הנוזל השחור נשפך מהקנקן באיטיות, כמו דבש, והצטבר בשלולית קטנה על שולחן הפלדה. ואז, לנגד עיניהם, הצמיח זוג אוזניים משולשות ועיניים צהובות.
"מרראו?" השלולית גרגרה.
עמית הניח את הקנקן עם שארית הנוזל השחור על השולחן. "נו, מה דעתך?" שאל. מצידו השני של השולחן, מבטה של שירן היה מרותק לחתלתול השחור.
"עשית נוזל שהופך לחתולים?" המילים יצאו לאט, אחת-אחת, והחיוך של עמית התרחב. זה בדיוק האפקט שהוא קיווה להשיג.
"אני קורא לזה מיץ מיצי," גאוות הבעלות ניכרה בקולו, "שם זמני, כמובן. מנהלת המחלקה תמיד אמרה לנו שחצי הדרך להצלחה זה לגרום לאנשים להאמין במה שאנחנו עושים. אז אמרתי – למה לא לקחת משהו שאנשים כבר מאמינים בו ו… להפוך אותו לאמיתי?"
העיניים של שירן עקבו אחרי החתלתול. עמית אסף אותו בידיו. "מכירה שאומרים על חתולים שהם נוזל? כי הם מתאימים לכל מכל שתשימי אותם בו, גם אם הוא נראה קטן מדי? אז למה לא לייצר נוזל שהוא חתולים?" בתנועה חדה עמית הפיל את הגור בחזרה לקנקן, והחתלתול התמוסס לחלוטין. שירן צווחה.
"אין מה לדאוג, הוא לא מת," עמית המשיך. "החתול הוא המיץ, והמיץ הוא החתול. מבינה? אני פשוט יכול לשפוך אותו בחזרה על השולחן, והוא יחזור. או שאני אשפוך פחות, והוא יהיה עוד יותר גור. או שאני אשפוך שתי שלוליות, ויהיו לך שני גורים!"
שירן לא הגיבה, אבל זה מעולם לא עצר את עמית. "תחשבי איזה גאוני זה! את יכולה להחליט ברגע אם מתחשק לך גור, או שניים, או חתול בוגר! וכשהם מפריעים באמצע הלילה, אפשר פשוט להחזיר את החתול לקנקן במקרר ולמזוג אותו החוצה שוב בבוקר! ואם אין לך מספיק מיץ, תמיד אפשר למהול עם קצת מים!"
עיניה של שירן התנתקו סוף-סוף מהקנקן ופגשו במבטו. היה בהן נצנוץ של התרגשות. הוא חשב שזה עבד. הוא קיווה שזה עבד. הוא ידע שזה עבד.
"ומה אם אתה שופך את כל הנוזל בבת אחת לגיגית מים?" שאלה. "אתה יכול ליצור חתלתול ענקי? כמה גדול הוא יכול להיות?"
לראשונה מאז נכנסו למעבדה עמית היסס. מיץ מיצי לא בדיוק עבר את כל הבדיקות הנדרשות כדי לצאת לשוק. למען האמת, הוא בכלל לא הוגש לביקורת. ועדת האתיקה לא שמעה עליו, ומבחינת הממונים של עמית, המעבדה הזו עבדה עדיין על פתרונות התפלה והמלחה. זה היה פרויקט אישי. סודי. לא בדיוק חוקי.
ומצד שני… מאז שאדם הראשון החליט לדגום דווקא פרי אחד ספציפי בגן עדן כוח כמעט בלתי ניתן לעצירה הניע את המין האנושי מהמערות ועד לכוכבים. כוח שבער בליבו של כל גבר שרצה להרשים את מושא תשוקתו והבין שהוא צריך לצעוד כמה צעדים אל תוך הלא נודע אם הוא רוצה לסיים את הערב הזה במיטה אחרת מזו שבה התעורר. הכוח הזה אחז ברגע זה ממש בעמית.
"בואי נגלה!" אמר והצעיד את שירן למחסן של המעבדה. מה הדבר הכי גרוע שכבר יכול לקרות?
~~~~
הגשם שניתך כבר יומיים על עיי החורבות שפעם כונו תל-אביב התגבש לשלוליות, ומהן זינקו במהרה אינספור חתולים רעבים וכועסים. מאי לא הייתה צריכה לשמוע את התחזית כדי לדעת שסופת החתולים הגדולה הבאה מתקרבת. היא ידעה שהאויב האמיתי היה תמיד מולה.
היא לגמה את שארית התחליף הנוזלי והשליכה את הבקבוקון הריק מעבר למעקה, לרחוב האפל. פעם קראו למקום הזה מלון דן, עבורה זה היה מוצב דן. קו ההגנה הראשון והאחרון מול הים החתולי. והים כעס.
מתחתיה, הגלים היכו בחוף ללא רחמים והתנפצו לעשרות חתלתולים. כשהברקים זינקו מהעננים ונגעו במים האפלים, נחשולים אדירים הפכו לכפות – כריותיהן הוורודות בגודל משאית – שהתרוממו מהגלים ושרטו את השמיים. משלחת של מתנדבים ערמה אתמול שקי חול על קו הכביש הישן לאחר שהחומה הקודמת התפרקה, אבל זה היה רק עניין של זמן. צליפת זנב אחת מהמים וגם המוצב הזה ייפול.
לא שזה משנה. המלחמה המקוללת הזו לקחה למאי את כולם ואת הכול. החדשות מחו"ל נקטעו זמן קצר לאחר סופת גרפילד – זה היה כשעוד נתנו להן שמות חצי-אירוניים – אבל היא ידעה ששם הסיפור דומה. נהרות שעולים על גדותיהם מחתולים. תשתיות קורסות. מהומות. הרוגים. סוף העולם.
שמועות הגיעו לאוזניה מדי פעם על ניסיונות התנגדות רציניים יותר. מישהו איפשהו הצליח להפעיל רדיו ולהתחבר לאיזה גל אמריקאי ואמר שהמטוסים שלהם מרססים כימיקלים שיחזירו את האוקיינוס האטלנטי לקדמותו. אחרים התעקשו שאלה בכלל הסינים בים הצהוב, או שהם כבר עשו את זה וישבו עכשיו בנוחות בערי הענק המבוצרות שלהם. האופטימיים טענו שהגאולה קרובה, והפסימיים הזכירו להם שתהליך הזה ייקח מאות שנים, אם הוא באמת התחיל. בינתיים, הממשלה ההודית החלה לפנות את אזרחיה לבונקרים עצומים למרגלות הרי ההימלאיה – או אולי אלה היו בעצם הצ'יליאנים, בהרי האנדים?
זה לא היה חשוב באמת. כשהמטוסים הגדולים הפציעו מעל חופי הים התיכון, הם היו רחוקים מדי בשביל שמישהו יוכל להבחין בדגלים שהוטבעו על כנפיהם. מאי שכבה אז במרפאה המאולתרת, עיוורת מכאבים. קולות מנועי הסילון נבלעו על ידי זעקות חבריה, טפטוף טיפות הגשם השמנות שניתכו על החלונות והנהמה השקטה והבלתי פוסקת של הגלים.
~~~~
היצור הכתום היה סקרן ושובב. הוא פגש את ארלי מאחורי העץ הגדול ומייד מיהר להתחכך ברגליו. כשארלי הושיט יד כדי ללטף אותו, היצור רשף בכעס – אבל לא ברח. ארלי לא חשב שזה מוזר, בתור ילד בן שש גם הוא רצה מדי פעם לקבל יחס מבלי לזכות בתשומת לב.
השניים שיחקו ביחד למשך שעה קלה, עד שהמלמד יצא מביתו וקרא לכל ילדי הכפר להתאסף סביבו. כשהבחין בערמת הפרווה שהתנמנמה בין זרועותיו של ארלי, האיש הזקן הושיב את הילד לצידו והחווה בידיו בהתרגשות. הוא הזכיר לילדים את הסיפור על הים העתיק שכעס, ועל ציפורי הברזל הגדולות שנשלחו לגאול את אבותיהם מזעמו. היום לא היה ראש השנה, אבל הם שרו בכל זאת את השיר החגיגי העצוב על השנים הארוכות שהדורות הקודמים המתינו מתחת לאדמה וחיכו שהים יירגע, והשיר החגיגי השמח על היום בו ראו שוב את אור השמש לראשונה, וידעו שהעולם סלח.
ארלי התקשה להאמין שגוש הפרווה שגִרְגֵר בזרועותיו היה אחד מאותם יצורים איומים שהביאו את הקץ על העולם הישן, אבל הוא היה ילד טוב. הוא סיפר להוריו הכול בזמן ארוחת הערב, ושלושתם יצאו מייד מהבית.
כשהגיעו לשפת הים ארלי הניח את היצור הכתום על החול החמים. היצור נשא את עיניו מעלה, נגח בעדינות בכף ידו של ארלי ורץ לעבר הגלים. כשנגע במים, התמוסס מייד לקצף ונשטף בחזרה לים.
ארלי והוריו הסתובבו וחזרו הביתה. זה היה יום ארוך ומלא פעילויות, ושעת השינה שלו עברה מזמן. במרחק, המים התעוררו לרגע אחד, התמתחו, והתהפכו לצד השני בגרגור חרישי.
עודד פוירשטיין הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, מנחה פודקאסטים וכתב לענייני גיימינג ותרבות רשת. זה הסיפור הראשון שלו שרואה אור מאז חוג כתיבה יוצרת בכיתה ז'.