מאת רונן אלטמן קידר
אור אדום עמום האיר את הבר של נמל החלל ואני הייתי עייף.
לשני הדברים כבר הספקתי להתרגל בשש השנים הארוכות שלי באפסילון-אֶרידני חמש. למרבה המזל אלה עמדו להגיע סוף-סוף אל סיומן ולהפוך לעוד תעודת הוקרה על שירות למופת, עם חותמת וחתימה של אָנדֶרס בשיליק מהמשרד המרכזי. ויוה לה אָנדֶרס.
שלוש שעות להמראה. את כל הטפסים כבר מילאתי. נותר רק ללגום באיטיות את הוויסקי אפסילון שלי עד שהבוטים יגמרו לסרוק את המטען. כאילו הייתי מבריח משהו מהחור האדמדם הזה. אחרי שש שנים של ביורוקרטיה ופני כלב רציתי רק דבר אחד: לקחת את המשכורות שחסכתי ולבלות שנה-שנתיים בבית, לשבת עם הבחורים בסירה המתנודדת על גליו החמימים של הים הבלטי ולתכנת את החכה הרובוטית כמו שרק אני יוֹדֵ–
"אדוני השגריר! אדוני השגריר!" הפריע קול מהדהד את מסכת הפנטזיות שלי. קיוויתי בכל מאודי שלא מדובר בעוד רוזן משני ממשפחת אולורו או טרמיולו שרוצה לשפוך בפני את כל טענותיו כלפי הקיסר, יורש העצר והשלטון הנוכחי. בתוקף תפקידי קיבלתי הוראה מפורשת מהמשרד המרכזי לא לסרב לאף פגישה עם אנשי האופוזיציה המובילים. באפסילון-אֶרידני אין לדעת לעולם מתי יתאחדו כמה אצילים ממורמרים ויבחרו אחד מביניהם לקיסר חדש.
למרבה המזל, הדמות שהתקרבה אל הבר לא היתה אֶפּסידנית כלל. גבר נאה, לבוש חליפת עסקים שמרנית, חצה בזריזות מפתיעה את המרחק בינינו.
"מה אתה שותה, אדוני השגריר?" שאל, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים.
"וויסקי אפסילון".
הוא התיישב לידי והסתכל על הכוסית שלי במבט עקום.
"אני מתפלא עליך, מר ון-גובטו. כל כך הרבה שנים אתה מסתובב בגלקסיה ועדיין לא למדת מה טוב?"
הוא הפנה אלי את גבו הרחב וקרא לבוט. "שני גנימד סאואר בבקשה. עם ליים אמיתי".
אם יש דבר שאני שונא יותר מאפסידנים ממורמרים, זה שמוקים עשירים שתופסים מעצמם. אבל לפחות היה לו טעם טוב.
"תודה", אמרתי לבוט כשזה חזר עם הנוזל הכחלחל-ירקרק, "ותודה לך, מר…?"
"פלימה", אמר בן שיחי והושיט את ידו, "לרוס פלימה".
הייתי צריך לדעת. לא סתם שמוק עשיר שתופס מעצמו, אלא שמוק עשיר מהדירקטוריון של תאגיד קינו בכבודו ובעצמו.
"שמעת עלי", אמר פלימה ולגם במתינות מכוסו.
"בעולם של היום," אמרתי, "התאגידים משחקים תפקיד לא פחות חשוב מהממשלות".
"את מי אתה מצטט?"
"את המדריך שלי מהקורס. היום הוא במשרד המרכזי".
פניו של פלימה הרצינו לרגע. ידעתי שמשהו מעיק עליו, אבל הייתי עייף מדי לפענח מה. במילא כבר לא הייתי בתפקיד. לפני שהספיק להחליף נושא מצאתי את עצמי, אולי בגלל הוויסקי, מפהק בקול גדול. כמה לא שגרירי מצדי. להפתעתי, פלימה לא נעלב כלל, אלא ענה בפיהוק משלו, גדול ורחב וחושף שיניים מושלמות.
"מחזורי השינה של האֶפּסידנים, אה?" אמר כשסיים. "אני לא מבין איך הצלחת להסתדר עם זה שש שנים. זה פשוט לא אנושי!"
"טוב, הם… לא אנושיים", עניתי בחיוך.
פלימה צחק בקול גדול.
"אתה בחור טוב, ון-גובטו", הרעים. "מוצא חן בעיני".
הוא נשען לאחור ושתה בבת אחת את שארית הסאואר. עיניו נעצמו והוא פספס לגמרי את המבט החטוף ששלחתי במורד כפתורי חולצתו.
"אתה יודע", הנמכתי את קולי, "אתה יכול לקרוא לי יוהן".
הוא חייך והזמין עוד משקה לשנינו. כשהגיע, הוא נשען על הבר וסימן לי להתקרב.
"אני לא יודע אם סיפרו לך, אבל יורש העצר בכבודו ובעצמו יהיה אתנו בספינה".
עשיתי כמיטב יכולתי לא לפרוץ בצחוק. הרי אני זה שבסבב שיחות מרתוני, שנמשך חמישה מחזורי שינה שלמים ואילץ אותי להשתמש במאגר גלולות קפאין שמספיק לשנתיים, ארגן את נסיעתו של יורש העצר למאדים כדי שיפגוש סוף סוף בחמש עיניים את המועמד המוביל לנשיאות כדור הארץ והכוכבים הפנימיים. ואני גם הייתי זה שהשגיח שאף ברית של משפחות אופוזיציוניות לא תרגיש חזקה מספיק להתחיל הפיכה בהיעדרו. כמה נמאס לי מהכלבים הרצחניים האלה, ומשש שנים של אחריות לשמירת הסדר ביניהם. עכשיו, כשאני כבר לא אחראי עליהם, הם מוזמנים מצדי לעשות מה שהם רוצים; זאת כבר הבעיה של המחליפה שלי.
אבל את כל זה לא יכולתי לספר לדירקטור רחב הכתפיים, ולכן סתם הסתכלתי לו בעיניים וסיפרתי שפרט לאפסידנית אני דובר עוד עשר שפות, בהן כל השפות הרשמיות של מערכת השמש (אירו-אנגלית, מנדרינית, ערבית, לונארית וגנימדית), ומסוגל גם לפענח כמה שפות עתיקות, שמשמשות אותי לקריאת טקסטים היסטוריים ו–
בערך במשפט השלישי הבנתי שהוא לא מקשיב לי.
עיניו היו נעוצות בנקודת הביטחון לאנשי הצוות, שם עמדה אישה תמירה במדי קברניט דרגה רביעית. במבט חטוף היא באמת נראתה נהדר. לפחות יש לשמוק העשיר והסטרייט הזה טעם טוב.
"מר פלימה?" שאלתי בעדינות, בגישוש אחרי הדרך המהירה ביותר לחמוק.
הוא לא הסיר את עיניו מהקברניטה.
"אני כבר אראה אותך בספינה," אמרתי. ירדתי מהכיסא רגל אחרי רגל.
"חכה", אמר פלימה ואחז בידי.
חיכיתי.
"זו טאניגה גוריארס", לחש.
"אקסית שלך?"
הוא צחקק במרירות.
"לא פגשתי אותה מעולם"..
טאניגה גוריארס סיימה את הבידוק המהיר לאנשי צוות ונעלמה מן העין.
* * * * *
בימים הראשונים למסעי ב'אוריון אקספרס' עשיתי כמיטב יכולתי לא להיתקל בשאר הנוסעים ואנשי הצוות בחללית. פרט לבוט שירות החדרים, כמובן. בתחילה ישנתי 16 שעות ארץ רצופות, מתענג על היכולת לשקוע בחלום ארוך-ארוך על דיג, שפות עתיקות וגברים חסונים, בלי להיקרע ממנו לקולו המנסר של טריסטרם אולורו לבית אולורו, או של סָבּ-יאן רונומול לבית רונומול, או עוד אחד מעשרות האצילים שחשבו משום מה שאני הדרך הטובה ביותר להיפטר ממשפחת אינמין. גם אם קשה לומר שחיבבתי במיוחד את הקיסר או את יורש העצר, שחשב את עצמו למומחה בשפות הארץ והתעקש משום מה לקרוא לי פאן-יופת'ו, את יריביו לצמרת אהבתי אפילו פחות. כשהתעוררתי שמחתי בלב שלם על שהיה לי זמן פנוי להשקיע בפרויקט הפנאי האהוב עלי – מילון אטימולוגי מקיף לחבשו-שבדית – ובהיכרות מעמיקה עם תפריט שירות החדרים.
"גנימד סאואר ומרק אצות אפסידני, אדוני השגריר", הכריז הבוט מחוץ לדלת. "כמו-כן, הקברניטה גוריארס תשמח מאוד אם תואיל לכבד הערב בנוכחותך את שולחנה".
"אני לא מרגיש טוב", השתעלתי אל הבוט, "אבל תודה על ההזמנה".
היתה זו הפעם השלישית שדחיתי את גוריארס. אולי לרוס פלימה היה שיכור כלוט כשטעיתי במידה מביכה בפירוש הנטיות המיניות שלו, אבל אני מפקפק אם הוא הפליג למחוזות הדמיון כשסיפר לי על טאניגה גוריארס.
"אתה רוצה שאזמין את בוטית הרפואה לבדוק אותך?"
"לא, זה בסדר, אני בסדר".
ואהיה בסדר עד שאגיע למשרד המרכזי ואצטרך להחליט אם לדווח לאָנדֶרס שטאניגה גוריארס, קברניטה דרגה רביעית מטעם תאגיד 'קינו', מוצגת בשתי תְלָתְעודות שונות כשהיא מורה לפלוגות גנימדיות לחסל אלפי מתיישבים בטָן-סיק-יֶן שברצועת הברזל של גנימד. בדוחות הרשמיים של שלטון המהפכה, לחש פלימה באוזני המאדימות והולכות, כתוב שזו היתה דליפה רדיואקטיבית.
"כרצונך, אדוני השגריר", אמר הבוט והלך.
* * * * *
השעות הזדחלו כמו שיודעות רק שעותיו של דיפלומט בפגרה. שנה בבית, על מי אני עובד. הרי אחרי פרץ תשוקה של שבוע-שבועיים מקסימום אני אשבר ואספר לאָנדֶרס את כל מה ששמעתי, אולי באמצע איזה עיסוי גב מפנק. והוא, כמו שאני מכיר אותו, יכנס תוך כמה שעות צוות חירום, יעיר מהשינה את המחלקה המשפטית בסידני ויחזיר אותי לפעילות במשרה מלאה. לעזאזל, יכולתי אפילו לדמיין את החיוך הקטנטן על פניו.
אור הדלת הבהב. כנראה לא אוכל להתחמק מארוחה חגיגית אחת עם טאניגה גוריארס, קברניטה ורוצחת. מוטב שאקח איזה כּוֹבֵלָשוֹן לפני הערב, שלא אתפתה לנסות להוליך את השיחה לימי המלחמה ולברר עוד כמה פרטים. אני לא בתפקיד, הזכרתי לעצמי, אני לא בתפקיד.
"תגיד לה שאני מקבל את ההזמנה בשמחה", צעקתי לפני שיספיק הבוט לדבר.
"להגיד למי?" שאל קול אנושי, שתוי משהו, מעברה האחר של הדלת.