"איכס, מה זה הריח הזה?" טריקת דלת הדירה נשמעה כשירון התקדם לכיוון המטבח. "לָמה את מבשלת?" שאל בזעזוע כשראה אותי רוכנת מעל סיר קטן, בהחלט מראה חריג גם אם המטבח לא היה מלא בעשן. "זה לא אוכל," התחלתי להסביר, "זה –"
"שוב משהו למכונה ההיא שלך?" השלים. "רז, את כבר שנתיים הורסת את הדירה עם הדבר הזה."
"אני מנקה אחריי!" וזה גם היה כמעט לגמרי נכון. את כל מה שהיה אפשר להעלים עם אקונומיקה או סקוטשברייט כבר שפשפתי והעלמתי. וזה לא שתכננתי את הפיצוץ הקטן במרפסת שחיסל את ערוגת התבלינים של ירון, המטרה הייתה בסך הכול לחבר את המשאבה למכל הדלק, שלגמרי היה אמור להיות ריק. אם הייתי זוכרת לסיים לרוקן אותו. "קניתי את הסיר הזה במיוחד, אז אין באמת השלכות אם הוא ייהרס," הסברתי.
"ומה עם ההשלכות של כל העשן הזה במטבח?" ירון השתעל תוך כדי השאלה, מה שנראה קצת מוגזם ותיאטרלי, אבל האמת שהעשן באמת נהיה קצת סמיך. היה קצת קשה לראות איפה ירון עומד – לפחות עד שהוא פתח לרווחה את החלון והעשן החל להתפזר קצת.
נשמתי מעט עמוק יותר, נהנית מהאוויר הנקי שהחל לנשוב פנימה. "אני באמת חושבת שזה יעבוד הפעם. הכול כבר מוכן, המכונה אמורה לעבוד, זה רק –"
"רק הדלק, כן, את אומרת את זה כבר לפחות חצי שנה, אז עכשיו החלטת לבשל את הדלק? איך זה אמור לעבוד?"
"אבל זה הקטע, אתה מבין – אין סיבה שהדלק לא יעבוד! מהרגע שסידרתי את הבעיה בין המצת למכל, הכול עובד כמו שצריך, המנוע מתחיל לעבוד ואז כלום. המכונה צריכה עוד משהו."
ירון נשען על השיש והסתכל עליי. "מה היא צריכה?" שאל, בקול רגוע יותר.
יצאתי מהמטבח ולקחתי את ירון לאזור המרפסת, שם עמדה קשת מתכתית בערך בגובה ורוחב של מקרר לא גדול במיוחד. הראיתי לו את מכל הדלק, שהיה מלא בסולר רגיל לגמרי. קצת מעליו הייתה מעין בליטה חדשה, מכל קטן שלא היה שם קודם. "חיברתי תוסף חדש, שעוקף את המקרנים ועובר אל מערכת הניווט."
"אז את חושבת שהמכונה לא עבדה כי מערכת הניווט לא שידרה מספיק טוב לאן לקחת אותך?" חיוך עקום קטן נמתח על פניו. "כלומר, אי־אפשר לנווט למקום שאת לא יודעת אם הוא קיים בכלל, ובטח שלא איפה הוא נמצא!" עכשיו הוא כבר נראה מרוצה לגמרי, והשתדלתי להישאר רגועה.
"אפשר אם מגדירים 'לא לפה'!"
"אין דבר כזה, רז. אי־אפשר להגדיר משהו שלא קיים!"
"אתה לא יכול לדעת את זה."
"המציאות מוכיחה –"
"שעד כה עוד לא הצליחו, אבל כל מסע צריך להתחיל איפשהו."
"אבל למה את צריכה להיות המטורפת שיוצאת למסע כזה?"
השתתקתי לרגע. ניהלנו ויכוחים דומים כבר עשרות פעמים, עוד לפני שהתפטרתי והתחלתי להשקיע את כל הכסף והזמן שלי במכונה שתיקח אותי מכאן, אבל לא משנה כמה צעקנו, הוא מעולם לא קרא לי מטורפת. למכונה ולרעיון כן, אבל אף פעם לא לי באופן ישיר. הסתכלתי עליו, והוא לקח כמה צעדים אחורה, החוצה מהמרפסת, וקרס על הספה בסלון. "אני מצטער," קרא לעברי, והתקדמתי אליו. "לא התכוונתי. התוספת החדשה שלך… את באמת כל כך בטוחה שהיא תעבוד?"
"כן. הייתי ממש קרובה, המקרנים והברזים עבדו ויכולתי ממש להרגיש את הערפל שנוצר, אבל זה פשוט לא היה מספיק." התחושה הזו, של ידי המושטת לעבר מרכז הקשת, הייתה דבר שלא יכולתי לתאר. בדיוק כמו שרציתי וחלמתי היא הייתה תחושה זרה וחדשה, שונה מכל מה שהכרתי.
"מה את צריכה?" שאל בקול פייסני.
"עוגת שוקולד."
"עוגת שוקולד?"
"כן, ניסיתי להכניס את הקנויה הזו שאני אוהבת מהסופר, שמגיע באריזה –"
"איכס."
"אני אוהבת אותה! בכל מקרה כמו שאמרתי זה היה כמעט. אני צריכה עוגה ביתית אמיתית, לא כזו שיצאה ממפעל."
"אז ניסית לבשל עוגה על הכיריים? את מבינה שבהגדרה אפייה זה בתנור, נכון?"
"אתה יודע שאני לא טובה בזה!" אפילו לא התרגזתי על כך שהוא לעג לכישורי המטבח הלוקים בחסר שלי. "בכל אופן. אני צריכה עוגה ביתית, אמיתית, מכאן."
ירון נראה מבולבל, מה שהיה מאוד הגיוני כי גם לי לקח הרבה זמן להבין. "חלק מההגדרה של 'לא פה', היא גאוגרפית. הכנסתי לבקר הניווט כל מפה שקיימת, של כדור הארץ ובכלל. חלק מ'פה' זה החיים המקומיים, ולכן הכנסתי דגימות של כמה שיותר אנשים, בעלי חיים וצמחים שהצלחתי להשיג. וחלק, אני חושבת, זה גם המהות של מה שכאן. של הבית, של מה שמחבר אותי הביתה."
"כן, אני זוכר את מסע איסוף הדגימות שלך." כמה שׂערות מראשו של ירון, ולמען האמת של כמעט כל אדם שהכרתי והסכים לעזור לי, נכנסו כבר מזמן להגדרות המיקום. "אבל איך זה קשור לעוגת שוקולד?"
"כי כשאני חושבת על הבית אני חושבת… אני חושבת על הפאדג' שלך, כשאנחנו יושבים לבלוס ביום שישי עד שאנחנו כל כך מלאים שאנחנו נרדמים מול הטלוויזיה. אני חושבת ששלילת החיבור האחד האחרון הזה, דבר נוסף שאני יכולה לומר למכונה שתתרחק ממנו, יהיה באמת מה שיביא אותי למקום אחר." התיישבתי ליד ירון, שהביט מטה ונראה שדמעות עומדות בעיניו.
"אני לא מבין," לחש. "למה? למה את כל כך צריכה לברוח למקום אחר? למה את צריכה כל כך לברוח ממני?"
"אני לא בורחת ממך," עניתי, חוזרת על הדברים שאמרתי שוב ושוב בכל פעם שניהלנו את השיחה הזו. הוא חשב שאני מנסה להתרחק ממנו, אני רציתי שיבוא איתי.
"אני לא יכול לעזוב, רז. אני לא רוצה לעזוב. כאן החברים שלי, המשפחה שלי, העבודה שלי."
בניגוד לפעמים הקודמות, הרגשתי צורך עמוק וחזק להסביר הפעם כך שיקבל, או לפחות יבין, את הדחף שלי לעבור הלאה, לשנות, להיות במקום אחר. בכל מקום שהוא לא כאן. "לפעמים הכול מגרד לי, עמוק כל כך מבפנים שאני לא יודעת אפילו איך להתחיל לחפש מקום לגרד. אני שוכבת ערה בלילות, מנסה להתעלם מכל מה שקורה מחוץ לחדר השינה הקטן והמעט יותר בטוח שלנו, רק קצת יותר בטוח מלהיות חשופה ברחוב – כי גם פה הכול יכול לקרות. כל גופי, כל מה שאני זועק לשינוי, להחלפה, ואני לא יודעת איפה אני רוצה להיות אבל אני לא יכולה להישאר כאן."
ירון מביט בי, הדמעות כעת זולגות מעיניו. "יש עוד מקומות, יש עוד מדינות, אנחנו יכולים לנסוע," הציע בקול חנוק.
"לאן?" שאלתי בייאוש. "כל יום, כל שעה, כל דקה, קורה עוד דבר נוראי. אני כבר לא יכולה להיקשר לאף אחד ולשום דבר, לא יכולה להסתכל על מה שיפה בלי לראות את כל מה שמכוער. העולם שלנו מכוער, והאנשים שחיים בו… חלקם כל כך נוראיים," כעת גם קולי נשבר. "אני צריכה לפחות לנסות."
הוא אחז בידי ולחץ אותה, כמעט עד כאב. "מה אם לא תוכלי לחזור? מה אם יהיה שם יותר גרוע, ואת תישארי תקועה?" כבר ידעתי שאין סיכוי שירון יבוא איתי, אבל הוודאות בכל זאת כאבה. הוא שאל מה אם אני איתקע, ולא מה אם זה יקרה לשנינו.
"כל גילוי חדש מתחיל במטורפת, לא?" שאלתי בחיוך, והוא צחק מבעד לדמעות עד שנדבקתי והתחלתי לצחוק יחד איתו עד שכאבה לי הבטן. אחרי שנרגענו ירון הביט אליי, קם, והחל לצאת מהסלון. "לאן אתה הולך?" קראתי אחריו.
"להכין לך עוגת שוקולד."
בר פישביין היא בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית ומדעי הרוח מאוניברסיטת חיפה. סיפוריה התפרסמו ב״היה יהיה״.