"אדוני הפרקליט, יש לך ראיות נוספות להציג?"
"כן, כבודה, רק שנייה…" פשפשתי בין הניירות בקדחתנות כדי למצוא איפה צילום הלוויין ששלחו לי אתמול. ככה זה כשלא ישנים שלושים וחמש שעות ושותים חמש כוסות קפה בלילה אחד רק כדי להישאר ערים לדיון.
לא שהיו לי ברֵרות. שלא במפתיע, הם שלחו את גילוי המסמכים באיחור, ונאלצתי לבלות את כל הלילה במעבר עליהם. רק לקראת שעה ארבע לפנות בוקר מצאתי את צילום הלוויין שהוכיח שהחיילים ידעו בדיוק איפה היה הגבול של "אדמומית" עם "מרום השם". איפה לעזאזל הנחתי אותו?
"אתה צריך שנצא להפסקה, אדוני?"
"לא, לא, כבודה, רק עוד רגע."
סימנתי בידי להלן, כדי שתעזור לי. היא בהתה בי בעיני צבי שנלכד באור פנסים, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא הייתה בדיון בבית המשפט הבין־פלנטרי. אבל נפגשנו רק הבוקר אז אולי זו באמת הפעם הראשונה שלה. היא פשוט הייתה המתמחה היחידה שהייתה פנויה. את הנסיעה ביליתי בשינון הטיעונים במקום לדבר איתה.
"איפה נספח י"ח לגילוי שלהם?" לחשתי. היא הנידה בראשה בתימהון, ותלתליה רקדו באוויר. אולי היא לא ידעה מה זה גילוי? נשפתי עמוק וניסיתי שוב. "זוכרת שמירקרתי ברכב תמונת לוויין? אפורה כזו, עם המפה של ההתנחלויות במאדים –"
"אה, בטח," היא לחשה ופניה העגולים נמתחו בחיוך גדול מדי שגרם לי לעקם את פי. לא מחייכים ככה בבית משפט. היא נברה בניירות בטרולי השחור, ושלפה משם את הקלסר שהכיל את המסמכים שעמותת הרב כהנמן שלחה אמש. ושם זה היה, נספח י"ח שהכיל את תמונת הלוויין שצילמה העמותה לפני שהחליטה להקים את המושבה שלה ליד אדמומית. חטפתי אותו מידיה והסתובבתי בתרועת ניצחון.
"כבודה, אני מציג בפנייך את נספח י"ח לגילוי המסמכים שהמציא בא כוח הנאשם ג' אמש למשרדי הפרקליטות."
"אמש?" עיניה הבהירות של השופטת לאור פנו לעורך הדין של העמותה. "ההחלטה מיום כ"ט בחשוון הורתה על המצאה עד י"ד יום טרם הדיון."
"נכון, גבירתי, אבל לאור הנסיבות, לא הצלחנו לגבש את תיק המסמכים עד אתמול." אליקים נעמד ויישר את מקטורנו. "כפי שגבירתי יודעת, מרשתי נאלצה לעמוד לדין לפני ימים ספורים בלבד, בגלל ניסיון נואל לפסול את מועמדותה לבחי-"
"אתה לא תדבר כאן בצורה כזו, אדוני הצעיר," השופטת לאור הרימה את ידה וסימנה לו לשתוק, "אנחנו לא באולפני ההולוגרמות, אתה יכול לשמור את הנאומים האלו להמונים."
עורך הדין של העמותה נבל חזרה בכיסאו, וקפצתי על ההזדמנות. "אנו דורשים הוצאות ושכר טרחה בתוספת מע"מ, כבודה, בשל המאמץ המיוחד שנאלצנו להשקיע בהיערכות לדיון לאור ההמצאה המאוחרת, והפגיעה בסדרי הדין ובזכות החוקתית לעיון."
היא הביטה הצידה בקלדנית. "לאור הפרת החלטת בית משפט זה מיום כ"ט בחשוון בדבר המצאת מסמכים, אני פוסקת…" היא הרימה את מבטה כדי להציץ בי. עמדתי זקוף, עניבתי הכחולה התנופפה עדיין קלות מהתנופה בה נעמדתי, "2,000 ₪ הוצאות."
"מה… מה לגבי שכר טרחה, כבודה?" גמגמתי, והרגשתי שהרוח יצאה גם מהמפרשים שלי. "בכל זאת, הקדשנו שעות ארוכות כדי לבוא ערוכים בפני בית משפט זה, ולא לבקש את דחיית הדיון."
"הלכה היא שהפרקליטות אינה זכאית לפסיקת שכר טרחה, אדוני," השופטת השיבה והישירה אליי מבט נוקב. ניסיתי לא לגלגל את עיניי. זו הייתה פיקציה כמובן, זה לא שהכסף היה הולך לכיס שלי, אלא לקופת החללית. "מסופקני שהמדינה משלמת לכם שכר טרחה עבור משפט זה, ולו הייתה עושה כן, הייתה זו הפרה של כללי האתיקה ופעולה בניגוד עניינים. אתם שלוחי ציבור, אדוני."
בלעתי את הבושה וכחכחתי בגרוני. "אם כך, האם אוכל להציג בפני כבודה את הראיה?"
היא הושיטה את ידה אל המחשב והפעילה את ההקרנה. הנחתי את הנספח על מקרן ההולוגרמות, ונתתי לתוכנה לעשות את שלה. שמעתי את הלן מתפעלת מאחוריי. אולי היא באמת לא הייתה בדיון קודם.
במרכז אולם בית המשפט הוקרנה כעת תמונה תלת־ממדית שצולמה על ידי הלוויין המרסטציונרי הראשון שנשלח לקראת ההתיישבות במאדים. תוואי השטח נראה עצום בהשוואה לגודלו בתמונה המקורית, אבל זה היה היופי בהולוגרמות. הגודל עזר להמחיש את הנקודה.
"כפי שניתן לראות כאן, אדמומית מסומנת בתור שטח A. שם התמקמו המתיישבים הישראלים הראשונים במאדים שנשלחו על ידי תחנת החלל הבינלאומית לאחר זכיית ישראל במכרז ההתיישבות שערך האו"ם. מטרת ההתיישבות הייתה הכשרת מכתש ניוטון ובניית תשתית למים זורמים בתעלות הקיימות במכתש. על פי אמנת אליהו, השטח הסובב את ההתיישבות, ומסומן כשטח B במפה, הוא שטח צבאי מפורז, שנועד להגן על המתיישבים בעת ביצוע עבודתם."
"איזה לוויין צילם את התמונה, אדוני?" השופטת היטיבה את משקפיה ונשענה קדימה. "אני לא רואה את הסימונים של 'אופק'."
הקלדתי את הפקודה במחשב וההקרנה התמקדה בחלק השמאלי התחתון. "כבודה צודקת, מדובר במפה שצולמה על ידי צלם שהשתמש בשירותי הלוויין האזרחי של SpaceX. הלוגו שלהם מופיע כאן כאסמכתא."
"אוקיי, אני מחכה לשמוע כיצד זה מתחבר לנאשם, אדוני." היא שילבה את זרועותיה.
בלעתי רוק ולחצתי על כפתור נוסף במחשב. ההולוגרמה התמוססה להולוגרמת הלוויין הבאה. כאן הגשושית של עמותת הרב כהנמן התווספה למפה ועמדה קרוב מאוד להתנחלות המדענים. תאריך התמונה התנוסס בראש התצלום.
"כבודה, כפי שתוכלו לראות, התמונה הזו צולמה מספר ימים לאחר התמונה הקודמת. הנאשמים במשפט הצבאי מזי/שמ/35/84 הם אלו שאבטחו את הבסיס הצבאי בתאריך זה, והדבר האמור הוכח לפי הכרעת הדין במשפט ההוא. מה שניתן לראות בתמונה כאן הוא שבתאריך י' באייר הגשושית של הנאשם התקרבה לבסיס. וכפי שניתן לראות בתמונה הבאה, החיילים ליוו את הגשושית למרחק שני קילומטר צפונית לאדמומית." אמרתי תוך החלפת תמונה, וכעת ההולוגרמה החדשה הציגה שלוש גשושיות עומדות בשיירה צפונית להתנחלות המותרת לפי אמנת אליהו.
"גבירתי, אנחנו מתנגדים. מדובר באמירה ספקולטיבית." עורכת הדין שייצגה את שני הנאשמים במשפט הצבאי נעמדה מאחורי השולחן שלידו ישבה בקצה האולם. "אין לחברי כל הוכחה שהיו אלו מרשיי שהובילו את נציגי נאשם לעבר האתר, ובית הדין הצבאי לא קבע אחרת."
"כבודה, ברשותך, כפי שעולה מתמונות הלוויין שנחשפות כאן, הגשושית של הנאשם נמצאת באחורי השיירה. ניתן לראות את זה בקלות בתצלום, מכיוון שהיא היחידה עם גג לא רפלקטיבי. שתי האחרות מצוידות בגג מחזיר אור בהתאם לנוהל 'הצטיידות גשושיות מחקר והגנה' ה'תת"מ-ו', אשר מחייב כל כלי רכב צבאי על מאדים באמצעי הסוואה. באותה עת לא היו בבסיס בשטח B חיילים אחרים, שכן כפי שהוכח במשפטם הצבאי, שאר חבריהם היו באימון כשירות באותה עת, והם נותרו מאחור לאבטח את האזור. על כן, אין כל ספק שהחיילים הם אלו שהובילו את גשושית הנאשם לאתר שבסופו של דבר הוקם בו מאחז 'מרום השם'. תמונת הלוויין הזו מוכיחה מעל לכל ספק סביר את ידיעת הנאשם ונציגיו בדבר מקום הימצאותה של אדמומית."
נשמתי עמוק, והמשכתי לפני שמישהו יקטע אותי. "כפי שכבר הוכח בפני בית דין זה, היסוד העובדתי התקיים במלואו, ומעשי הנאשם באמצעות נציגיו בליל כ"ח באייר גרמו לרעידת אדמה בעוצמה 7.5, עוצמה שהייתה קטלנית לתשתיות המעטות שמדענים החלוצים שהיו שגרירי הארץ להתיישבות על מאדים הצליחו להקים. ראיה חדשה זו מוכיחה שמעשיו הנאשם נעשו תוך ידיעת מיקומה המדויק של אדמומית, ואפילו אם לא נעשו בכוונה לפגוע בתשתיות ההתיישבות, הם נעשו באדישות או בקלות דעת כלפי ההשלכות, או לכל הפחות בעצימת עיניים."
סיימתי מתנשף ובטון קצת גבוה משהתכוונתי. אכן, חובת ההוכחה הייתה עליי, אבל ההיתממות של הפרקליטים האחרים עלתה לי כבר על כל העצבים.
"אם חברי לא היה כה להוט להאמין לסיפור הזה, אולי הוא היה מצליח לזהות את הפגמים המאוד ברורים בו." עורך הדין הממושקף של העמותה קם שוב על רגליו, ועמד לפצוח בנאום נוסף. הבטתי אחורה לעבר הלן, שסימנה לי באגודליה שהייתי טוב. חייכתי קלות. מאחוריה ישבו נציגים נוספים מטעם המדינה, אשר הצטופפו בחדר ההתכנסות הקטן שבמעבורת. הצורה שבה הם התלחששו ביניהם גרמה לי להרגיש שהם לא היו בטוחים עדיין בחוזקת התיק.
"אדוני יזהר בדבריו," השופטת לאור התריעה בפני אליקים.
הוא סגר את פיו ופתח אותו כמה פעמים לפני שהמשיך. "כן, גבירתי ," הוא אמר בהדגשה. "אנחנו נבקש להביא את עדותו של הצלם של תמונות הלוויין כאמור, כדי להסביר את פשר הנסיבות."
"אנחנו נדרוש שתערכו בכתב את עדות המומחה, ותאפשרו לנו זמן סביר לעיין בו." קפצתי על רגליי, מצטט מתקנות סדר הדין הפלילי. מה פתאום הם נזכרו עכשיו?
"כמובן, תרשמי את זה כהחלטה." השופטת לאור החוותה לעבר הקלדנית. "המסמך יועבר לעיון הפרקליטות לא יאוחר משבוע ימים טרם מועד הדיון הראשון בפרשת ההגנה".
"ברשותך, גבירתי, אני יכול להביא כבר כעת את תמצית העדות. כפי שיטענו נציגי מרשי, העמותה המכובדת הרב כהנמן, לנציגי מרשי הייתה כל זכות לשהות בשטח בו הם התיישבו, היתרים מטעם המדינה, ואישורי רכישת קרקעות על פי דין. אף אדם סביר לא היה יכול לדעת שהקמת תשתיות מגורים בשטח יגרמו להשפעה סייסמית משמעותית. התמונות צולמו דווקא כדי להבטיח שלא תהיה התערבות בהתיישבות הקיימת."
"אדוני, כפי שאמרתי, תוכלו להביא את הצלם לעדות מומחה." השופטת הרימה שוב את ידה, והפרקליט משך באפו במה שנראה כמו מאמץ לא לעוות את פניו בתסכול. "כמו כן, התביעה ציינה שאחד מעדיה עתיד להיות מהנדס אזרחי, אז תוכלו לבצע חקירה נגדית בדבר הסכנה בחפירה בשטח B, ולהציג את היתרי הבנייה שלכאורה ניתנו לכם. סבלנות."
השופטת לאור שתקה, והבטתי סביבי במתח. הדממה באולם הייתה מעיקה, והופרה על ידי לחשושם הבלתי פוסק של נציגי משרד המשפטים מאחוריי.
"האם אדוני מעוניין להציג ראיות נוספות?" השופטת רכנה לעברי שוב.
האם כל מה שהצגתי הספיק? היסוד העובדתי בגרימת חבלה הוכח מעל לכל ספק סביר. לדעתי גם עבירת ההיזק הוכחה, כי נכסים של המדינה ושל האו"ם נהרסו בגלל מעשי העמותה. ומכיוון שאלו נכסים שהוקצו במסגרת מכרז בינלאומי, אז אולי אפילו הצלחתי להוכיח שהמעשים שלהם פגעו בביטחון האנושות, כי ההתנחלות במאדים הוקפאה בינתיים ונתקענו בספינת ההתיישבות למשך מספר שנים עד שייבנו תשתיות חדשות. אם החיילים לא היו מובילים את נציגי העמותה להקים מאחז שני קילומטרים מאדמומית, שטח שהיה צריך להיות שטח צבאי מפורז, לא היה נגרם נזק. אבל מה לגבי –
"גבירתי, אני חייבת לומר, שחברי לא הצליח להוכיח את היסוד הנפשי בתיק, והראיה החדשה לא מוכיחה אחרת." מרשתם של שני החיילים קמה שוב. שיערה החלק של אושרה היה אסוף בגומייה כמתחייב לפי קוד הלבוש, והיא נראתה קורקטית במקטורן ובעניבה כחולים שכולנו היינו חייבים ללבוש כאן.
"אפילו בהנחה שנקבל את טענתו שמרשיי היו בראש השיירה בתמונה האחרונה, ואפילו אם נקבל את הטענה שהם השאירו את נציגי הנאשם שם, איפה הידיעה?" היא היטיבה את משקפיה. "הם לא ידעו, ואפילו לא היו יכולים לדעת שנציגי הנאשם מתכוונים לחפור בכלי צמ"ה כבדים לא מותאמים למאדים, שיגרמו להרס תשתיות מרחק קילומטרים מהם. מרשיי הורשעו בחריגה מסמכות בבית הדין הצבאי, אבל כאן טופלים עליהם ידיעה כמעט נבואית של מה שהתרחש באתר כמה שבועות לאחר שתמונת הלוויין האחרונה צולמה, הרבה מעבר מה שכל אדם או אישה בחדר הזה היו יכולים לדעת, לו היינו במקומם."
באמצע דבריה כבר הייתי שוב על רגליי, ונשכתי את לשוני, כמעט פיזית, כדי לא לקטוע אותה בגסות. אבל ברגע שהיא סיימה, יריתי את תשובתי. רק חיכיתי לזה.
אבל גם השופטת לאור הייתה מוכנה. "הפרקליט ניסה לבסס באמצעות ראיה חדשה זו, את ידיעת נציגי הנאשם בדבר מקום הימצאותה של אדמומית, וכתוצאה מכך אדישות, קלות דעת או לכל הפחות עצימת עיניים בדבר הנזק שעשוי להיגרם להתיישבות האנושית הראשונה על פלנטה חדשה זו, כתוצאה מהחפירות שבוצעו על ידי הנאשם ." השופטת הביטה בעורכת הדין בהרמת גבה. "גם אם גבירתי חוששת מהפללת מרשייך בעבירות נוספות, אין בכך כדי למנוע הצגת ראיות בתביעה. עצתי אלייך היא להמתין להכרעת הדין."
אושרה הנהנה קצרות והתיישבה שוב. אבל עדיין רציתי להגיד את מה שעל ליבי.
"כבודה, ברשותך, ההיתממות של חברתי אינה במקומה. לפני ימים מעטים בלבד ערכאה זו דנה בשאלה האם הנאשם יוכל לרוץ בבחירות לפרלמנט במכתש גלילאו, לכשיוקם. ולא בכדי. העתירה נדונה לאחר עשרות תקריות אלימות שדווחו רק בשנה האחרונה בהן היו מעורבים פעילי הנאשם, בארץ, ובחללית התיישבות זו. כפי שניתן לראות בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטים ביירוק, דורין וחשמאן, בית המשפט שקל בכובד ראש את הגדרת הארגון כארגון טרור.
"עדיין לא הגענו לטענת ההיתרים שהונפקו, אבל כפי שנטען בכתב האישום, ההיתרים הונפקו תוך הטעיית משרד ההתיישבות, אשר הוסתרו ממנו סכנות החפירה באזור. על כן, הייתה כאן אדישות או קלות דעת מצד הנאשם ונציגיו באופן וודאי. לכל הפחות הייתה עצימת עיניים שהובילה לנזק פיזי לאדם אחר, לרכוש, או לביטחון המדינה. עצימת עיניים כמוה כידיעה ממשית."
התאמנתי על הנאום הזה במשך חודשים בזמן שבניתי את התיק למשפט. אבל אז השופטת לאור, שעד כה נשענה בכיסאה לאחור בידיים שלובות צקצקה בחוסר סבלנות והרימה את אצבעה.
"אדוני למד מחברו אני רואה. אין דבר בין הדיון בבית המשפטי הארצי העליון בדבר חוקיות פעילות הנאשם, ובין השאלה לגבי ידיעתו בדבר הנזק שעלול היה להיגרם במעשיו לכאורה. צילומי הלוויין צולמו בשנת התתמ"א, קרי לפני ארבע שנים."
"כבודה, רק בשנת התתמ"א הוגשו –" עצרתי כדי להביט למטה ברשומותיי והקראתי משם, "עשרים ושניים כתבי אישום נגד נציגי הנאשם. הידיעות החדשותיות שמוקרנות בחללית ההתיישבות מוקרנות גם בהתיישבות על מאדים, וכבר בשנה ההיא הוקרנו מספר ידיעות בערוצים הרשמיים על תקריות בין נציגי הנאשם והעובדים במפעלי בזן, טכנאי רשות החשמל, ותלמידי בית הספר למנופאים, בין אם על רקע גזעני, קולוניאלי, או משיחי. הועלו נגד העמותה טענות על רגרסיביות וקולוניאליות. מאבקי הנאשם על שטחי התיישבות זלגו למפעלי התעשייה, לאתרי הבנייה ולאתרי תשתיות לאומיות מזה תקופה."
"גבירתי, אנו מתנגדים להרחבת החזית כאמור! מדובר בפגיעה חמורה בזכותו החוקתית של מרשי לעיון בראיות העומדות בפני התביעה!" אליקים עמד על רגליו והיטיב את משקפיו על אפו בחדות.
הוא שכח שהפניתי בכתב האישום למספר דיווחים על מעשי העמותה, אבל אולי לא מספיק כדי לבסס דפוס. אם האדם הסביר היה יודע שהעמותה אוהבת להתרחב בכל מקום שהיא נמצאת בו, בלי להתחשב בתשתיות לאומיות, זה יעזור לבסס תבנית, ולשכנע בחוסר האכפתיות של הנאשם כלפי אדמומית.
"יש לך ראיות לשידורי ההולוגרמות כנגד הנאשם בשנת התתמ"א?" השופטת שאלה, ולמרות שהבנתי שהיא מאפשרת לי להמשיך עם הטיעון, היא לא התעלמה מזה שהראיות להוכחת דפוס ההתרחבות של הנאשם היו דלות בינתיים. קיללתי בליבי. היא צודקת, אבל אני אצטרך דיון נוסף.
"צירפנו מספר אסמכתאות לכתב האישום, ונוכל להמציא ראיות נוספות עבור כבודה," אמרתי והעליתי על פניי חיוך שהיה אמור להיות מלא ביטחון. היא הנהנה לעברי, ונפנתה לעבר המצלמות שריחפו מעל ראשינו לאורך כל הדיון.
השופטת התעלמה מהן היטב רוב הזמן, אבל זה היה ברור שכל דבר שאנחנו אומרים ועושים ישודר בשידור ישיר להולוגרמות ברחבי הספינה הזו, בספינות האחרות, ובכלי התקשורת על כדור הארץ. הלב שלי הלם בחוזקה. הייתי תשוש, אבל ידעתי שאני צריך להחזיק עוד קצת, עד שיכבו המצלמות לפחות.
"אנחנו נמצאים בהליך יוצא דופן. התיק הפלילי הראשון שנדון בבית משפט מיוחד זה שהוקם מתוקף אמנת אליהו, אשר החילה את הדין הישראלי על ספינת ההתיישבות הישראלית 'בראשית ו", ועל ההתיישבות הישראלית הראשונה על מאדים." קולה של השופטת הדהד ברחבי האולם והשתיק את הלחישות מסביב. "אך זה מקרה מיוחד לא רק מכיוון שהוא בוחן מעשים שהתרחשו במרחק מיליוני קילומטרים ממקום משכנו של פורום זה. אלא מכיוון שההכרעה עשויה להוות תקדים משמעותי להמשך ההתיישבות העתידית על מאדים, ולהשליך על האמון של שותפותינו באו"ם, שהפקידו בידי מדינת ישראל את המנדט להקים את ההתיישבות האנושית הראשונה על פלנטה חדשה."
ידעתי שהיא נושאת את הנאום הזה בעיקר בשביל ציבור הצופים. הרי הדברים נכתבו בפרוטוקול הדיון הראשון, ולא היה צריך לחזור עליהם בכל פעם מחדש. אבל מאז החוק לשקיפות שיפוטית, התשפ"ד, אולם המשפט כבר לא זכה למעטה המסתורין שהגן עליו בעבר.
"אנו נמצאים במציאות חדשה," עיניה הבהירות של השופטת ירו גיצים לעבר המצלמות. היא הייתה מהדור הישן, וקיוותה לחנך את הציבור הרחב באמצעות הפסיקה השיפוטית. "עיני כל העולם נשואות אלינו. לכן, קחו את הדברים לתשומת ליבכם, ונהגו בכובד הראש הראוי למעמד, ולנסיבות ההיסטוריות. אנו נתכנס מחדש להמשך פרשת התביעה בה' בטבת."
כשהיא נעלה את הדיון, ניגשתי לנציגי משרד המשפטים שהצטופפו בכיסאות הקטנים מאחורי שולחן התביעה, ולצידם הבחנתי כעת גם בנציגי הצבא והמשרד לביטחון פנים. קשישים מעונבים שחצי מהם התקרב לגיל הפרישה, והחצי האחר חצה אותו והמשיך לעבוד כי פחד לפרוש. הם לחצו את ידי, חלק חייכו, וחלק קרצו לעברי. הרגשתי כמו הנכד שלהם, שצמא לקבלה מבני משפחתו השמרנים.
כשהלן ואני אספנו את המסמכים חזרה לתוך הטרולי השחור, שאלתי אותה איך הגיעה לפרקליטות.
"התחלתי את ההתמחות בתשרי," היא אמרה, ותלתליה שוב קפצו באוויר בזמן שהיא דיברה. "ידעתי תמיד שאני רוצה להיות בפרקליטות, כי אימא שלי הייתה שופטת. אבל רק כשהייתי בלימודים, הבנתי שאני חייבת ללכת לפרקליטות הפלילית. הרי כאן ייקבע העתיד שלנו, נכון? כאן עושים משפט צדק אמיתי, לא?"
הנהנתי קצרות, והנפתי אל כתפי את תיק הגב שהכיל בתוכו בגדים להחלפה, נעליים נוחות, דאודורנט, ומכונת גילוח. ביקשתי מגלעד להכין לי ארוחת בוקר אבל לא הספקתי לעבור בתא שלנו כדי לאסוף אותה, אז יצא שלא אכלתי דבר מאז הפיצה של אמצע הלילה במשרד. התחלתי ללכת לכיוון השירותים בפינת חדר ההתכנסות הקטן שעמדנו בו.
"לאן אתה הולך? היציאה מימין," הלן החזיקה בידית הטרולי, והצביעה לכיוון שאליו הלכו הסנגורים. הם חלפו על פניי בלי לחייך.
"זו פעם ראשונה שלך בבית המשפט, אני מבין?" לא הצלחתי שלא לחייך. "כלל הברזל של כל פרקליט הוא שחייבים להחליף בגדים לפני שיוצאים מהאולם."
"אמרו לי להביא איתי בגדים להחלפה, אבל לא הבנתי למה," היא אמרה ותפסה בתיק הגב שלה, כאילו כדי להראות שהיא צייתה.
"יופי, בואי אחריי, ותכף תביני למה," אמרתי לה והובלתי אותנו לכיוון השירותים שהיו בצידי החדר הצפוף.
עברנו למסדרון צדדי שהיה מאחורי לשכת השופטת. הוא בהק מרוב ניקיון. הקהל הרחב לא היה יכול לעבור כאן, רק מי שהייתה לו הרשאה להיכנס לחדר ההתכנסות של רובע בתי המשפט. לכן, המסדרונות לא טונפו על ידי נעליים מלאות שמן מכונות, יריקות, מסטיקים ולכלוך אנושי כללי שמילא כל פינה בספינת ההתיישבות. חלפנו על פני עובדת הניקיון שהייתה כנראה פליטה פיליפינית, והנהנתי לעברה בחיוך. היא חייכה לעברי חזרה, כאילו קראה את מחשבותיי. כן, בהחלט אין לה הרבה עבודה באזור הזה, והיא תיהנה מזה כל עוד היא יכולה.
נכנסתי לשירותי היוניסקס, והלן נכנסה לשירותי הנשים. עטיתי על עצמי את הקפוצ'ון השחור ומכנסי הג'ינס הקרועים שנשאו עליהם את אותות האופנה והזמן. נעלי האוקספורד השחורות הוחלפו בסניקרס שחורות גם כן, וכשיצאתי מהתא הרגשתי כמו אדם חדש. הלן יצאה מהשירותים לאחר כמה דקות, לבושה בחולצה מכופתרת צבעונית, ז'קט לבן וג'ינס בגזרה נמוכה מיושנת. צעדנו יחד חזרה לאולם וחלפנו שוב במסדרונות הלבנים, שגרמו לי כעת להרגיש מאוד לא במקום עם בגדיי.
אבל ברגע שיצאנו מדלת בית המשפט, הרעש היכה בנו.
עשרות אנשים הקיפו את הדלת מכל כיוון עם משרוקיות, מגפונים, תופים ושלטים והקימו רעש נוראי שבוודאות הפר את מגבלות הדציבלים המותרים להפגנות. אבל מי יעז להגיד להם משהו?
פעילי הרב כהנמן הביטו בנו והבעה מבולבלת עלתה על פניהם למראה בגדי הרחוב שלנו. המאבטח בכניסה היה גבוה וכרסתן, אבל הנשקים שהוצמדו לעמדת השמירה הבטיחו שאף אחד לא יעז להתקרב אליו בלי הזמנה. הוא עטה מסכת הגנה שנראתה כמו מסכת אב"ך, והוסיפה למראה המאיים שלו. הוא הצביע לכיוון רכב הבאגי שחיכה לנו, וסימנתי להלן בראשי לבוא אחריי.
התחלתי להתקדם וחלפתי על פני כמה מהמפגינים, אבל אישה בכובע רחב מצחה (שלא היה לו שום שימוש על ספינת חלל) וגבר ממושקף נושא אלה הצביעו לכיווני. הם כנראה זיהו אותי מההולוגרמות. החשתי את צעדיי, וקיוויתי שהלן תעשה כמוני. אסור לברוח, זה מעיד על אשמה, אבל צריך להתקדם כמה שיותר מהר, ולהימנע ממגע ישיר.
"אתה עורך דין ברוורמן?" שמעתי קול צעיר מאחוריי, ועשיתי את הטעות הכי גורלית שפרקליט יכול לעשות. יצרתי קשר עין עם מפגין.
נער לפני גיוס הביט בי במבט שואל. הוא היה גבוה ממני, ועטה משקפיים עבים עם מסגרת שקופה על פניו הרחבים. פאותיו היו ארוכות, וחולצתו הייתה מכופתרת עד הכפתור האחרון, וכיסתה כרס גדולה. הייתי חושב שהוא לא מזיק, אלמלא נשא שלט עם התמונה שלי בתלבושת בית המשפט, תלוי מעמוד תאורה, והכיתוב "בוגד" מתחתיי.
הנדתי בראשי וניסיתי להמשיך להתקדם, אבל הוא תפס אותי. "זה אתה, מנוול, אתה היהודונאצי שרוצה להכניס לכלא את החברים שלי," הוא החזיק בי ביד אחת, וביד האחרת נשא עדיין את השלט שקורא למותי. "תתפסו אותו, זה הוא!" הוא קרא להמון שמאחוריו, שברגע אחד בא ונעמד סביבי. הם קראו קריאות גנאי, החלו לדחוף אותי ולהדוף אותי מאחד לשני, ואני נאחזתי בקרקע כמיטב יכולתי.
ירייה נשמעה באוויר, והקהל הדף אותי עכשיו מסיבה אחרת, כשהוא נפוץ לכל עבר בפאניקה. הנער שתפס אותי עדיין עמד קרוב, אבל הוא כבר לא החזיק בכובע הקפוצ'ון שלי ואיים לקרוע אותו מעליי.
הלן הופיעה לידי עם אקדח אוויר, וכיוונה אותו לאדמה שהפרידה בינינו ובין ההמון. התלתלים שלה עדיין קיפצו לכל עבר, אבל הבעה מתריסה הופיעה על פניה המחודדים בזמן שהביטה בקהל.
"יש לך היתר לאקדח?" שאלתי אותה בלחישה.
"לא ראית שהצגתי את התעודה כשנכנסנו הבוקר לאולם?" היא אמרה בלי להביט בי. "גדלתי באזור בסיכון גבוה."
המשכנו להתקדם, והרגשתי שעוד שנייה אני מתעלף. נכנסנו לבאגי השרד שחיכה לנו וצנחתי על הכיסא באפיסת כוחות.
"זה תמיד היה ככה?" היא שאלה, והחזירה את אקדח האוויר לנרתיק שלו. רק כעת הבחנתי ברצועה משתלשלת מתחת לז'קט הלבן שהיא עטתה מעל החולצה המכוערת.
הנדתי בראשי אך עדיין לא מצאתי את קולי. ההפגנות החמירו בשנים האחרונות מאז שהתחילה ההתיישבות על מאדים. גלעד אפילו ביקש ממני לעבור לפרקליטות האזרחית. ואמנם ידעתי שעורכי דין של הפרקליטות הפלילית החלו להירצח ולהיעלם בצורה חשודה, אבל עדיין הפרקליטות הפלילית שילמה יותר, וגם היו כמה שיקולים מוסריים.
"אז מה השלב הבא?" הלן אמרה, ושוב ניכרה בהבעתה קצת תמיהה. כאילו היא לא הגנה עליי בגופה לפני כמה דקות. "אתה תגיש נגדם תלונה?"
"בסוף המשפט. אין טעם לעשות את זה עכשיו," אמרתי והצלחתי להתיישר ולשים על עצמי חגורת בטיחות. שידרתי לרכב לקחת אותנו למשרד והוא התחיל בנסיעה לכיוון קריית הממשלה. "זה עלול להיראות כמו ניגוד עניינים אם הפרקליט בתביעה מגיש תלונה במשטרה נגד הפעילים של הנאשם."
היינו באזור החיצוני של החללית עדיין, והצצתי מחוץ לחלונות שעיטרו חלק נכבד מהקיר הימני. כדור הארץ זרח מרחוק, אבל בכל זאת הצלחתי להבחין בסערות בכל צבעי הקשת על פני השטח. לא התגעגעתי לכאוס האקלימי שהיה שם. "נעבור במשרד קודם, אסור לנו לקחת את הטרולי הביתה," אמרתי ונופפתי בידי לכיוון הנסיעה, למקרה שהיא לא יודעת.
"ברק, אתה מאמין שהחיילים באמת עשו את זה בכוונה?" הלן שאלה בקול נמוך לאחר כמה רגעים.
הבטתי לעברה והרמתי גבה. "זה לא התפקיד שלנו להאמין, הלן, אנחנו מייצגים את האינטרס של המדינה לשמור על הסדר החברתי. ועכשיו כשכדור הארץ מת, לייצג גם את האינטרס האנושי להמשכיות ולהישרדות. מה שהמתנחלים האלו עשו להתיישבות על מאדים החזיר אותנו שנים אחורה. התעלות במכתש ניוטון לא שמישות יותר, וניאלץ להקים התיישבות באזור אחר."
להפתעתי, היא חייכה. "אתה מדקלם את מה שלימדו אותך," היא אמרה. "המתנחלים האלו, כמו שאתה קורא להם, קיבלו היתר מהמדינה להתיישב במאדים. זה נכון שאסור היה להם לחפור כמו שהם חפרו, אבל המדינה ידעה שהם שם, ונתנה להם להישאר. והחיילים האלו הם בסך הכול השעיר לעזאזל, שמאפשר לפרקליטות להגיש כתב אישום נגד העמותה, ולהשתמש בזה כדי לבטל את היתרי ההתיישבות שלה."
הבטתי בה כאילו אני רואה אותה לראשונה. היא נראתה לי יותר חדה, ותלתליה נראו כמו נחשים שאיימו להכיש את כל מי שמביט בה. צמרמורת עברה בגבי, אבל אז החיזיון התפוגג. המשפט הזה העלה בי פחדים לא רציונליים.
"אני מבין את הטענות, הלן. אבל אנחנו, בתור עורכי הדין של הפרקליטות, מחויבים אתית לבצע את עבודתנו לטובת מי ששלח אותנו. המדינה, האו"ם, והמושל הצבאי של מאדים. היו כמה פקידים במשרד ההתיישבות שעשו טעות, אבל העובדות בתיק נגד העמותה הן חד־משמעיות."
היא הנידה בראשה וכיווצה את גבותיה, כאילו שוקלת את דבריי. "אבל המדינה שולחת כאן מסרים סותרים, ברק, זה מה שאני מנסה להגיד. איך אתה יודע מה לעשות? בצד של מי להיות?"
נאנחתי במופגן, והפניתי את מבטי חזרה לכיוון הפלנטה המתה שלנו. זה לא היה התיק הראשון שלי, אבל הוא בהחלט עורר שאלות מורכבות. "זה היופי במקצוע שלנו, אני לא חייב להביע את דעתי."
השבב שבזרועי שלח איתות על שיחה נכנסת ושידרתי לשבב לעבור למצב רמקול בבאגי.
"עורך דין ברוורמן? זו עורכת הדין בראיין," קולה של אושרה עלה מהצד השני. ידעתי מיד למה היא מתקשרת.
"שוחחת עם אליקים? הם בשלים לעסקת טיעון?"
היא צקצקה בלשונה, "כן, הם מוכנים לדבר."
"יופי. אני אתייעץ במשרד ונעדכן אותן מחר מה ההצעה שלנו," השבתי וניתקתי.
"אתה לא מופתע?" הלן נראתה בהלם. "אתה תסגור איתם?"
"היה לנו יום טוב היום. אני לא יודע איזה יום יהיה בפעם הבאה. אבל עד עכשיו כהנמן סירבו לדבר על עסקת טיעון," התיישרתי במושבי והושטתי את ידי לתיק המסמכים. "רצינו להציע להם כבר עסקה לפני כמה חודשים, אבל הם לא רצו לדבר. אושרה תיווכה בינינו כבר זמן מה."
הלן התיישרה בכיסאה. "אז כל הדיון הזה על הפרת ביטחון המדינה היה סתם?"
כעת היה תורי לירות בה מבט, ולשמחתי היא התכווצה. "הלן, אחד הכללים הראשונים שאת צריכה ללמוד במקצוע הזה, הוא שאנחנו רודפים צדק, וחותרים לגילוי האמת. אבל מתוך עשרות כתבי האישום שהוגשו נגד העמותה הזו והפעילים שלה, רק אחוז אחד הסתיים בהרשעה, ושאר התיקים נסגרו בלי ראיות, מחוסר עניין לציבור, או, הכי גרוע, בגלל היעדר אשמה. לכאורה. אנחנו ניקח את הניצחונות שנוכל לקבל."
הגענו לקריית הממשלה, שהייתה נעולה הרמטית מאחורי שערים כבדים. גם כאן עמד מאבטח שרירי עטוי מסכה. כמו תמיד, קבוצת מפגינים עמדה מולו. בלבוש הרחוב הצלחנו לעקוף את המפגינים בלי בעיה ועברנו בשערים המאיימים. אבל כשהסתובבתי להביט בתמונות שהם נשאו, לא הופתעתי לזהות את עצמי בחלקן. אחרות נשאו את פניה של השופטת לאור. בקרוב אולי יישאו גם את אלו של הלן.
לא הייתי מוכן להודות בזה, אבל בתוכי ידעתי שהם חלק מהסיבה שאני רוצה שהמשפט הזה יסתיים. אולי היה קל יותר להגיע להסדר טיעון איתם, גם בתיק שחשבתי שאני אוכל לנצח בו.
הבאגי עבר על פני דלתות קטנות יותר שהובילו לנציגויות משרדי הממשלה השונים. משרד החוץ, משרד האנרגיה, משרד ההתיישבות. ההמולה הפקידותית הרגילה, אנשים באים ויוצאים, כולם נראים עסוקים. החיים ממשיכים, והסדר הטיעון כנראה לא יתפוס אפילו את הכותרות המשניות.
אולי אני לא אספר לגלעד ששוב היה אירוע "כמעט". לא צריך להדאיג אותו יותר, במיוחד אם התיק עומד להסתיים. אבל גם אם הציבור הרחב ישכח, הם לא ישכחו. הצצתי אחורה שוב ועיניי חלפו על פני האקדח של הלן, שנצץ מתחת לז'קט כמו כוכב. זה לא רעיון רע.
***
ירושלמית במקור, עורכת דין, פיזיקאית חובבת, וכותבת שירה ופרוזה מגיל עשר. סיפורה "אנשי המחילות" התפרסם באסופת "היה יהיה" 2019, ספרה הראשון "המתקן" יצא לאור בהוצאת "פרדס" בשנת 2021 והיה מועמד לפרס גפן.
