מאת יואב אבני
שתי המראות הרחבות המוקרנות במגוריו של כל ריגליאני הנמצא הרחק מביתו החזירו אל קטאייט-רטאייט את דמותו אין-ספור פעמים דוממות. הוא ביקש את סליחתן.
ראשו הגדול, הגלילי, שבעיני בּן-ארץ דמה לכובע צילינדר זרחני, איבד מזהרו, וגם איבר התקשורת – הנוצה שעל כובעו – נשמט והתדלדל. אילו היתה בלוטת דמעות תחת עינו היחידה, ודאי היה בוכה.
הוא ידע מה עליו לעשות, אבל הקור היה עצום והמאמץ לעבור לרגע הבא היה שקול לדחיפת ענק אדום במעלה גלקסיה.
הצמיד על מפרק זנבו התעורר לחיים ברגע שבו התנתק לצמיתות מהכרבול התודעתי והמתין לתשובתו. השאלה היתה פשוטה והרסנית: "סיבת הניתוק?"
קטאייט-רטאייט רעד על משטח השינה בחדרו. לבו, שהזרים אלקטרוליט נוזלי לכל חלקי גופו, האט את פעולתו. שתי גפיו וזנב הייצוב הציקו לו. איבר התקשורת שלו כאב מאוד.
"סיבת הניתוק?" לחץ הצמיד.
הוויסקי האלדרבני לא הועיל, רק הכפיל את השתקפויותיו בין המראות. להקות של זכרונות עזבו אותו לבלי שוב, לבלי הכר, מידע הנפלט כקרינה נעלמה בין פתחי האוורור המהודרים של ספינת החלל. הוא ניסה להציל זכרונות אחדים, להצר את מוחו ולהשתמש בו כמסננת עדינה שתלכוד משהו מהם –
הבית. סופות החול. שברירי רגע משנותיו הראשונות במחילה החמה, כשלקח חלק פיזי בכרבול וינק מזון ומידע מהמלופפים סביבו. פיסת התרגשות עמומה מהניתוח להשתלת הצמיד בזנבו. הבזק מטקס הייעוד שהפך כל ריגליאני לאוסף מידע או לממיין. קרע ממשימת החניכה שלו שבה עזב את המחילה והצטרף לראשונה אל הכרבול התודעתי – נדמה היה לו שנשלח להתחקות אחרי הרגלי הפנאי של הכובשים האפסילון-ארידניים ואחד מהם בעט בו או השליך לעברו עצם משונן ובלתי מזוהה – כעת כבר לא היה בטוח.
קטאייט-רטאייט העניק לוויסקי הזדמנות נוספת. משקאות מטשטשים נאסרו על ריגליאנים – די היה בכמות קטנה מהם כדי לזהם את הכרבול כולו, אבל לקטאייט-רטאייט כבר לא היה בו חלק. נראה שבעבר ידע על המשקה יותר – השפעתו על בלוטת הנשימה, משהו בנוגע להרחבת האישון הקרומי, שיטות הזיקוק, מערך ההפצה הגלקטי – המידע הרי מוין בעבר על ידי בני גזעו, אך קטאייט-רטאייט התנתק ונחסם. תודעתו היחידה גיששה לשווא.
הוא היה חשוב כמת, או שמא בלתי חשוב כמת. הוא קיווה שטעה כשהתנתק, אבל ידע שצדק. כל שנותר לו הוא זכרון הבוקר שהלך ונספג במוחו.
הוא חש כמו הדבורה הארצנית שעליה סיפר השגריר ון-גובטו באחת משיחותיהם הארוכות. מתברר שיצור מכונף זה מכוכב הלכת ארץ, עלול למות כתופעת לוואי של הגנה עצמית ולקפח את חייו דווקא כאשר הוא מתאמץ יותר מכל להצילם.
בין אם היתה זו מעשיה ביולוגית ובין אם משל פוליטי, הסיפור ריתק את קטאייט-רטאייט, והוא גמל לבן שיחו בתיאור חלקי של תפקידו כאוסף מידע ושל הממיינים המופקדים על עיבודו והנחתו במקום המתאים ברצף הריגליאני, הנשמר בקפידה מאז ראשית הזמן. לון-גובטו לא היה סיכוי להבין את הדברים במלואם, אך קטאייט-רטאייט עצמו מצא תועלת רבה בשיחותיו עם השגריר. המידע שאסף בעזרתו, לרוב לא בידיעתו של בן הארץ, היה בעל ערך.
ון-גובטו, מצדו, התעניין מאוד בפיזיולוגיה של האפסילון-ארידנים או ה"אפסידנים", כפי שכינה אותם. הוא רצה לדעת כל מה שניתן על התאים הפוטואלקטריים שעל עורם, על מגבלות הראייה שלהם ועל רגישותם לגלים הקצרים. קטאייט-רטאייט סיפר לו, כמובן – המידע היה ממוין. בתמורה זכה בעובדות נוספות על גזעו של השגריר. בני הארץ היו בודדים כאפסילון-ארידנים, ולכן אכזריים כמותם, אך היתה בהם גם פשטות פיוטית. כעת לא בדיוק זכר איך, אבל בימים האחרונים חש שתרומתו לרצף המידע היתה משמעותית.
"סיבת הניתוק?" הזכיר הצמיד.
הניתוק. לא היתה כל ברירה. בבוקר עוד היו על הסיפון העליון – נינוחים, מכורבלים, אוספים מידע וממיינים, עסוקים בענייניהם המבורכים. בתום עשרות שנות ניסיון, הכרבול התודעתי היה שקול לשהייה במחילות הבית, ולעתים אף עלה עליה. קטאייט-רטאייט היה מוקף בייצוגים מנחמים של בני מינו. חלל עצום הפריד בין איברי התקשורת שלהם, אך התחושה היתה קרובה, שלמה ואחידה.
ואז – הרעש מאגף השינה והאפסילון-ארידנים המתרוצצים כשבעיניהם בעתה משולשת. קטאייט-רטאייט לא ידע בבטחון אם מישהו נפגע, אבל מידע חבַר למידע – נקודת התורפה של כל אפסילון-ארידני וזהות הדיירים באגף הסוויטות. הוא התנתק בבת אחת מהכרבול התודעתי – כמו דבורה ארצנית העוקצת את גורלה.
הריגליאנים נמנעו מאלימות פיזית – הכרבול התודעתי דילל גילויי קיצוניות. למרות זאת, קטאייט-רטאייט לא היה מתנגד לקביעה שליורש העצר הגיע למות – המידע היה ממוין. האפסילון-ארידנים היו גזע צמא פלסמה. הם פלשו לעולמו ורדפו את בני מינו; הם בזזו את המידע שמוין מראשית הזמן; הם החריבו את מחילות הכרבול השקטות, ביצעו ניסויים חסרי שם באיברי תקשורת, כרתו וכתשו אותם לאבקה זרחנית שנמכרה בשווקים הטמאים של עריהם.
"סיבת ה–" הכאב הלם בזנבו. הוויסקי סחף אל קטאייט-רטאייט את רגע הניתוק – פיצוץ לא מבוקר, שרשרת קורסת של גשרים בלתי נראים במוחו, בתודעתו, איבר תקשורת דועך ואז אימה חדשה, לא מוכרת.
לא היתה כל ברירה. ברגע שהבין מה קרה לא הרחק ממנו הבין שעובדת נוכחותו של ריגליאני על סיפון האוריון-אקספרס ברגע גורלי כל כך תעורר שאלות. וקטאייט-רטאייט ידע – המידע היה ממוין – שהאפסילון-ארידנים לא מסתפקים בשאלות במקרים כאלה. הם חוקרים.
לא היה לו מה להסתיר, אבל רצף המידע לימד שעבור הקיסר מיאוני ויועציו הנקמה קודמת לאמת. אולי היה יכול להמתין ולהתנתק רק כמוצא אחרון, רק מול חוקרי הקיסר, אבל קטאייט-רטאייט ידע – המידע היה ממוין – שהאפסילון-ארידנים נעזרים בסמים ממתנים במאורות החקירה שלהם. אילו היה ממתין, היה עלול להיקלע למצב שבו לא יוכל להתנתק והכרבול כולו היה נחשף לעינויים. רעיון בלתי נסבל.
בוט השירות הצייתן מילא את כוסו והריגליאני טבל בה את איבר התקשורת שלו. הכאב שכך מעט, אבל הקור בער, מלווה במוטציה טרייה של זעם. המרחב השוקק שיוחד מאז ומתמיד לכרבול התודעתי נותר שומם. הרי בכרבול ברור: "זה טוב". וגם "אין אני לי – אנחנו".
"סיבת הניתוק?"
קטאייט-רטאייט נגע בזנבו ורגש דמוי קנאה טלטל את גופו. הוא ידע שלרגע הצמיד תפס את מקומו בכרבול התודעתי, ממתין לאסוף את פיסת המידע האחרונה על בעליו. הוא הביט בעצמו מביט בעצמו בין המראות ובחר ב"קידוש המידע".
הצמיד ביקש את אישורו ואז נדם. המידע היה ממוין.
קטאייט-רטאייט שחרר את בוט השירות והצמיד כף יד קטנה ולחה אל הדלת, אשר ננעלה מבפנים בלחישה.
כעת יישן.
כשיתעורר – לבדו – יחליט לא לסיים את חייו הפיסיים, לפחות עד לנחיתה.
קטאייט-רטאייט אינו דבורה ארצנית. הוא ריגליאני שהקריב הכל – מתוך הגנה עצמית. ברבים. הוא איבד את עצמנו לדעת, אבל הלוואי, חשב – רגש חדש ומרתק דמוי ריחוף באפס כבידה סחרר אותו כשעצם את עינו –
הלוואי.
הלוואי.
הלוואי.
הלוואי שימצא את עצמו.
הוא לא ידע אם יוכל. כיצד יֵדע? המידע לא היה ממוין.