הפתרון – אֶרְקֵל פַּרְמֶל « כנס מאורות 2009
הפתרון – אֶרְקֵל פַּרְמֶל

מאת אהוד מימון

סיפון התצפית של האוריון אקספרס היה מלא מפה לפה, או שמא מפה לאיבר תקשורת ריגליאני. האפסידניות היו שרועות בתנוחת ההתרגעות השגורה שלהן, אם כי שומרת הראש איליל, הצליחה להיראות מתוחה וחרדה אפילו בתנוחה זו. ון-גובטו ווינס בעיקר נראו כאילו רצו להיות במקום אחר, כבוד השגריר היה מרוכז בפרויקט כלשהו על המחשב וכוכב העל הפרטי שלנו נדמה שקוע בעולמו הפרטי.

פלימה סבל בעליל. מראה סבלו של דירקטור בתאגיד קינו תמיד מרחיב את לבי, אבל מצבו היה טוב יותר מאשר ביום שבו חקרתי אותו. מומחה הקיברנטיקה, צק-ק-ק, צפה מהקונכיה שלו והעמיד פנים שהוא מתקשה להגיב לדברים שלא נאמרו בהקס. גם קטאייט-רטאייט והקברניטה השקיפו על המחזה, הוא בדרך שלא ידעתי לפענח והיא שלווה ויעילה כתמיד, יעילות שהעבירה בי צמרמורת אחרי מה שלמדתי בימים האחרונים. גם ג'וב צפה כמובן, כתמיד – שלוש יחידות לפחות הקליטו את המתרחש מזוויות שונות.

"ובכן גבירותי, רבותי, אחרים", פתחתי, "יש לנו יורש עצר מת וקיסר שעומד בעוד כמה שעות להיות מאוד עצבני. תפקידי הוא לנסות לוודא שהכעס הזה לא ילבש צורה סוציאליסטית ויתחלק שווה בשווה בין כולנו".

הם לא צחקו. לא האשמתי אותם – זה לא היה משעשע, אבל קיוויתי לפחות לחיוך פה או שם. האמת היא שהם לא ממש התייחסו אלי. לא היתה ברירה, המשכתי.

"הרוצח", אמרתי, "הוא כוכב-העל שלנו, מימס וינס. מחיאות כפיים בבקשה".

עכשיו זכיתי בתשומת לבם. כל המבטים התמקדו בו, מי בזעם, מי בהפתעה ומי בנחישות. רק המבט שלו היה נעוץ בי. "אני… אתה…" הוא לעלע. "מי אתה בכלל…"

"אני חושבת שאתה חייב לנו הסבר קצת יותר מבוסס", אמרה הקברניטה ממקום עומדה. קולה החריש את המלמולים. תשומת הלב שבה והתמקדה בי.

"את צודקת, כנראה". לגמתי מהוויסקי, אבל נדמה היה לי שהוא מאבד את השפעתו עם הזמן. "מימס, המהנדס סיפר לי שגילית התעניינות יתרה במערכות הספינה".

"אני מניח שכן", הוא נע בחוסר נוחות בכיסאו. "אבל זה עניין מקצועי. הם משתמשים במערכות שלהם בבקרת מיקרו-כבידה וזה נושא שעניין אותי תמיד. בשביל ההופעה, אתה מבין. וחוץ מזה", קולו התרומם, "אז מה! איזה קשר יש לזה בכלל?"

"שאלה טובה. הקברניטה והמחשב המרכזי יוכלו לאשר שיחידת הדלת בחדרו של הסא-ריו-לו נעקרה ממקומה. הם יוכלו גם להעיד שזו שנעקרה היתה היחידה הפנימית. מה שהם אולי לא יודעים, מה שהתברר לי בבדיקה קצת יותר מעמיקה, הוא שזה היה ניסיון הסוואה קלוש למדי. מישהו חיבל בה אבל לא פרץ אותה. העובדה הזו שלחה אותי לחפש דרכים אחרות לחדור לחדר, מה שהוביל אותי למערכת האוורור, שהובילה אותי", כיוונתי לעברו אצבע כמו אקדח, "אליך".

"רק כי דיברתי עליה עם המהנדס?!"

"לא, לא רק. תרם לזה הדנ"א שלך שנשאר בתעלת האוורור המוליכה לחדרו של מירילו, וגם שרידים של צבע כחול".

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" מימס יצא מכליו. "לא עשיתי שום דבר כזה!"

"כלומר, אתה לא זוכר שעשית את זה?"

"כן!"

"והזכרון שלך הוא הדבר האמין ביותר ביקום".

הוא פתח את פיו וסגר אותו מיד. אפשר היה לראות את המחשבות מתרוצצות בראשו כשחיפש מה לומר. לבסוף אמר בשפל רוח, "לא היתה לי שום סיבה להרוג אותו".

"אולי, אבל גם לא אהבת אותו במיוחד".

"לא אוהב אף אחד מהכלבים העשירים הדפוקים האלה", הוא שלח מבט חרד לכיוונה של איליל. "אבל לא היה לי שום דבר נגד הסא-ליו-רו, או איך שקוראים לו".

"לא, אתה בחור דמוקרטי, שונא את כולם באותה מידה".

"אבל למה לי להרוג אותו?"

נעצתי את מבטי בעיניו. "אתה בובה, שעיר לעזאזל, מזלג חד-פעמי, כלי זול, חסר חשיבות ועשוי פלסטיק שזורקים לפח אחרי השימוש". הצצתי אל יתר הנוכחים ומבטי התרכך. "אתה צודק. בערך לכל אחד כאן יש סיבה טובה יותר להרוג אותו. מישהו מהם החליט שאתה תהיה כלי עבודה מושלם. מעניין מי זה היה".

העברתי את מבטי מאדם לאדם. "אֶן – ", השגריר, "דֶן – ", הגבירה, "דִי – ", המהנדס, "נוֹ". הקברניטה.

"קפטן דרגה רביעית גוריארס", אמרתי. "לשעבר מגנימד, על כל המשתמע מזה". פניה התעוותו להרף עין כמעט בלתי נתפס, אבל היא התעלמה מהרמיזה ונעצה בי מבט יציב.

"מה בדיוק משתמע מזה?" אפשר היה לצפות שהשאלה הזו תבוא דווקא ממימס. לא רק שהוא שש להסיט את תשומת הלב מעצמו, הוא גם היה כל כך שקוע בעצמו שאפילו למלחמה ולתוצאותיה הוא לא היה מודע.

"לקפטן הטובה שלנו היו יד ורגל בפרשת חגורת הברזל, גם אם לא נתייחס כרגע לקרנפים", תמיד משעשע לראות את הבעת התמיהה שעולה על פני זרים לאזכורם של קרנפי גנימד, "ויורש העצר שלנו ידע על כך. הוא ניסה להשתמש בזה נגדך? למרות הטענות שנשמעו על אירוסים חשאיים, השמועות אומרות שהיה לו טעם מגוון למדי בבחירת בנות זוג".

אותו מבט אבן קבוע. "בהתחשב במה ששמעת עלי, אתה באמת חושב שאני אניח למישהו לסחוט אותי?"

"לא, אבל אני בהחלט יכול לדמיין אותך מוודאת שהוא לא יוכל לנסות שוב לעולם".

היא לא נראתה מוטרדת. "אני מניחה ששיטה כזו שאתה מתאר מצריכה מגע כלשהו עם… המזלג הזה שהזכרת. אתה מוזמן לבדוק עם ג'וב – כל המגעים שלי עם מימס מתועדים היטב".

"כן, ג'וב. זאת סוגיה אחרת שנצטרך לפתור, כפי שהזכרת בעצמך. אבל אם כל מה ששמעתי נכון, את לא היית שולחת סוכנים לעשות בשבילך את העבודה המלוכלכת. את לא היחידה שמצליחה להתגבר באופן מרשים על צערך לנוכח מותו של הסא-ריו-לו. נכון, כבוד השגריר?"

"אני?" הוא הצליח לדחוס במילה קצרה אחת עייפות וקוצר רוח.

"אתה. הבנתי שבילית לא מעט באפסילון-ארידני 5, שצללת לנבכי הפוליטיקה שלהם. אפשר לומר שהתכלבת קצת במשימה הזו".

הוא לא נראה משועשע, וכך גם אף אחד אחר מלבדו. הוא הניד בראשו בלאות, "אם יש לך מה להגיד, תאמר. מספיק עם הרמזים העלובים האלה".

הנהנתי. "בסדר גמור. אם הייתי צריך לבחור חשוד עיקרי מבין האנשים בספינה הזו, הייתי בוחר בך. אתה חכם, אכזר ומתוחכם מספיק כדי לארגן רצח בצורה שתסיר ממך את החשד. אתה גם מעורה היטב בפוליטיקה האפסידנית ויש סיכוי טוב שמשפחה אחת או יותר שילמו לך או שיחדו אותך בצורה אחרת כדי שתרצח את יורש העצר".

"אתה צודק כנראה". אף על פי שהודה ברגע זה ממש שהוא חשוד סביר ברצח, הוא נשמע  משועמם. "חוץ משני דברים. קודם כל, אני גמרתי עם המשחקים האלה. חמש שנים הספיקו לי, תודה. לא אהבתי את מירילו – הוא היה צעיר אכזר, מרושע ומסוכן. אפסילון-ארידני 5 יהיה מקום טוב יותר בלעדיו, אבל לא באמת אכפת לי. מצדי שימשיכו לשחוט, להרעיל ולבתר זה את זה כאוות נפשם. אני כבר לא בעסק. אבל יש נקודה חשובה יותר", שמץ של פלדה נמסך בקולו, חדות חדשה, "לא היתה לי הזדמנות – אתה צריך להוכיח שהמזלג הזה שלך  היה מתישהו בידיים שלי, ואני לא יצאתי מחדרי. אתה יודע מה זאת 'שפעת דיפלומטית'? לא, לא הייתי חולה, סתם מאסתי בבני אדם, אנושיים ואחרים. כל מה שרציתי היה לעבוד על המילון שלי, וזה מה שעשיתי. אתה מוזמן לבדוק את היחידה שלי", והוא הושיט לעברי את אמת ידו, "ואת התקשורת שלי אצל ג'וב. שום דבר לא יקשר אותי לקַצָּב הליצן הזה".

"היי!"

התעלמתי מקריאת הביניים של מימס.

"ומה אתך, גבירתי?" פניתי אל מידי אולורו. "את דווקא באת במגע עם מימס, אפילו הלכת להופעה שלו, אם כי כנראה לא נהנית ממנה במיוחד. עזבת לפני הסוף".

"באמת, בלש", היא היתה אחד הדברים התמימים והמסוכנים שראיתי בחיי. "אני האחרונה שתהרוג את מירילו. לא היה לי דבר להרוויח ממותו, רק להפסיד. אחרי הכול עמדנו להתחתן, להחליף אצדעות במאדים".

הנחתי לה והמשכתי. "לך כבר היו אצדעות אינמין", פניתי לאיליל. "והיה לך מניע טוב מאוד להרוג אותו – אביך".

"אבל לא הרגתי אותו! חשבתי על זה, רציתי את זה. במשך שנים ראיתי אותו מדי יום ויכולתי לטעום את הנקמה. אבל לא עשיתי שום דבר, כי לא ככה חינכו אותי. כי נתתי שבועת נאמנות. כי אם הייתי מפרה אותה הם היו זוכים בעוד ניצחון שאבא שלי היה בז לי עליו. ולא הייתי עושה את זה כך. לא בדרך של פחדנים. אם הייתי הורגת אותו הייתי רוצה שהוא יראה אותי כשהוא מת והייתי מתוודה מיד. אני שומרת ראש, לא מתנקשת".

"אולי לא", אמרתי, בלי להסיר את עיני משומרת הראש, "אבל נראה שהמניע הזה הספיק כדי להתעלם מקריאות קלושות של שרידים שנשארו בחדר אחרי הביקור של ידידנו". היא נראתה נבוכה עוד יותר מקודם.

פניתי אל הקורבן הבא. "ואתה, הר דירקטור, גם אתה היית רוצה להביט בעיניו של מי שאתה רוצח?"

"אני לא רוצח", הוא בקושי טרח להביט בי.

"לא – אתה רק עושה עסקים על חוד הסכין. שמעתי את הרינונים בפרשת הסכמי הסחר של וגה ואת הנכונות המפתיעה של הדיאדוך להעניק לכם רישיונות לאחר שעוזרו מת מרעל אקזוטי", נעצתי בו מבט רב-משמעות. "אני יודע שחוויתם… קשיים דומים בהחדרת המוצרים שלכם לאפסילון-ארידני 5".

"לא משתלם", הוא נשמע כאילו שתי המילים האלה היו כל שיכול להוציא מפיו. אבל הבנתי את כוונתו. קינו לא בחלו באמצעים, אבל רצח יורש העצר יהיה עילה למלחמה, ומלחמה גלויה היתה מזיקה לעסקים. הם יעדיפו לפעול בדרכים אחרות.

"למה אתה לא שואל את הכובע?" מימס, להוט כתמיד לעזור לעצמו.

"יצא לך להכיר ריגליאנים?" שאלתי. הוא הניד בראשו לשלילה. "רואה את איבר התקשורת, הנוצה על הכובע? הוא מנותק. במצב הזה אני בספק אם הוא יכול לשמוע אותי בכלל או להבין את השאלות. בכל מקרה, הוא לא היה יכול לעשות משהו כזה".

"אבל כל אחד מהאחרים כן?"

"הם יצורי מושבה – הוא לא יכול היה להחליט לעשות משהו כזה על דעת עצמו".

"אולי מישהו נתן לו פקודה".

"המידע לא ממוין". כל המבטים בחדר הוסבו לעבר קטאייט-רטאייט. אפילו אני הופתעתי.

"מה?" יכולתו של מימס להחמיץ את המובן מאליו המשיכה להפתיע אותי אפילו עכשיו.

"המידע לא נאסף, לא ממוין".

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שהוא לא צייתן כמוך", נאנחתי, הוא התחיל לעצבן אותי. "החלטה בסדר גודל כזה צריכה להתקבל על ידי הכרבול כולו, ולא משנה כמה טובה הסיבה שלו. והיתה לו סיבה טובה. אבל הוא לא היה מקבל החלטה כזו בלי מגע פיזי עם הכרבול שלו, מה שלא התאפשר לו כאן".

קול נשי תרבותי מכיוון לא צפוי הפר את הדממה שהשתררה לרגע. "נראה לי ששללת את כולם כחשודים. אני חושבת שהכי נוח יהיה פשוט להשליך את המזלג החד-פעמי לפח".

פניתי אל הדוברת, מידי אולורו. "מה שלום היד שלך, גבירתי? עבר כבר הגירוי שיצרו האצדעות? מצאת אותן?"

"כה נחמד מצדך להתעניין במצבי", היא חייכה חיוך חם. "היד שלי כבר נרפאה לגמרי".

"אני שמח לשמוע", אמרתי בנימה רצינית, "אבל האצדעות מעניינות אותי יותר מהיד. שמת לב כמה בעיות יש עם האצדעות שלך? בתור התחלה, באחת הפגישות שלנו אמרת לי ששלחת שדר למאדים וביקשת שיכינו לך אצדעות חדשות. את זוכרת מתי זה היה?"

"מובן שלא. כנראה זה היה אחרי שטרחת להעיר את תשומת לבי לאצדעות בשיחה הראשונה שלנו. אני מניחה שאתה יכול לבדוק את הרישום במחשב המרכזי".

"לא תאמיני כמה קשה להוציא ממנו תשובות". חשתי מחנק קל. "אפילו בהוראת הקברניטה. אבל זה לא ממש משנה, כי הקברניטה גוריארס ניתקה את כל ערוצי התקשורת ברגע שנודע מותו של הסא-לו-ריו. מה שכן גיליתי היה מסר אחר שלך שנשלח בתזמון מעניין. מסתבר ששלחת מסר למר וינס מיד אחרי תום ההופעה שלו".

היא נחרה בבוז. "רציתי להתנצל שלא נשארתי עד תומה. שפעת החייזרים תקפה אותי והייתי צריכה לעזוב".

"איני מעז להטיל ספרה בדברתה של גבירה לבית אולורו. אני גם לא יכול, מאחר שג'וב בכל מקרה לא שומר תוכן של מסרים אישיים אם לא הורו לו אחרת. אבל העיתוי אומר דרשני. היית יכולה לשלוח את ההודעה מיד אחרי צאתך מההופעה, או מאוחר יותר, אחרי שהתאוששת. אבל בחרת בעיתוי מעניין – אחרי שהוא גמר את ההופעה ולפני השתלת הזכרון שלו".

"נו באמת, מר פרמל. אתה עושה קרנף גנימדי מזבוב חול. העיתוי של ההודעה?" אילו היו עיניה אנושיות, גבה אחת היתה מתרוממת כעת בשעשוע קריר.

"אכפת לך לומר לי מה כללה ההודעה?"

"התנצלות מנומסת. מה עוד היא יכלה להיות?"

"ככל הנראה, לא מעט. לא קל להוציא מידע ממחשבי ניהול ספינות אבל יחידות סיריון שלהם קצת יותר נוחות להשפעה". חייכתי אל מומחה הקיברנטיקה. "יש לי משהו בשיניים?"

נדרשו לו שנייה או שתיים לענות, שהשאירו לי זמן להתחיל להמהם את קוד הגישה שלו. הוא נשמע מובס כשאמר, "לא, לא היום".

"השאלה שהיית צריכה לשאול", דיברתי אל הגבירה אולורו אבל מבטי היה נעוץ במומחה הקיברנטיקה, "היא אם מישהו לא שתל את ההודעה הזו או ניצל אותה. למשל, מומחה קיברנטיקה שהתקין עדכון תוכנה מסתורי ונוטר טינה ליורש עצר מסוים".

"אתה יודע שזה לא נכון!" צק-ק-ק רתח מזעם. "נתתי לך את קוד הגישה. אתה… לא נגעתי בהודעה ההיא. נתתי לך את כל המטא-מידע שלה".

"מטא-מידע?" התפרצה מידי אולורו. "זאת אומרת שאתה בכל זאת יודע מה היה בה?"

"לא, גבירתי", השבתי. "לא הצלחתי לשחזר את תוכן ההודעה. אבל לפי מה שהצלחתי לעקור מהקרביים הקיברנטיים של הספינה הארורה הזאת, היא היתה ארוכה למדי והכילה מידע רב. אני חושד שזו היתה מערכת של פקודות סוגסטיביות שנשלחו אל המזלג שלך בעיתוי שבו הוא היה רגיש מכל – אחרי ההופעה ולפני החזרת הזיכרון".

"ארקל, מותר לי לקרוא לך ארקל?" שאלה במתק שפתיים בלי להמתין לתשובה. "הקשים שבהם אתה נאחז נעשים דקים יותר ויותר. תלי-תלים של השערות על הודעה חשודה שאיש לא קרא מעולם?"

שלפתי כלי נשק חדש ממחסן הטיעונים. "אם כך הרשי לי להעלות נושא עיתוי נוסף – מה בנוגע לעיתוי שבו קנית את הכרטיס לטיסה הזו".

"כבר אמרתי לך, לא רציתי שיחשדו בקשר שלי עם יורש העצר. פרמל, אתה מתחיל לעייף אותי".

"כן. האירוסים המפורסמים. אני מכיר את החברה האפסידנית, אבל לא הייתי אומר שאני מעורה בה. למזלנו יש אתנו מישהו שבקיא בה קצת יותר ממני. כבוד השגריר", זו היתה הפעם הראשונה שהוא גילה מעורבות כלשהי בהתרחשויות שלא נגעו לו ישירות, "שמעת אי פעם על כך שיורש העצר מאורס? אפילו בסוד?"

הוא נענע בראשו. "לא ממש, אם כי לקראת הסוף זה גם לא עניין אותי במיוחד. אבל משהו כזה היה מגיע אלי, אלא אם אלה היו אירוסים סודיים באמת". אי אפשר היה לטעות בעוקצנות שבקולו.

"אני חושב שהסיבה שונה", אמרתי, "אני חושב שניצלת הזדמנות חד-פעמית שבה הכלים הנכונים היו במקומם. מר וינס שלנו לא הסתיר לרגע שנמאס לו לחלוטין מאפסילון-ארידני 5. אני מניח שראית בזה אות משמים ומיהרת להזמין מקום על סיפון האוריון. אבל גם זה לא היה מספיק אלמלא היה גורם נוסף שעורר את תשומת לבי לכך שאולי אינך אומרת את כל האמת".

כעת כל העיניים בחדר היו נעוצות בי. המשכתי: "זוכרת את האצדעות? כן, שוב האצדעות. טרחת בזמנו להראות לי את הסימנים שהן השאירו על הידיים שלך. כמו שאמרתי, אני לא מומחה לחברה האפסידנית אבל הסתובבתי זמן מה בין בני משפחת אולורו ואני נוטה להבחין בפרטים. חלק מהמקצוע. הסימנים האלה לא נראו כמו משהו שישאירו אצדעות אולורו. למעשה, אילו היה לנו כאן אלמנך של האצולה האפסידנית, אני מוכן להתערב שלא היינו מוצאים שם את מידי אולורו".

היא מחאה לי כפיים. לא זו היתה התגובה שלה ציפיתי.

"כל הכבוד מר פרמל", היתה בקולה כנות שלא שמעתי בו קודם, והקלה. "באמת, כל הכבוד. לא באמת ציפיתי לצאת מזה בשלום, אבל קיוויתי שאוכל לפחות להתוודות ממקום מבטחים".

נעצתי בה את מבטי ואמרתי, "מי את?"

"אני מידי. מידי לוּרָן. אה, מר ון-גובטו, אני רואה שהשם מוכר לך. כן, אתה מבין שהיתה מידה של צדק פואטי במה שעשיתי".

"לורן?" אמרתי, "אני לא חושב שנתקלתי בשם הזה".

"זה לא מפתיע", הדובר היה הפעם השגריר. "בית לורן חוסל עד אחרון בניו על ידי קיסרנו האהוב בדרכו אל הכס". הוא לכסן את מבטו אל האצילה. "או אולי לא עד האחרון".

"כטובה אישית!" מידי לורן ירקה את המילים. "תשלום חוב פוליטי לאחד הבתים הקטנים בקואליציה שלו. מחווה של רצון טוב". מעולם היא לא נראתה כה אצילה כפי שנראתה כשעמדה כעת בגאווה והישירה את מבטה לעיני הנוכחים, ראשה המחוטב זקוף. היא העבירה את מבטה מהאחד לשני. "אתם יודעים איך הרגו את המשפחה שלי? בחדר כחול. חדר חשוף שלא היה בו מקום להסתתר והואר מדי יום בכחול לזמן מה – אף פעם לא במינון קטלני, אבל מספיק כדי שיישארו חולים. לרינון לורן נדרש חודש וחצי למות. חודש וחצי של ייסורים. מירילו בנה את החדר במיוחד בשבילם. אז שלחתי בובה חסרת מוח לשלם לו כגמולו. החשבון לא נסגר, רק התשלום הראשון שולם".

הקברניטה התערבה בפעם הראשונה."טוב", אמרה, "אני לא חושבת שתוכלי לגבות עוד תשלומים".

*****

ישבתי בטרקלין התצפית של האוריון אקספרס וצפיתי במאדים גדל והולך בחלון. 'תקלת התקשורת' שלנו תוקנה כבדרך נס והדיווח שלי נשלח, חתום ומאומת על ידי הקברניטה. אני בטוח שקבלת פנים נכבדה תצפה למידי לורן בנמל החלל, אני, אישית, מתכוון לחמוק מיציאה צדדית.

"אתה יודע, אני בטוח שיהיו מי שיגידו שהוא יצא בזול והיא גיבורה", אמר מישהו מאחורי.

"כבוד השגריר", לא הצלחתי להיפטר מהביטוי הזה. "רק לעתים רחוקות אנשים יוצאים בזול כשגיבורים מתערבים בסיפורים".

כוס הוויסקי שלי היתה ריקה, אך לא חשתי דחף מיוחד לקרוא לבוט למלא אותה.

[לרשימת הדמויות]

[לסיפורו של הבלש]

[לסיפורו של מחשב הספינה]

[לסיפורו של הכוכב]

[לסיפורו של השגריר]

[לסיפורו של החוקר]

[לסיפורה של המפקדת]

[לסיפורה של הגבירה]

[לסיפורו של הדירקטור]

[לסיפורו של המהנדס]

[לסיפורה של הרופאה]

[לסיפורה של שומרת הראש]

[לסיפורו של מומחה הקיברנטיקה]



תגובות

  1. מאת רונן:

    יופי של פתרון!

  2. מאת אורן:

    בכלל כל הסיפור מגניב ונכתב בכשרון גדול.

    מאוד אהבתי. כל הכבוד לכולכם!

כתיבת תגובה