טיוטות / נמרוד איזנברג

אנחנו צופים בהם מתוך הצללים.

שני המתיישבים עוד מעט מסיימים משמרת, מוקפים באדמה הצחיחה והבוהקת בצבע אדמדם המשתרעת מכל עבר.

בעוד כמה רגעים תיעלם השמש מתחת לקו האופק, ותצבע את השמיים בסגול. השקיעה תזכיר להם לחזור למגורי המושבה. מאדים אינו מקום בטוח בחשיכה.

אנחנו נצוד אותם לפני שיחזרו.

חליפות החמצן מכבידות עליהם, למרות האימונים הרבים שעברו. זה יקל עלינו. אנחנו זריזים מהם, ומכירים את השטח היטב. אדם שלא עבר את השינוי יאמר שהוא מכיר את מאדים כמו את כף ידו. אנחנו לא יכולים להשתמש בביטוי הזה, כי כבר אין לנו ידיים רגילות.

הם מסיימים את הניסוי העדין שהם ביצעו על הקרקע החולית. הם אוספים את הדגימות, ורושמים במחשב את הממצאים. הם מתחילים לארוז את הציוד ולהעמיסו בחזרה לרכב השטח שלהם. הם לא יודעים שאחד מאיתנו נמצא כבר בתוך הרכב, או שניטרלנו את מערכת ההנעה.

אנחנו שורצים במחילה שחפרנו כמעט ללא מאמץ מתחת לרגליהם. אנחנו מעופפים מעליהם, אך הם אינם רואים אותנו בגלל מנגנון ההסוואה הביולוגי שלנו.

הזעירים מביננו נצמדו לחליפות ולציוד שלהם. אנחנו לא צריכים מגע ישיר כדי לאסוף מידע. כל רעד או תזוזה של בני האדם מספיקים כדי שנוכל לדעת עליהם יותר ממה שהם אי־פעם ידעו על עצמם.

אנחנו מקיפים אותם מכל כיוון אפשרי.

הם שלחו אותנו ראשונים, ואז שכחו אותנו. אנחנו הניסוי והטעייה שלהם. אנחנו הטיוטות.

ההתיישבות הראשונה על מאדים נוכחת בספרי ההיסטוריה. אנחנו לא.

גם פרויקט השינוי, אותו מחקר להתאמה פיזיולוגית של הגוף האנושי לתנאי השטח, לא מוזכר. גם לא שפני הניסיונות. במיוחד לא הם.

הם לעולם לא יזכירו כיצד ניסו לשנות את הריאות שלנו כך שנוכל לנשום את אטמוספרת מאדים בחופשיות. רוב המתנדבים נחנקו כאשר ריאותיהם הפכו לעיסה חומצתית. אחרים מתו מדימום פנימי שנוצר מתגובה אוטואימונית.

הם לעולם לא ידברו על מטחי הקרינה שגופינו הופצצו בהם, על מנת לבחון את עמידות התא על פני השטח, ולאלץ את הגוף להצמיח שכבת מגן עבה במקום האפידרמיס. אנו זוכרים את אלה שזכו לראות את עצמותיהם החשופות בעודם בחיים.

את אלה שהצמיחו כנפיים, אך במקביל איבדו את גפיהם ואיברי הרבייה שלהם.

אלו שהצליחו לצאת ללא חליפת מגן לפני השטח, נשמו את האטמוספרה הקלושה בלי שריאותיהם יתפוצצו, שרדו את קרינת האולטרה־סגול הלא מסוננת, אך איבדו את זיכרונם לאחר שמוחם נפגע בגלל תופעות לוואי. הם הסתובבו חסרי מעש על האדמה האדומה, עד אשר מתו ברעב ובצמא. גופם התאבן בשמש המאדימית. אלו שבאו אחרינו טעו לחשוב כי מדובר בסלעים.

מתוכם רק אנחנו שרדנו. אנו שואפים את האוויר שעל מאדים באמצעות ריאותינו המשופרות בעודנו צרים על טרפנו.

הנהג נכנס לרכב השטח באיטיות. חליפת המגן שלו מקשה עליו להתנועע בחופשיות. אין לו שדה ראייה רחב בגלל הקסדה שלו. אנו תוקפים כאשר הוא מפעיל את רצף ההנעה במחשב הרכב. הטופרים שלנו משסעים את אריג החליפה וחושפים את עורפו. אנו מבצעים חתך עמוק בצווארו, ומחדירים חדק לגופו. אנו יכולים לעכל את הבזלת התולאיטית, המינרלים ושאר המחצבים על פני השטח, אך ברזל וחלבונים ממקור אורגני הם תוספת שלא נוכל לסרב לה. שאר הנחיל, שיגיע עוד מעט, יקצור את שאר האיברים.

אנחנו הניסוי שכשל. הדבר שהאנושות ניסתה להתחפש לו כדי לכבוש את החלל, אך ננטש על אדמתו של כוכב לכת שגווע לפני זמן רב.

הם חזרו לכאן והקימו מושבה חדשה. הם לא ציפו שעדיין נהיה כאן.

בעבר פחדנו מהם. אחר כך, כשננטשנו, התגעגענו. עם הזמן למדנו לשנוא אותם. היום אנו בזים להם, ולטכנולוגיה העלובה שלהם.

שרדנו כאן למרות הכול וללא טיפת עזרה. המקום הזה לא הצליח להרוג אותנו. זה הבית שלנו עכשיו, לא של המנוונים.

אנו רואים את התובנה הזו אפילו בעיניו של המתיישב השני שעמד מחוץ לרכב השטח. הוא מבין שלא יצליח לברוח, ומקבל את גורלו בדממה.

אט-אט הם מתחילים להכיר בקיומנו. בהדרגה הם מרשים לעצמם להיזכר במה שהצליחו לשכוח בכזו קלות בעבר.

אנו מכירים אותם היטב, ויודעים מה עובר במוחם. הם ינסו להתנצל, להביע חרטה מזויפת, ולבסוף לנהל משא ומתן.

כאשר יבינו כי מאמצים אלו לא יישאו פרי, הם יסתמכו על הטכנולוגיה שלהם וינסו להרוג אותנו בשנית.

הם יפַתחו כלי נשק חדשים נגדנו. הם ינסו להערים עלינו. הם ינסו לרגל אחרינו, ללמוד אותנו. הם לא יבחלו באף אמצעי. הם אפילו ינסו לבצע ניסויים בגופות החללים שלנו.

הם ינסו שוב ושוב, אך ייכשלו.

המנוונים לעולם לא יבינו את מה שאנו הבנו, כאשר מצאנו עצמנו ערומים, עזובים ונטושים על אדמת מאדים, ליד חורבות המושבה אותה הם הקפידו להשמיד כדי לוודא שלעולם לא נשרוד.

מי שאינו מצליח לגאול את אדמתו בידיים חשופות ותשוקה יוקדת, אינו ראוי לה.

***

נמרוד איזנברג הוא מהנדס תוכנה בעברו ומנהל רכש בהווה. קורא ספרות ספקולטיבית מאז ומתמיד ובוגר סדנת הכתיבה של רוני גלבפיש. סיפוריו התפרסמו ב"היֹה יהיה" ובפרויקט הכתיבה של "מאורות". הוא כותב את בלוג ההומור הגיקי " הכותב המתוסכל ". נמרוד נשוי למלכת יופי ולהם גמד וגמדה מרושעים. שלושתם יותר חכמים ממנו