היא שונאת את הצבע של הכול.
זה לא שלא ניסתה להחיות את המקום, לעצב את החדר הקטנטן שלה כמיטב יכולתה, אבל הצבעים פשוט לא נראים נכון כאן. שום דבר לא נכון כאן – לא הכבידה, לא הצבעים, כלום. היא יודעת שהתאורה בתוך הכיפה אמורה להיות חיקוי מדויק של אור השמש על כדור הארץ אבל משהו השתבש כנראה. היא מתגעגעת הביתה. אם רק הייתה יכולה להישאר שם… אבל הכול התפורר סביבה ובחוסר האונים המשתק לא הצליחה להיאחז בעולם הבית שלה ונתנה לזרם לסחוף אותה למעלה והחוצה ולכאן.
מישהו דופק בדלת. היא מביטה בשעון. זמן להתעמלות. המנדטורית. עוד משהו לשנוא במקום הזה. הדפיקות מתחזקות. היא נאנחת, ופותחת את הדלת. דניאל קורן לעברה בחיוך הזה שלו.
"מוכנה להתעמל, מתיישבת?"
"רד מזה, דניאל. אתה לא מקסים אף אחד." שניהם יודעים שזה לא נכון, אבל היא שואבת סיפוק מסוים מלומר את זה, והוא כבר רגיל אליה.
"נו, יעלי, לא הכול כל כך נורא. אני אתן לך לבחור את המוזיקה!"
היא מחייכת, בעל כורחה. מוזיקה זה הדבר היחיד שמחזיק אותה שפויה. בכיפה אף פעם לא שקט, יש זמזום תמידי של מכונות ואנשים ואוורור, אבל עם המוזיקה הנכונה כל הרעשים האלה נטמעים והופכים להרמוניה שהיא כמעט יכולה לחיות איתה. כמעט.
"אני לא מבינה למה אנחנו חייבים לעשות את זה. זה לא שאנחנו מתכננים לחזור. למה חייבים לשמור על מסת שריר שתתאים לכבידת כדור הארץ? שישחררו כבר." יעל מודעת לכמה אירוני זה נשמע כשזה מגיע ממנה, שלא מצליחה להסתגל לביתם החדש.
"לא כדאי לסגור דלתות, יעלי. אולי נרצה לבקר."
"אין את מי לבקר, דניאל. אתה יודע את זה."
שניהם משתתקים. הם לא באמת יודעים מה המצב בבית. כבר כמה שבועות שהם לא מקבלים עדכונים. אבל החדשות האחרונות לא היו טובות – לא משהו מפתיע, עוד מהתערובת הרגילה של רעב, אסונות טבע ומלחמות – ואז ההיעלמות הפתאומית של מרכז הבקרה… המושבה התארגנה מחדש כדי להבין איך תוכל לשרוד בלי מסעות האספקה הצפויים: מסעות שהיו אמורים להביא איתם גם חומרי גלם וגם עוד אנשים. אם הם כל מה שנותר מהאנושות… זה יהיה מגוון גנטי דל למדי. לא, יעל חייבת להאמין שהאנושות עדיין שם, בעריסתה, וזה רק שמרכז הבקרה הושמד, או אולי אפילו רק המכשירים ששימשו לתקשורת איתם. כי אם לא… אם המצב בבית באמת רע כל כך שהם איבדו קשר עם המושבה הראשונה על מאדים, החלום ארוך השנים של האנושות… אז זו הייתה ההחלטה הנכונה לבוא לכאן. ויעל לא הייתה מסוגלת לסבול את המחשבה הזו. כן, בבית היה קשה. והלך והפך קשה יותר. אבל זה היה הבית , והיא הפקירה אותו ל… ל…
הדמיון שלה אוזל שם.
היא לא התכוונה להישאר. כשהניחה לעצמה להשתכנע להרפתקה הזו, הייתה בטוחה שכמו רוב הדברים בחייה, גם בה תאבד עניין במהירות. זה לא היה אמור להיות בלתי הפיך. אלה כבר לא היו מסעות החקר בכיוון אחד של ראשית ימי ההתיישבות. זו הייתה מושבה אמיתית, עם קשר הדוק לכוכב הבית, ואנשים שנסעו לבקר לפעמים: לגייס עוד משאבים, או אנשים, ובעצם מה ההבדל. החללית הבאה עמדה להמריא כמה ימים אחרי שהקשר עם הבית אבד, וזה לא שיעל תכננה להיות עליה, אבל…
יעל הביטה לכיוון המנחת, למרות שלא ניתן היה לראות מכאן אותו ואת החללית שעומדת על הכן כבר שבועות. החללית הזו צריכה לצאת. לא היו להם מספיק אנשים עדיין. אי־אפשר ליצור חברה בריאה ככה. חייבים להביא עוד אנשים מהבית. אבל אם תשתיות הנחיתה, התדלוק וההמראה לא יהיו שם כשיגיעו – לנסות ולהביא אותם עלולה להיות משימת התאבדות. הטיסה בוטלה עד להודעה חדשה, והמושבה כולה פשוט… המתינה להודעה, שלא באה.
מה בעצם היא איבדה על כדור הארץ? היא רצתה להאמין שהמשפחה שלה עוד בחיים, אבל גם אם זה המצב – היא לא ידעה איפה הם, איבדה אותם במהלך מהומות המים ונסחפה הלאה עם אחד מגלי ההגירה אל פנים היבשת. קווי התקשורת נפלו. מיליונים נותרו ללא בית, ללא עוגן. היה לה מזל להיבחר למשלחת. כן, הייתה לה הכשרה מסוימת – הרקע שלה בבוטניקה ובעבודת משתלה היו הכנה לא רעה לטיפול בצמחים כאן בכיפה – אבל כל מה שזה נתן לה זו כניסה להגרלה. היה לה מזל גדול להיות כאן. וכל מה שהיא רוצה זה לחזור.
היא חושבת על ימיה האחרונים שם – אחרי שאיבדה הכול, קו החוף המשתנה שעלה לה בביתה, הבצורת שהובילה למהומות, הקריסה של הכלכלה ושל המדינה, הניסיון לברוח כל עוד אפשר… הייתה צריכה לברוח הרבה לפני, כנראה, אבל לא הייתה מסוגלת להתנתק מהכול, מכולם, להאמין שהסדר שהכירה כל חייה יקרוס. אולי אם הייתה מתעשתת בזמן לא הייתה מסיימת אבודה וחסרת כול, נרשמת להגרלה להזדמנות לעבור לכוכב לכת חדש, להתחיל מאפס.
"את לא מרוכזת." קולו של דניאל חודר למחשבותיה האפלות, שסבבו סביב עצמן במסלול הרגיל של ייאוש ואשמה. אשמת שורדים, קראו לזה, והיא ניסתה לא לחשוב על זה כי הייתה בכך הכרה באפשרות הסבירה שאף אחד אחר לא שרד.
"כי זה חסר פואנטה, אמרתי לך," היא עונה בין התנשפויות בעודה דוחפת את כפות רגליה כנגד אלה שלו. ההתעמלות בזוגות חסכונית באנרגיה ובציוד, ובניגוד לאחיו הגדול, היישוב על מאדים נוצר להיות חסכוני ויעיל ככל הניתן ובכל צורה. אם הייתה משנה את חייה ככה כשעוד חיה על פני האדמה… לא הייתה משיגה בכך דבר. אבל אם מספיק אנשים היו עושים שינוי מספיק דרסטי, כזה שהיה משפיע על הרגלי הצריכה ועל החברות הגדולות…
מאדים אמור היה להיות גיבוי, לעזאזל. להיבנות לאט-לאט כבית נוסף למין האנושי, למקרה הצורך. אסונות קורים. מטאור יכול להופיע משום מקום. אבל להתכונן לאסון ולהאמין שיגיע הם שני דברים שונים מאוד. המושבה הייתה אמורה להיות מאוכלסת באנשים שלא נשאר להם מקום על פני כדור הארץ, שהיו מוכנים להתמודד עם הקשיים שבחיי המושבה כדי שיהיה להם סיכוי לחיות. לא הרבה מהם הספיקו להגיע, וזה לא ממש היה המיטב שיש לאנושות להציע, מלבד כמובן לשיכון הוותיקים: החוקרים והמגלים שהקימו את המושבה והחליטו להישאר. ואולי גם הילדים שלהם, הילדים הראשונים של מאדים, או כמעט: הריונות ולידות התרחשו במסלול, עם הכבידה המלאכותית שיצר הסיבוב של התחנה. פתרון יציב בקושי בתנאים אופטימליים, ועוד פחות מזה למושבה שצריכה לתחזק אותו עכשיו באופן עצמאי. אבל הריונות על פני השטח של מאדים… זה לא נגמר טוב. וילדי המסלול האלה הסתובבו להם במושבה כמו בעלי הבית, ובעצם אולי הם באמת היו. משוחררים מהכמיהה לבית אחר, הם היו חופשיים באמת. היא קינאה בהם על כך. על החופש לא לאהוב, לא להשתייך, לא להתגעגע. אולי היא צריכה להתנדב לזה. להקים משפחה חדשה במקום זו שאיבדה. לנטוע שורשים כאן, במקום הזה. זה הרי יקרה במוקדם או במאוחר, זה חלק מהסכם ההתיישבות, הנכונות להתרבות על מאדים. עד עכשיו נמנעה מלחשוב על כך, מאמינה שבקרוב תחזור הביתה, אבל הדרך הביתה סגורה בפניה ונותרה רק הדרך קדימה, כאן. ולא יזיק לה השינוי, לבלות שנה במסלול. אולי אפילו תצליח להתגעגע קצת גם לכאן, למושבה. אולי המרחק יגרום לה להיראות קצת יותר כמו הבית.
בסוף האימון תלך לייעוץ גנטי ותתחיל בתהליך ההתאמה. בקרוב תישא בזרועותיה ילד מסלול קטן – או, רוב הסיכויים, ילדת מסלול קטנה – ודרך עיניה תראה במאדים את הבית היחיד שתכיר אי־פעם.
***
לילי דאי היא פעילה ותיקה בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ, קוראת ספרות ז'אנר מאז שלמדה לקרוא וכותבת מאז לא הרבה אחר כך. סיפוריה התפרסמו בבמות רבות והיא זכתה בפרס גפן על הסיפור "במקום בו מאבדים ספרים".
