סיפורו של הכוכב – מִימָס וִינְס « כנס מאורות 2009
סיפורו של הכוכב – מִימָס וִינְס

מאת: ריקה דולב

לא סובל את אפסילון ארידני, חרא של מקום. גם אם נתעלם מהאור שם, וקשה להתעלם ממנו, השמש שלהם היא ננס אדום, או אולי ענק אדום, אני אף פעם לא מצליח לזכור איזה. אני רק יודע שהכל נראה אדום – הכל. אחרי יומיים של סיורים כל מה שרציתי זה להישאר בסוויטה שלי עם אור נורמלי. יצאתי ממנה רק להופעות ולפגישות שהאמרגן שלי הכריח אותי לעשות. אבל גם אם נעזוב את העניין של האור הזה, וזה שהמקום הזה הוא חתיכת מדבר מיובש– יש את האנשים, אם אפשר לקרוא להם אנשים.

נתחיל מזה שהם קמצנים. כמה שהם עשירים – וכל האצילים האלה שם מסריחים מכסף – ככה הם קמצנים. נגיד, הסוויטה שהם נתנו לי במלון – אין חדר אפס כבידה, הג'קוזי מתאים בקושי לארבעה אנשים, וגם זה רק אם הם מאוד מיודדים, אבל הם כן שמו לי מטבח! כאילו שאני הולך לבשל. והאור היה רק בחדר, לא במסדרון, ובטח לא בחדר האוכל. אתה צריך לאכול בחדר שלך כמו כלב, תסלח לי על הביטוי, או ללכת לחדר האוכל שלהם עם האור המוזר ולקוות שמה שיש לך בצלחת זה לא הבעל חיים המגעיל הזה עם כל העיניים והמחושים. אפילו באור הזה, שהכל נראה בו אותו דבר, רואים שהם עדיין זזים כשהמקומיים עוקרים להם את העיניים.

נראה לך מצחיק שמישהו שחותך לעצמו את המוח בהופעה נגעל מדברים כאלו? זה לא קשור. קודם כל, אני לא אוכל את זה. כל האונות החתוכות שלי שמורות יפה בצנצנות, האמרגן שלי דואג לזה. חוץ מזה, אני לא זוכר כלום מההופעות, עושים לי שמירת זכרון רגע לפני שאני עולה, ואז שופכים הכל בחזרה מיד אחרי שזה צומח מחדש. לפעמים הוא מוסיף לי דברים לזכרון, נגיד פרטים על הכוכב או על האנשים שאני צריך לפגוש. שונא ללמוד, זה משעמם.

בכל אופן, על כל הקטע שבין חיבור המכשיר לפני העליה לבמה לבין הזכרון שלי מרחף בבועת האפס כבידה, אני יודע רק מהצילומים וגם אותם אני רואה רק אחרי שאני קם. איך שההופעה נגמרת אני נשפך לאיזה 12 שעות ואחר כך עוד כמה שעות אני בקושי זוכר מי אני. אבל בכוכב המיובש הזה אפילו לא כיף להסתכל על הצילומים של ההופעות. אף אחד לא מריע, לא צוחק, לא בוכה, פנים אטומים, אין מחיאות כפיים. האמרגן שלי אומר שלא נהוג אצלם. הוא דאג לכוון מצלמות לגב של הכיסאות כדי שאני אראה לפחות את כשכושי הזנבות שלהם. חוץ מהאצילים, שסגורים בתוך מתחם כזה שאי אפשר לראות כלום, קמצנים אפילו לתת לך את הסיפוק של לראות אותם נהנים.

אם זה כואב לחתוך לעצמי את המוח? הרבה אנשים שואלים אותי. האמת? אני לא יודע, הרי אני לא זוכר את זה. בצילומים אני לא מסתכל על הפנים שלי, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת. רואה רק את הצילומים שמכוונים ישר למוח, כדי לראות מה עשיתי וללמוד דברים לפעם הבאה. האמרגן שלי אוהב להגיד שבשבילי כל הופעה היא ההופעה הראשונה, ושזה פלא שאני לא סובל מיותר בעיות זכרון עם כל החיתוכים ועם לשפוך מחדש את הזכרון אחרי כל מופע. יש לי כל מיני דברים קטנים כאלו, שאני יודע דברים ולא זוכר מאיפה, או שאני לא מצליח להיזכר בדברים שברור שאני יודע. אנשים מתלוננים שאני מתחיל להגיד דברים ולא גומר, עובר מנושא לנושא. אבל הוא דואג להכל, האמרגן שלי, יודע את כל הפרטים, מסדר הכל. אני לא מאמין שהם לא קנו גם לו כרטיס לאוריון, הקמצנים. שלחו אותו בספינה מסחרית רגילה. תקעו אותי פה רק עם בוטים, בוט לאוכל, בוט לסידור החדר, לבגדים, לסקס, אפילו אם חולים מגיעה רופאה בוטית, לא שהייתי חולה – אני בריא כמו שור – אבל היא באה לפה לשאול אם הכל בסדר. לא ממש מצאה חן בעיני הבוטית הזאת, אם היא היתה אנושית הייתי יכול להישבע שהיא הסתכלה עלי עקום.

הספינה בסך הכל לא רעה, אין לי ממש תלונות חוץ מזה שאין עליה בחורות. אחרי הסיבוב הופעות הזוועתי שהיה לי, היתה מתאימה לי איזו בחורה יפה או שתיים שישעשעו אותי בדרך. אבל לא, כל האורחים פה גברים ועם הצוות אני לא מתעסק. היה לי מקרה פעם שהתעסקתי עם הקברניטה של איזו ספינה, ואני כבר לא זוכר מה היה חוץ מזה שזה נגמר רע. טוב, יש שתי נוסעות, אבל שתיהן אפסידניות ככה שמראש הן לא הטעם שלי, וגם מתוך השתיים האלו אחת שומרת ראש, יותר גברית מהגברים שלהם, והשניה בכלל לא יצאה מהחדר. בכל אופן, הבנתי שגם היא כלבה אצילה כזאת, לא הייתי מתקרב אליה גם אם היתה יוצאת.

בגלל זה גם לא ניסיתי להתחבר ליורש העצר המנוח, לא מצטער עליו בכלל אגב, מצדי שיתלו את כולם. הוא היה בהופעה שלי, וגם האמרגן שלי דאג למפגש עם משפחת המלוכה. לא שאני זוכר מי מהם הוא היה, באור המטופש הזה הכל נראה באותו צבע ולכל הכלבים יש אותו פרצוף – חבורה של אוכלי חינם, קמצנים ונצלנים, חיים להם בארמונות הענקיים שלהם בזמן ששאר העם שלהם חי במלונות עלובות. עשיתי מה שאמרו לי ועפתי משם. אז מה אם גם לי יש בתים יפים? אני עשיתי הכל בעצמי. אני חותך את עצמי על הבמה פעם אחרי פעם בשביל התהילה. מה הם עשו? נולדו לאבא הנכון?

איפה הייתי? אה, כן, הספינה. אז לפחות יש כאן אור נורמלי, ויכולתי לצאת, לדבר עם אנשים, לאכול עם עוד בני אדם. כולם היו קצת יותר מדי מנומסים ומכובדים לטעמי, אבל ככה זה בספינות האלו. עושים כאילו אתה לא מגה כוכב אלא סתם עוד מישהו על הספינה, מחייכים בנימוס, מדברים על כלכלה ופוליטיקה ועסקים. אבל זה עדיין עדיף מלהיות תקוע לבד בחדר – את זה היה לי מספיק שם, ופה אני יודע בדיוק ממה עשוי האוכל, והכל מת לגמרי ולא זז.

כל זה התחיל רק ביום השני, ביום הראשון הייתי מסטול לגמרי. אחרי ההופעה האחרונה ישנתי הרבה יותר מכרגיל, האמרגן שלי העלה אותי ישן על הספינה, וכאן עוד המשכתי לישון ולהתעורר כל היום הראשון. כל הזמן הגיעו בוטים עם הודעות, בעיקר מהאמרגן שלי שרצה לדעת אם אני לא מת. בטוח שלח אותן על חשבוני, הודעות בין ספינות עולות הון. שמרתי את כולן, אני הולך להוריד לו את זה מהאחוזים.

הודעה אנונימית? לא זוכר, שולחים לי לפעמים. בטח אחד מהחשובים על הספינה שמעריץ אותי בסתר, כנראה זרקתי את זה, אני כל הזמן מקבל מכתבי הערצה. אח, המעריצים, אני מת כבר להגיע למאדים, אוכל טוב, נשים יפות, האחוזה המאדימית שלי. אני מקווה שהרצח הזה לא יקלקל את קבלת הפנים של אלפי אנשים מחכים ליד אזור הנחיתה, מנופפים בדגלים ובלונים בצורת מוח. ככה זה תמיד במקומות תרבותיים, אנשים יודעים להעריך את האמנות שלי. מתי מגיעים?

איור: שירה טוביאק

איור: שירה טוביאק

[לרשימת הדמויות]

[לסיפורו של הבלש]

[לסיפורו של המחשב]

[לסיפורו של השגריר]

[לסיפורו של החוקר]

[לסיפורה של המפקדת]

[לסיפורה של הגבירה]

[לסיפורו של הדירקטור]

[לסיפורו של המהנדס]

[לסיפורה של הרופאה]

[לסיפורה של שומרת הראש]

[לסיפורו של מומחה הקיברנטיקה]

[הפתרון]

[חזרה לדף הפרויקט]



תגובות

  1. מאת נעם ביאליק:

    סיפורי

  2. מאת ברק:

    בטח הכוכב הוא הרוצח. והוא בכלל שכח שהוא עשה את זה.

כתיבת תגובה