מואבייה / הילה בניוביץ'-הופמן

"את מחוץ לפריים," אמרה רותי.

הדס זזה מעט ימינה ונצמדה לכבש הירידה מהחללית. "יותר טוב?" שאלה.

"כן, אבל עכשיו אי־אפשר לראות את שם החללית, הוא קטוע. לעשות זום-אאוט?"

"להפך – תתחילי משוט רחב, שבו רואים את שם החללית ואת הכבש, אולי גם קצת מהתור של אנשים שיורדים, ואז זום-אין איטי אלי בזמן שאני מדברת", הציעה הדס.

"צודקת," השיבה רותי. קול זמזום עדין נשמע מעדשת המצלמה בזמן שרותי הכינה את הצילום. הדס ידעה שרותי התכוונה לצלם בצורה כזאת ממילא, אבל הובילה אותה בעדינות לשוט האווירה המתאים ביותר. הדס שאפה להיות מפיקה יום אחד והייתה זקוקה לכמה שיותר ידע על זוויות צילום ושידורים בשטח. רותי מצדה אהבה ללמד אותה על ידי העמדת פנים שהיא לא יודעת מה התשובה הנכונה.

"מוכנות," הודיעה רותי. "תגידי לי מתי להתחיל ספירה לאחור."

הדס זקפה את גבה, שחררה את כתפיה ונשמה עמוק. את יכולה לעשות את זה , אמרה לעצמה, הרשת לא הייתה שולחת אותך אם לא הייתה סומכת עלייך .

"קדימה, מוכנה."

הפריים הראה את שם החללית, את כבש הירידה ואת הכתבת הצעירה והנרגשת למראה. רותי ספרה לאחור: "מצלמות בעוד שלוש… שתיים…"

"הלו, מה את עושה שם?" נשמעה לפתע צעקה רועמת בהאנגר החלליות, ואחריה הדהדו צעדי ריצה כבדים. איש תחזוקה לבוש בסרבל כתום וחמוש במברג כבד רץ לעברן. הוא התייצב בפנים סמוקים בין רותי להדס, מפנה את גבו לרותי. הפריים הראה כעת כתף כתומה מטושטשת, ואת עיניה המבוהלות של הדס.

"מה זה? מה'פתוֹם את מצלמת? כל הארצנים צריכים ללכת למכֶסָגירה עכשיו, בתכפוּמייד."

"בסדר, ברור," ניסתה הדס להרגיעו, "מיד נלך למכס והגירה, רק צריכות לצלם פתיח קצר לכתבה. אנחנו שייכות לרשת 'קול העולמות' ו-"

"לא מעניין'תי איזה רשת, גיברת, את לא מצלמת פה שומכלום." הטכנאי העיף מבט לכיוון רותי מעבר לכתפו והוסיף, "והקליפה שלך צריכה ללכת לתור שְלָ'קליפות לקבל שבב מעקב ובקרה."

פניה של הדס התלהטו. "היא לא קליפה. היא המפיקה שלי, היא יותר בכירה ממני ברשת, יש לה ים של ניסיון וקוראים לה רוּ-"

"מעניינת'תחת, גיברת. טוסי למכסָגירה או טוסי עכשיו בחזרה לכדור הארץ. זה האוֹ-אוֹ שלך."

לנוכח האולטימטום הפסקני, הדס נאלמה דום. לרגע עמדה במקום, נוטעת את רגליה ברצפה וחושקת שיניים.

"נו?" גער הטכנאי.

הדס הסתכלה על רותי כמבקשת עצה. רותי הייתה מצוידת בשתי עדשות ראשיות, ימנית לצילומי תקריב ושמאלית לצילום רחב, באופן ששיווה להן מראה של עיניים אנושיות. בניגוד לעיניים אנושיות, הן יכלו לנוע כל אחת בכיוון אחר, כמו עיני זיקית, על פי צורכי הצילום של אותו רגע. בתגובה לתוקפנותו של הטכנאי, רותי הניעה את שתי העדשות אל התקרה במחווה של גלגול עיניים והבהבה באורות כתומים וירוקים, כדי להעביר את המסר "זה לא מוצא חן בעינינו, אבל אין ברֵרה, נעשה כדבריו". הדס נכנעה, ושתיהן עשו את דרכן למכס והגירה. שם נפרדו, כל אחת לתור שיועד לה.

שעתיים מאוחר יותר כשנפגשו שוב בחדר התקשורת, הדס פרצה בצחוק למראה רותי. מארחת הוועידה, ממשלת מאדים החדשה, כפתה על כל הרובוטים להתחבר ל"ממשק הומנואידי תקני לצורך "זיהוי וטיפול יעיל". במילים אחרות, כל רובוט שצויד בגלגלים, מנועי סילון, או מדחפים לרחיפה – כמו במקרה של רותי – היה חייב להשבית או לפרק מעליו את החלקים שמיועדים לתנועה שאינה הליכה, להשאיר את יחידת העיבוד המרכזית בלבד ולהתחבר לגוף רובוטי חיצוני עם שתי רגליים ושתי זרועות, כדי שיוכל להלך כמו בני אדם. ממשלת מאדים טענה שזהו צעד בונה אמון, שמיועד לחזק את הקרבה בין אנושיים לרובוטים. ממשלת כדור הארץ מצידה טענה שמדובר בצעד משפיל וממשטר, שכופה על הרובוטים לפרק מעצמם חלקים חיוניים ולהתנייד במרחב בגוף שאינו מתאים להם, רק כדי שבני האדם יוכלו להרגיש פחות מאוימים מיכולות התנועה המתקדמות שלהם.

האמת הייתה גרועה הרבה יותר. ממשלת מאדים רצתה לא רק להגביל את התנועה המהירה של הרובוטים, אלא גם להציג אותם כיצורים דמויי אדם, אך פגומים ומעוותים. הממשלה קיוותה לעורר באזרחי מאדים תחושות של זרוּת, דחייה וגועל כאשר יראו את הרובוטים מדדים מפה לשם על גוף מסורבל ולא מתאים, כמו אוסף של חלקי בובות שונות בתכלית שהודבקו יחדיו באופן גרוטסקי.

"טוב, אל תצחקי עליי," אמרה רותי ממרום מושבה ככדור שחור על גוף כסוף מגושם, "זה מה שמחלקים שם, במוקד הפיקוח והבקרה." על אחת מרגלי הגוף התנוסס הכיתוב "גוף רובוטי מורשה מס' 975, המשרד לשוויון מכאני".

הדס טפחה בחיבה על מעטפת המתכת העגולה שהייתה "ראשה" של רותי. "הציקו לך הרבה? השבב עושה בעיות?"

"לא, סתם מרגיז. הרבה יותר חוטים ממה שצריך," השיבה רותי. היא הזיזה את עדשת מצלמתה הימנית למטה, לכיוון הכיתוב שעל הגוף שהוצמד לה. "המשרד לשוויון מכאני… את מבינה מה זה אומר."

"זה אומר," הדס הנמיכה את קולה לכמעט לחישה, "שהם מתים מפחד."

רותי הבהבה פעמיים בנורית הירוקה הימנית לאות הסכמה. "אבל הדסי, כל עוד אנחנו כאן, נשחק יפה. הנה, קחי את הכנפיים שלי," אמרה ומסרה להדס בידה המכאנית את המדחפים. "מעכשיו אני הולכת לידך, את אחראית על רוב הדיבורים, והכי חשוב: לפקוח עיניים ואוזניים. או עדשות וקובצי הקלטה, במקרה שלי."

"אבל את הבכירה בינינו! אני לא יכולה להעמיד פנים שאני מנהלת את העניינים…"

"את יכולה ועוד איך," עודדה אותה רותי. "מה גם שאין לך ברֵרה. בקושי הרשו לרובוטים להגיע לכאן על תקן צוות הפקה, נאסר עלינו לשדר. הם לא יתנו לי להוביל כאן."

הדס בלעה את רוקה. "טוב, אבל אם אני עומדת לעשות משהו ממש מטומטם או לשאול מרואיין כלשהו שאלה ממש מטופשת, תני לי את ההבהוב הכי אדום שיש לך."

"סגור", הבטיחה רותי. "מֵאחוּזַחוֹת".

"מה?…"

"מאה אחוז, אחות", אמרה רותי, מקפידה לבטא כל מילה בנפרד. הדס צחקה, ופחדיה התפוגגו מעט. "התחלת לדבר כמו המקומיים, אני מבינה?"

"ברומא, התנהג כרומאי…" אמרה רותי. "אני דווקא מחבבת את הלשון הקיצורית שלהם. יש בזה משהו נחמד."

"לי זה בעיקר נשמע כאילו הם לא רוצים שנבין מה הם אומרים."

"עוד סיבה טובה לשמור על קשב. בואי נתמקם, יש לנו כתבה לצלם."

חדר הכתבים היה רחב ידיים ונוח למדי, עם עמדות המצוידות בשפע של כבלים, משדרים, מיקרופונים וכיוצא בזה, אך צוותי השידור שהגיעו למקום מצאו את עצמם מבולבלים ולא מסוגלים להתחיל בעבודה. מצד אחד, ממשלת מאדים לא מנעה ממערכות החדשות והדיווח מכל המושבות האנושיות במערכת הכוכבים לשדר את הדיונים מוועידת הגישור והלכידות החברתית. מצד שני, כפי שציינה הדס באוזניה של רותי, הם לא סיפקו אף רכיב שכלל בינה מלאכותית, גם לא הבסיסית ביותר.

"כל הציוד פה מעשרה דורות אחורה… אני אמורה להגדיר לבד את הקשר לרשת," התמרמרה הדס. "המיקרופון לא יודע לעשות את זה לבד? מי בכלל זוכרת את ההגדרות האלה?"

"חזרנו לתקופת האבן, מה?" השיבה רותי. "ככה זה, הם לא סומכים עלינו עם אף רכיב שמסוגל אפילו לקמצוץ של חשיבה אנליטית. שלא נקשור יחד נגדם, או משהו כזה… אוי, תראי את 'חדשות הלבנה', הם מסתבכים לגמרי."

בעמדה שלצידן התיישב צוות של שני גברים ורובוט מרשות השידור של הירח. הרובוט נראה נבוך ונע בצורה מגושמת עם הגוף החדש שהודבק לו. אחרי כמה ניסיונות כושלים לחבר את כבל המיקרופון לשקעים הלא נכונים, הוא פנה אליהן.

"רותי, עשי לי טובה, את יודעת לאן צריך להכניס את החוט המחורבן הזה? שני אלה," הוא הצביע על חבריו האנושיים לצוות, שמשכו בכתפיהם, "הם טוענים שאני אמור איכשהו לדעת איך מחברים את כל זה כי יש לי יותר 'ידע טכני'. איזה ידע טכני? עשיתי תואר ראשון בספרות אנגלית ותואר שני בתקשורת המונים…"

"אין בעיה, חיים," השיבה רותי בהבהוב ירוק ידידותי. "היה לי קורס העשרה בהיסטוריה של טכנולוגיות השידור, נראה לי שאני זוכרת פחות או יותר איך זה עובד. שנייה, אני באה." היא התרוממה בחשש מסוים על רגליה השאולות, והלכה בצעד מתנודד לעזור לצוות אובד העצות בתפעול הענתיקות הטכנולוגיות. חבר אחר בצוות מהירח פנה אל הדס. "האמת, לא הוגן מצידנו. אבל חיים עשוי מהכבלים האלה, יש לו יותר סיכוי לדעת איך לתפעל את המערכת הסתומה הזאת… אף פעם לא חיברתי או הגדרתי משהו טכני שלא נתן לי הוראות בעצמו. תגידי, נראה לך שנצליח להוציא מפה משהו? נותנים לנו ציוד מהמאה הקודמת. מצנזרים כל מילה שנייה וכל שוט שלישי. איך אפשר לסקר ככה? בושה למקצוע."

הדס הנהנה אליו בהבעת הסכמה וחוסר אונים. "אין ברֵרה, יואב, נעבוד עם מה שיש. המושבות חייבות לשמוע על מה שקורה כאן. לא יתנו לנו להוסיף פרשנות לשידור החי מהכינוס עצמו, כל מה שנשאר זה כתבות צבע מחמיאות בין המושבים. צריך להתחנף למארחים…" היא הנמיכה את קולה ללחישה, התכופפה אליו והוסיפה: "כדי שלא ישימו לב שאנחנו אוספים חומר להביא הביתה ולשדר משם."

"תיזהרי מאוד עם זה", השיב יואב בלחישה, אחרי שהתכופף לעברה גם הוא, "הם רק נראים כמו אידיוטים. רואה את המשגיחים שמסתובבים פה? הם מצוידים גם במכשירי הקלטה שהם פירקו מהגופות של רובוטים שחיסלו. את חושבת שאנחנו אוספים חומר עליהם? אני מבטיח לך, הם אוספים חומר עלינו להגיש לבית הדין הבין־כוכבי. יכולים גם לזרוק אותנו למעצר אם לא ניזהר…" הוא נשא עיניים למעלה והפסיק לדבר.

משגיחה מאדימאית עטויה מדים שחורים התקרבה לעמדות השידור של הדס ויואב, אלה מיטלטלת בעצלתיים על חגורתה. שניהם הזדקפו וחייכו אליה בנימוס. היא הנידה בראשה בפנים חתומים, והמשיכה לפטרל במתחם. יואב הצמיד אצבע לשפתיו ושלח אל עבר הדס מבט מלא משמעות. אחר כך חזרו שניהם לטפל בכתבת הצבע המחמיאה על היוזמה של מארחיהם.

הדס התלבטה כיצד לומר את מה שנאסר עליה לבטא במפורש. המושבה המאדימאית הייתה פורה ומשגשגת במשך עשרות שנים, הודות לעבודה משותפת של בני אדם ורובוטים כאחד. החזון האוטופי, לכאורה, קרם עור וגידים. ואז התחולל משבר שכמעט וחיסל את הקהילה, וגוף השלטון הפך ממועצה שלווה ומבוזרת של יישוב חקלאי למשטר צבאי ריכוזי ונוקשה, כמעט בן לילה.

על פי ההסברה הרשמית של ממשלת מאדים, איש לא ידע לספר מתי ואיך בדיוק החלו המהומות, או מה גרם לרובוטים על מאדים להפוך לעוינים. היה ידוע רק שבעקבות כמה התכתשויות שגרמו לפציעות קשות של בני אדם, הממשלה קבעה שיש יותר מדי גורמים אלימים ומסוכנים בקרב הרובוטים, ומדיניותה כלפי "לא אנושיים" הלכה והקצינה. נקבעו יותר ויותר חוקים ותקנות שמטרתם לדחוק את רגלי הרובוטים ובעלי הבינה המלאכותית כך שלא יוכלו להתערב באוכלוסייה האנושית. הדס סירבה להאמין שהרובוטים הפכו לצמאי דם בלי סיבה.

האמת על המהומות במאדים הגיעה לכדור הארץ עם הגל הראשון של רובוטים שברחו מאימת הרודפים. היא ורותי נשלחו אז לראיין את הפליטים. הם סיפרו סיפורים על מבצעי טיהור, על בני אנוש בחליפות חלל שנכנסו למתחמי הרובוטים עם כלי נשק, והחלו לירות לכל עבר בלי אבחנה. אם היו ביניהם כאלה שפגעו בבני אדם, הם עשו זאת רק בניסיון נואש להגן על עצמם. הרובוטים שלא הושמדו בגל התקיפה הראשוני נכלאו, פורקו לחלקים ויחידות העיבוד המרכזיות שלהם נמחקו ויועדו למטרות חדשות, כמו אחסון קובצי ארכיון של השלטונות – ללא יכולות בינה מלאכותית, כמובן. זרועות ורגליים, אם היו, הופעלו בפסי ייצור, בלי רכיב שמאפשר למידה או יכולות חישוביות. מדחפים, מנועי סילון, מקדחי לייזר ועוד הורכבו על כלים אילמים וחסרי בינה ששימשו את האנושיים. הסיסמה "הקליפות לפח!" הפכה לשגורה. המפעלים והחממות חויבו להצהיר שהם מבוססים על עבודה אנושית בלבד.

במהלך אותם ראיונות, היא הופתעה לגלות שרובוטים יכולים לרעוד. לא בדיוק כמו שבני אדם רועדים מפחד או ממצוקה, אבל כשדיברו על מה שעלה בגורל חבריהם, מדי פעם חלף בגופם רטט קל וכמעט בלתי נראה. כמו צמרמורת. כאילו ניסו להפעיל או לכבות את עצמם, והתחרטו באמצע.

מעט הרובוטים ששרדו את הטיהור ברחו למרחק גדול ככל האפשר מהמושבה האנושית ובנו לעצמם בסיס תת־קרקעי, משם ניסו ליצור קשר עם מכרים וקרובים בכדור הארץ ובמושבות אחרות. המושבות שאיתן נוצר קשר שלחו חללית כדי למלט חלק מהרובוטים, כאשר כדור הארץ מוביל את המהלך.

הממשלה המאדימאית מצידה ראתה במבצע החילוץ הכרזת מלחמה, אבל ידעה שהיא נמצאת בנחיתות צבאית, ולכן הסתפקה בהבעת מחאה תקיפה ובדרישה שממשלות זרות לא יתערבו בנעשה על מאדים. ממשלות כל המושבות האנושיות האחרות דרשו הסדרה של היחסים בין בני האדם לרובוטים, שתמנע התאכזרות ואפליה כלפיהם. רק אחרי הפעלת לחץ ניכר ואיומים בסנקציות, ממשלת מאדים הציעה לכנס ועידת פסגה שתדון בעתיד הרובוטים על מאדים. היו שסברו שמדובר בניסיון למסמס את הנושא, בצעד נוסף להגשמת החזון של פירוק או גירוש של כל בעלי הבינה המלאכותית. אך ממשלת כדור הארץ שאפה למצוא פתרון דיפלומטי לסכסוך, שימנע את המשך שפיכות הדמים והשחתת הרובוטים, ולכן הסכימה לקיום הוועידה.

וכך הגיעו לכוכב הלכת האדום משלחות של דיפלומטים ושל עיתונאים בתקווה לפתיחת דף חדש של פשרה ושלום ברוב טקס, ובמקום זאת מצאו את עצמם מתנהלים בזהירות רבה, כמו על זכוכיות שבורות. במתחמים הסגורים עם בקרת האקלים, שאיפשרו לאנושיים לנשום ולהתנהל בתנאי כוכב הלכת, התנוססו בכל מקום שלטים ואזהרות עם כיתובים שונים: "אין להחליף פרטים אישיים מזהים עם לא אנושיים, העובר על האיסור מסתכן בתקופות מאסר ממושכות", "יש להגיש כל כתבה לבדיקת הצנזורה המאדימאית בטרם השידור, גופי שידור שלא יצייתו לתקנות יחויבו בקנסות". האווירה הייתה שקטה אך קרירה. משגיחים הסתובבו בכל מקום, אלות חשמליות ואזיקים על חגורתם, לכאורה לצורך שמירה על הסדר. מאחורי כל שאלת נימוסין הסתתרה חקירה עוינת, מאחורי כל מחוות עזרה חיכה אגרוף קמוץ. זו הייתה נסיעתה הראשונה של הדס למאדים, והיא קיוותה לגלות שפני הדברים לא כל כך גרועים כפי שהפליטים תיארו. שארית התקווה שלה נגוזה למול קבלת הפנים העוקצנית.

היה שלט קטן יותר, כתוב בכתב יד ולא מודפס, שהתחבא בין עמדות השידור ונראה פחות רשמי. הדס הבחינה בו והניחה שהוא מיועד למשגיחים המאדימאים: "שימו לב, קליפה לורשומה היא סכנַיוּמה". בינה מלאכותית לא רשומה היא סכנה איומה , היא תרגמה לעצמה. הם פשוט פרנואידים. וגזענים! היא נזכרה במקרים הספורים שבהם מישהו בכדור הארץ השתמש במילת הגנאי "קליפה". אנשים שאמרו ברצינות "קליפה" ולא התכוונו למעטה החיצוני של ביצה או אגוז, היו קריקטורה של תפיסת עולם מיושנת ופסולה, דינוזאורים רובוטופובים שדינם להיכחד. והנה, דווקא כאן במושבה המאדימאית המפוארת, שהייתה אמורה להיות התגשמות החלום האנושי להתיישבות בעולמות חדשים, הודות לפסגת הקדמה הטכנולוגית – דווקא כאן הם תפסו את השלטון בלי יותר מדי התנגדות מהציבור. למה?

להדס לא היו תשובות ברורות. היא סקרה את המלל שהכינה לכתבה, בתקווה שיאושר על ידי משרד ההסברה המקומי. הדס בחרה לציין בתחילת הכתבה את העובדה שההתיישבות על מאדים לא הייתה מתאפשרת אלמלא התושבים הראשונים שלה, הרובוטים שעבדו והכינו את הקרקע ואת מגורי בני האנוש. היא קיוותה שהחלק הזה לא ייחתך במספרי הצנזורה. אבל גם אם כן, הרשת בכדור הארץ בטח תשדר שם את הגרסה המלאה. רק הצופים במאדים ייאלצו לראות את הגרסה המקוצצת. והם אלה שצריכים לשמוע את האמת יותר מכולם, חשבה הדס.

"תקצרי, תקצרי, זה יותר מדי," אמרה רותי, ששבה בינתיים לעמדה שלהן והתיישבה לצידה. בעזרת האצבעות השאולות שלה, טפחה על הלוח האלקטרוני של הדס. "אל תשתמשי במילים כמו 'בזכות' או 'הודות ל-'. זו הבעת עמדה. פשוט צייני את מה שהיה, עובדות אובייקטיביות. הדור הראשון של הגשושיות, בלה בלה בלה, עד שהגענו לצוותי ההכנה לקראת ההתיישבות, שהכינו מגורים לבני אדם ובנו עוד רובוטים להמשך עבודות ההכנה. עם זה הם לא יכולים להתווכח. אם תנסי לרמוז שהם אמורים להיות אסירי תודה, הם לא יאהבו את זה. הי, אני מתחילה להתרגל לגוף הזה, הוא לא כזה נורא," הוסיפה, ספק להדס ספק לעצמה, והניעה באיטיות את אצבעות כף היד המתכתיות בזו אחר זו.

"אבל אם אני אזכיר שרובוטים בנו עוד רובוטים, הם יתחילו שוב את הוויכוח האינסופי על 'לא לתת להם לבנות צבא משלהם' וכל השטויות האלה," טענה הדס. "לא רוצה להיכנס לכל הוויכוח המיליטנטי הזה."

"יש בזה משהו. אז שני את זה כאן ל'הם הכינו את כל מה שהיה נדרש להתיישבות', ושיבינו לבד מה זה אומר. אם הם מסוגלים."

"זה מרגיז אותי, למחוק את ההישגים של צוות טרום-ההתיישבות. הם עשו כמה פריצות דרך מדהימות. אם הרובוטים לא היו בונים עוד רובוטים, כל המתחמים האלה לא היו נוצרים וההתיישבות הראשונה הייתה נכשלת. הרובוטים שיצרו את הערוגות של ירקות שורש עם מעגל קומפוסט מתחדש? גאונות צרופה. וזה לא שהם היו צריכים לאכול בעצמם גזרים ותפוחי אדמה. אוף!" הדס נאנחה, והטיחה את הלוח האלקטרוני על השולחן.

"כן, אבל אין מה לעשות. ממילא לא יתנו לנו לשדר את זה למקומיים, הם יראו בזה פרופגנדה אסורה. אגב, את רעבה? עברנו במתחם הערוגות בדרך חזרה מ'מעקב ובקרה', בדיוק הוציאו משם תוצרת טרייה. הבנתי שיש מחית גזרים ותפודים לארוחת צהריים," אמרה רותי, והבהבה לעבר חברתה הזוטרה בנוריות כתומות וצהובות. "תראי קטע! גזר – תפוד – גזר – תפוד – גזר…"

הדס חייכה בעל כורחה. "די, תפסיקי להצחיק אותי. זה ממש מעצבן, השכתוב הזה של ההיסטוריה. ומה פתאום ועידה על העתיד של רובוטים, בלי שישתתפו בה נציגים של הרובוטים? מדברים עליכם, אבל לא איתכם? זה בלתי נסבל…"

"תגידי לי", רותי קטע את דבריה, "מה זה עוזר לך, להתרגז? במיוחד כשיש הרבה יותר מדי עיניים ואוזניים מסביבנו? תרימי בבקשה את הלוח ובואי נמשיך. באנו לעבוד." הדס הסמיקה והנהנה.

בבוקר למחרת, אחרי דיווח מנומס ועובדתי על פתיחת המושב הראשון של הכנס, הן התחברו כמו כל שאר הצוותים לשידור המרכזי של הנאומים. הדס כתבה בשקדנות סיכומים של כל נאום, ורותי נאבקה עם הכפתורים של המכשירים העתיקים, ועם גופה המסורבל.

"חשבתי שאת מתרגלת לגוף הזה, ושהוא לא נורא כל כך?" שאלה הדס לצלילי מחיאות הכפיים אחרי הנאום השלישי. רותי התקשתה מאוד לעשות את עבודתה עם הגוף שחובר לה, והמצב החמיר מנאום לנאום.

"גם אני חשבתי ככה, אבל משהו זז כשהייתי בעמדת הטעינה בלילה, ועכשיו כל ה… ערֵמת הפסולת העקומה הזאת, חורקת כמו צירים חלודים," אמרה רותי. הכתף הימנית של הגוף שהושאל לה הזדקרה מעלה בצורה לא טבעית ולא נוחה, והיא נאבקה להחזירה למקום.

"אני יכולה לעזור איכשהו?" שאלה הדס.

"עזבי, אני אסדר את זה… תתרכזי בוועידה."

רותי ניסתה לשווא ליישר את אצבעות היד השמאלית, וכשלא הצליחה, השמיעה אנקת תסכול ודחפה בעזרת האצבעות המקופלות למחצה את כתפה הימנית התקועה. כשגם זה לא עזר, ויתרה על הניסיון לתפעל את האצבעות, והשתמשה בזרוע השמאלית כולה כדי לחבוט כמה פעמים בכתף הימנית, עד שחזרה למקומה בקול מעיכה מטריד.

"הי! מתוֹשָׂה שם?"

אחת המשגיחות התקרבה לעמדת השידור. היא הניחה יד על האלה שבחגורתה כדי להבהיר את רצינות כוונותיה.

"מה אני עושה? אני מנסה להסתדר עם ערֵמת הזבל החלודה שחיברתם לי על תקן גוף," ענתה רותי, שסבלנותה פקעה. הדס תלתה מבט מעט מופתע בחברתה, שהייתה ידועה באורך רוחה גם בנסיבות המתסכלות ביותר. זו הייתה תפנית מדאיגה. התלאות עם הגוף המכאני הממשלתי הצליחו ככל הנראה לשבור את רוחה.

המשגיחה שלפה את האלה מהחגורה והצביעה באמצעותה על הדס. "תגידי לקליפה שלך להתנהג כמושצריך, תכפומייד. היא גורמת נזק לרכוש ממשלתי. אפשר לזרוק את שתיכן לבֵיצוהר על זה. הי! חתיכת קליפה מסריחה, די!" רותי המשיכה לחבוט במקומות עקומים בגוף המכאני, בניסיון להחזיר מפרקים למקום.

בשלב הזה, גם הדס התרתחה. "אל תקראי לה קליפה! יש לך מושג מי היא בכלל?"

"לא מעניין אותי, זה חוסר כבוד לרכוש ממשלתי –"

"אם 'הרכוש הממשלתי' המחורבן לא היה ערֵמת מהדקים עקומים מודבקים במסטיק משומש, אולי היה לי קצת יותר כבוד אליו –"

"רותי, אל תעני לה –"

"עוד מכה אחת ואני זורקת את שתיכן למעצר! שמעתוֹתי?"

הדס הבינה שהמצב חמור. רותי הייתה בדרך כלל הרגועה והשקולה מבין שתיהן, אבל נראה שהגיעה לקצה גבול היכולת שלה להכיל את היחס המשפיל כלפיה. בניסיון להרגיע את הרוחות, היא נשמה עמוק ופנתה למשגיחה בנימה שקיוותה שנשמעה פייסנית יותר, "תקשיבי, רותי היא לא רק עיתונאית עטורת פרסים אלא גם גיבורה אמיתית. ברעידת האדמה של 2104, היא ריחפה מעל ההריסות ואיתרה פצועים, אפילו נכנסה לכמה בורות למרות שהייתה שם סכנת התמוטטות, ונשארה עם אנשים במצב קשה עד שהגיעו צוותי החילוץ. היא עזרה להציל עשרות אנשים באותו יום…"

"מה זה קשור עכשיו?" המשגיחה קטעה אותה, "לא מעניין אותי איך השתמשתם בה קודם. עכשיו שהיא כאן היא חייבת לציית לחוקים שלנו."

"לא השתמשנו בה," הדס כבשה את הדחף לצעוק על המשגיחה, "זה מה שאני מנסה להסביר לך. היא יצאה על דעת עצמה, והסתכנה בפגיעה רצינית כדי להציל חיים…"

"אז מה את רוצה, שאני אמחא לה כפיים?" המבט בעיני המשגיחה היה מלא בוז וזלזול.

"לא, אני רק אומרת שזו הקולגה שלי שאני סומכת עליה בעיניים עצומות, ושאפשר לגלות קצת כבוד כלפי מי שעשתה כל כך הרבה למען…"

"ובגלל זה מותר לה להרוס ת'ציוד שלנו ולעבור על החוק?"

"בלתי אפשרי להרוס את הציוד הזה," התערבה רותי, "הוא כבר דפוק לגמרי, חתיכות זבל מתכת." היא חבטה שוב בזרוע הימנית, מה שרק גרם לה להתעקם עוד יותר.

קולות השיחה הרמים והחבטות החוזרות ונשנות עוררו את תשומת הלב של שאר צוותי השידור. קהל קטן הלך והתאסף סביבן, בתהייה על מה כל המהומה. חלקם החלו לצלם את המתרחש, מה שגרם למשגיחים מכל המתחם לעזוב את משמרתם ולמהר למקום.

"תורידו את המצלמות מייד!" נשמעו צעקות מכל עבר. "אפחד לא קיבל אישור לצלם את זה, תחזרו למקומות שלכם!"

המשגיחה, שסבלנותה פקעה סופית, ניגשה לרותי ותקעה את קצה האלה שלה בגוף המתכתי. נשמע צליל מחליא של זמזום חשמלי, רגליה של רותי כשלו והיא נפלה ארצה.

"הי! תפסיקי עם זה!" הדס ניסתה להתנפל על המשגיחה ולהרחיק אותה מרותי, אבל רוסנה בידי המשגיחים האחרים. אחרי שחישמלה את רותי והותירה אותה מתעוותת בחוסר אונים על הרצפה, המשגיחה ניגשה אליה ומשכה בכוח את ראשה מעל כתפי הגוף שחובר לה. העיגול השחור התנתק מהגוף, וכמה כבלים חשופים השתלשלו מחלקו התחתון. הדס המשיכה להתחנן ולנסות להגיע אליה, אך לשווא. המשגיחה בעטה את הגוף המנותק והרחיקה אותו מעמדת השידור, ואז הניחה את ראשה הקרוע של רותי על השולחן והצביעה עליה באצבע המורה ובאגודל, במחווה שהזכירה אקדח טעון.

"זהו," אמרה, "עכשיו את יושבת פה ולא זזה ולא עושה כלום, עד שנפנה את שתיכן למעצר." היא פנתה להדס והוסיפה בנימה מאיימת, "אם את מעזה לחבר לה פרופלורים או משהו כזה, אם אני אראה אותה זזה לבד אפילו במילימטר – אני יורה בה במקום. זה ברור?"

הדס פתחה את פיה כדי להביע מחאה בצורה התקיפה ביותר שאפשר, אבל אז ראתה את רותי מהבהבת אליה מאחורי גבה של המשגיחה. כל הנוריות שלה היו אדומות, ודלקו בעוצמה הגבוהה ביותר.

לכן הדס בחרה לשתוק, להנהן, ולא אמרה דבר עד שהמשגיחים שריסנו אותה הניחו לה לחזור ולשבת ליד רותי. מסביבן משגיחים ועיתונאים עדיין התווכחו על הזכות לצלם את הנעשה, והמשגיחה שנטפלה אליהן דיברה בקשר, ככל הנראה כדי להכין את מה שצריך כדי לגרש אותן בחזרה לכדור הארץ. "פיקוד, תקשיבו, הייתה לנו פה תקרית…"

הדס התכופפה ולחשה לרותי חסרת התנועה על השולחן, "מה קורה? אני מרגישה שיש לך איזו תוכנית."

"לא עכשיו," השיבה רותי בלחישה. "תסתמי את האוזניים."

"מה? מה פתאום?"

"תסמכי עלי. שימי אצבעות באוזניים ותתכונני."

"להתכונן למה?"

"למה שיקרה בעוד שלוש… שתיים… אחת…"

פיצוץ החריד את המתחם. האוויר התמלא בצווחות אימה וצעקות בניסיון להשליט סדר, ועשן כבד מילא את החלל. בבלגן שנוצר, רותי הבהבה וצעקה לעבר הדס, "עכשיו! מהר, תרימי אותי ורוצי!"

הדס צייתה והרימה את חברתה, למרות שהייתה שרויה בבלבול מוחלט. "לרוץ לאן? אני לא רואה כלום!"

"פני ימינה ורוצי. תסמכי עליי! יופי, עכשיו שמאלה!"

הדס רצה לתוך העשן והבלגן, בעיוורון כמעט מוחלט, ראשה של רותי היטלטל והשמיע קולות קרקוש בידיה. לפתע שמעה עוד צעדי ריצה לידה ונבהלה. "רותי! אנחנו לא לבד –"

"הכול בסדר, היא איתנו. תמשיכי לרוץ! כמה מדרגות לפניך, זהירות… וימינה!"

המשגיחה שנטפלה אליהן ותקפה את רותי הייתה זו שרצה לצידן. כשעיניה הפסיקו לדמוע, הדס ראתה שהן נמצאות במחילה תת־קרקעית ארוכה, שהייתה מוארת בתאורת חירום. המשגיחה הניחה יד על כתפה של הדס כדי לעצור אותה, ופנתה לרותי, "תמשיכו כאן עד שתגיעו למזלג, שם פנו שמאלה וישר עדָסוף. יש שם רחפת שמחכה לכן. בהצלחה."

"תודה, יעל. תחזרי מהר לפני שיבינו שנעלמת," השיבה רותי, עדיין מוחזקת בידיה של הדס.

"זה בסדר, ייקח זמן עד שכל העשן יתפזר." היא קרצה אל הדס. "אל תיראי כל כך בהלם. מצטערת שהייתי כל כך אגרסיבית, אבל זה הכול הסחָדָעת… לא כולנו מפלצות. הממשלה הזאת צריכה ליפול, ואם לא תיפול לבד… נעזור לה." היא הנידה בראשה לאות פרֵדה, סבה על עקביה והחלה לרוץ בחזרה לכיוון המתחם. "בונימיחד!"

"בונימיחד!" השיבה רותי. הדס התבוננה בה במבט שואל. " בונים יחד . זו הסיסמה של המחתרת. אני אסביר הכול אחר כך."

"מחתרת? אבל איך…"

"קודם כל, בואי נברח מפה לפני שיתפסו אותנו," ייעצה רותי. "כשנגיע לרחפת נוכל לדבר."

"רחפת לאן, בדיוק?"

"לבסיס של המחתרת במנהרות התת־קרקעיות, בערך מאתיים קילומטר מכאן. קדימה, קדימה!"

הדס עדיין הייתה המומה ואוזניה צלצלו, אבל האדרנלין עשה את שלו ורגליה נשאו אותה הלאה. כשהגיעו לרחפת מיהרו פנימה, שם טייס ידידותי הניד להן בראשו ולחץ על הכפתורים לפתיחת השער החוצה אל פני הכוכב. הם יצאו לדרך בזריזות, ותוך דקות ספורות מתחם המגורים האנושיים היה רק בליטה לבנה מטושטשת מאחוריהם.

הדס הניחה את רותי על המושב מולה, והרשתה לעצמה לפלוט סוף סוף את האנחה שחיכתה בריאותיה זמן רב. היא התנשמה עוד קצת עד שנרגעה, ורותי חיכתה בסבלנות.

"אני מצטערת שהייתי צריכה להסתיר ממך," אמרה לבסוף. "זו נסיעת העבודה הרצינית הראשונה שלך, היית מאוד נרגשת, ולא יכולנו לסכן את העניין… אנשי הקשר שלי במחתרת לא הרשו לי לספר לך. יש לנו סקופ בלעדי איתם! לראשונה, סיקור של בסיס המורדים, ראיונות עם רובוטים ובני אדם שעובדים יחד להפלת הממשלה…"

הדס שתקה.

"ויש לך עוד הזדמנות לצאת מזה – כשנגיע למפקדה של המחתרת, הם יכולים להבריח אותך במעבורת בחזרה לכדור הארץ, יש להם ציוד הסוואה מתקדם. אם ישאלו אותך אחר כך בבית, תוכלי לומר שהכול באשמתי, הם לא יוכלו לבוא אליך בטענות."

הדס המשיכה לשתוק.

"ברור לך שזה רק היה רימון עשן, נכון? קיבלתי אותו אתמול במתחם הערוגות מאחד המשת"פים, החבאנו אותו בתוך השלד הממשלתי. הכוונה לא הייתה לפצוע אף אחד, רק לאפשר לנו לברוח."

שתיקה מלווה בכמה משיכות אף.

"אני מבינה שנפגעת מזה שלא סיפרתי לך על המחתרת, אבל…"

"זה לא בגלל המחתרת!" התפרצה הדס. "אני פשוט לא מבינה איך נתת לי לדאוג לך כל כך! כשהמשגיחה ההיא נתנה לך מכות חשמל, חשבתי שזה הסוף. ועכשיו את עוד יותר מעליבה אותי, ואומרת שיש לי הזדמנות לנטוש אותך לבד ולפספס את הסקופ הכי גדול שהיה לנו אי־פעם? אמרת שאנחנו צוות, שתלמדי אותי את כל מה שצריך על הפקה כי אנחנו ביחד בסיפור הזה."

"אוי, הדסי, אני מצטערת. אבל בצורה כזו, התגובה שלך הייתה יותר –"

חברתה נעצה בה מבט זועם. "שלא תעזי לומר 'אותנטית'. אני ארביץ לך."

"סביר להניח שזה מגיע לי."

שתיהן שתקו לעוד רגע.

"אז, את סולחת לי?"

הדס מחתה דמעה. "כן. בתנאי אחד."

"והוא?"

"שמעכשיו את זזה לבד. מה אני, שפחה שצריכה לסחוב אותך ממקום למקום? קחי," אמרה ושלפה מתיקה את המדחפים. "אני מחברת לך את אלה, ועופי לי מהפרצוף."

רותי הבהבה בנוריות הירוקות, בדרך שרק הדס הייתה יכולה להבין.

***