אפילו עשו על זה פרודיות."
"באמת?!" הבעת הפנים שלו הייתה מדושנת עונג. הרעיון בבירור מצא חן בעיניו, ואני הבנתי מה עשיתי ברגע זה. אז תנו לי רק לומר מעומק הלב שאני מצטער, לא היה לי מושג מה אני עושה.
התחלתי לרוץ לכיוון הגבעות והגורן רדף אחרי בכבדות. אני לא לגמרי בטוח איך הוא הצליח לשמור על הקצב שלי, אבל הוא הצליח. ואז מעדתי על אבן, סובבתי את הקרסול, והתדרדרתי במדרון. כשהראייה שלי התבהרה, ג'יימס ט' קירק בכבודו ובעצמו עמד מעלי ונראה הירואי במיוחד על רקע השמים. "אל תזוז, יכול להיות ששברת משהו," הוא אמר.
"אני לא חושב, רק כמה מכות יבשות ושפשופים."
"בכל זאת, לא כדאי להשאיר פצעים פתוחים," הוא אמר, והתחיל לחפש משהו לחבוש בו את היד הפצועה שלי. כשהוא לא מצא שום דבר, הוא תלש חתיכה מהחולצה שלו וחשף בטן שטוחה. התחלתי לצחוק.
"שקט! הגורן בטח קרוב. מה בכלל מצחיק?"
"לא, סתם, זה פשוט..." החוויתי בידי לעבר החולצה הקרועה.
"מה?!"
"נו, זאת הקלישאה הכי גדולה של הסדרה. אפילו עשו על זה פרודיות."
"באמת?!" הבעת הפנים שלו הייתה מדושנת עונג. הרעיון בבירור מצא חן בעיניו, ואני הבנתי מה עשיתי ברגע זה. אז תנו לי רק לומר מעומק הלב שאני מצטער, לא היה לי מושג מה אני עושה.
22.12.16
אפילו אני מודה שיצור תבוני שחי לגמרי לבדו על עולם מבודד זה מעניין. בדרך כלל יצורים תבוניים צריכים חברה של בני מינם, אפילו אם רק מרחוק. אבל לא החייזר הזה, ככל הנראה. בפעם הראשונה שהגעתי לכוכב הלכת שעליו הוא גר התקרבתי ברגל לבית הקטן שעמד במישור, וכאשר הייתי במרחק קילומטר שמעתי בראש קול "מה שאתה לא מוכר, אני לא קונה" ורגע אחר כך מצאתי את עצמי סוחב שישיית מים במדרגות.
אבל אותי לא ידחו כל כך מהר. תפסתי מקרין והוא שלח אותי חזרה. הפעם הייתה גדר סביב הבית. בגובה חמישה מטרים. עשויה מחוט תיל עם קוצים דוקרניים. "תרמתי במשרד," אמר הקול, ואני מצאתי את עצמי בהרצאה, מחזיק לוח מחיק בשביל מרצה אחרי שהכן של הלוח נשבר.
בפעם הבאה היו שתי גדרות. של עשרה מטר. עם חפיר מלא דגי פיראנה ביניהן. לפחות זה מה שהיה כתוב בשלט, אבל לא יכולתי לבדוק מקרוב. "זוהי הודעה מוקלטת. אני לא בבית. פיייפס!" ואני הייתי מתחת לערמת כיסאות, סוחב אותם במעלה מדרגות אין-סופיות.
עכשיו הגדרות כבר היו במרחק של עשרה קילומטר מהבית, ומאחורי החפיר הייתה חומת בטון עם שברי זכוכית מלמעלה. "אני תבעתי בהצלחה את קבר רחל. אחה חושב שאתה יותר קשור מהם?" ואני הייתי על הבמה באשכול 1, כש-מ' מדגימה עלי איך פריונים עובדים.
לחומה נוספו עכשיו מגדלי שמירה שמהם הזדקרו קנים של כלי נשק ועליהם התנוססו שלטים "זהירות! שמן רותח!" הפעם יכולתי לראות את דגי הפיראנה כי הוא הוסיף להם כנפיים שאפשר להם לקפוץ מתוך המים ולדאות קצת. בדיוק מספיק כדי לנעוץ בי מבטים רעבים. "ביטוח לאומי חייב לי כסף." ואני הייתי תורן באולם שינה של בנים בלילה האחרון של אייקון. בלי מסכת גז.
את המישור שסביב הבית כיסתה כמות של גדרות תיל שלא הייתה מביישת את כל החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. חומות בטון קונצנטיות שעליהן הלכו שומרים רובוטיים הקיפו את הבית עצמו. במערכת החפירים שהתפתלו סביב החומות שחו כרישים. עם לייזרים על הראש. "בהוט מנתקים את כל המרכזיות כשהם רואים את המספר שלי בשיחה מזוהה". אני מעדיף לא לחשוב על המקום שבו מצאתי את עצמי אחר כך.
חומה חלקה שלא יכולתי לראות מעבר לה התעקלה לפני. היה בה פתח אחד שמעליו היה כתוב "מבוך". הפעם חזרתי מיוזמתי והסברתי לסגל שאני יכול לנסות לפתור את המבוך, אבל הייתי גרוע בזה מאז שהייתי מנסה את המבוכים בעיתון כילד ואולי אני לא אספיק בזמן לכנס. רק אז א' נזכרה להגיד לי שמישהו כבר ראיין אותו במייל ולא צריך להיפגש אתו פנים אל פנים.
שמעתי ששנים אחר כך מישהו עבר לגור שם.
אבל אותי לא ידחו כל כך מהר. תפסתי מקרין והוא שלח אותי חזרה. הפעם הייתה גדר סביב הבית. בגובה חמישה מטרים. עשויה מחוט תיל עם קוצים דוקרניים. "תרמתי במשרד," אמר הקול, ואני מצאתי את עצמי בהרצאה, מחזיק לוח מחיק בשביל מרצה אחרי שהכן של הלוח נשבר.
בפעם הבאה היו שתי גדרות. של עשרה מטר. עם חפיר מלא דגי פיראנה ביניהן. לפחות זה מה שהיה כתוב בשלט, אבל לא יכולתי לבדוק מקרוב. "זוהי הודעה מוקלטת. אני לא בבית. פיייפס!" ואני הייתי מתחת לערמת כיסאות, סוחב אותם במעלה מדרגות אין-סופיות.
עכשיו הגדרות כבר היו במרחק של עשרה קילומטר מהבית, ומאחורי החפיר הייתה חומת בטון עם שברי זכוכית מלמעלה. "אני תבעתי בהצלחה את קבר רחל. אחה חושב שאתה יותר קשור מהם?" ואני הייתי על הבמה באשכול 1, כש-מ' מדגימה עלי איך פריונים עובדים.
לחומה נוספו עכשיו מגדלי שמירה שמהם הזדקרו קנים של כלי נשק ועליהם התנוססו שלטים "זהירות! שמן רותח!" הפעם יכולתי לראות את דגי הפיראנה כי הוא הוסיף להם כנפיים שאפשר להם לקפוץ מתוך המים ולדאות קצת. בדיוק מספיק כדי לנעוץ בי מבטים רעבים. "ביטוח לאומי חייב לי כסף." ואני הייתי תורן באולם שינה של בנים בלילה האחרון של אייקון. בלי מסכת גז.
את המישור שסביב הבית כיסתה כמות של גדרות תיל שלא הייתה מביישת את כל החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. חומות בטון קונצנטיות שעליהן הלכו שומרים רובוטיים הקיפו את הבית עצמו. במערכת החפירים שהתפתלו סביב החומות שחו כרישים. עם לייזרים על הראש. "בהוט מנתקים את כל המרכזיות כשהם רואים את המספר שלי בשיחה מזוהה". אני מעדיף לא לחשוב על המקום שבו מצאתי את עצמי אחר כך.
חומה חלקה שלא יכולתי לראות מעבר לה התעקלה לפני. היה בה פתח אחד שמעליו היה כתוב "מבוך". הפעם חזרתי מיוזמתי והסברתי לסגל שאני יכול לנסות לפתור את המבוך, אבל הייתי גרוע בזה מאז שהייתי מנסה את המבוכים בעיתון כילד ואולי אני לא אספיק בזמן לכנס. רק אז א' נזכרה להגיד לי שמישהו כבר ראיין אותו במייל ולא צריך להיפגש אתו פנים אל פנים.
שמעתי ששנים אחר כך מישהו עבר לגור שם.
בחזרה למעלה
