רועי שכב על גבו, ניגן בחלילו, ושמע את הדשא צומח. הרוח ליטפה בעדינות את לחיו, השמש קרנה עליו בעליזות, וצלילי החליל התפזרו בעצלתיים באוויר. אחד־עשר תווים בסך הכול, חוזרים על עצמם שוב ושוב. אפשר להשתגע. לכל הפחות אם אתה החלילן אפשר להשתגע; הדשא הוא בסך הכול צמח, ששותה את התווים הללו בצמא וצומח בהכרת תודה עליהם.
כך זה נמשך רבע שעה, עד שכוחו של רועי תש לחלוטין. הוא קם על רגליו, ניער את הדשא מגבו, הסתובב סביב כדי לוודא שאין איש מלבדו על הגבעה הירוקה, ואז התחיל לצרוח. אם אנשים היו מצליחים לעבור את חומת התצפית של רועי ולהתגנב להאזין לו היו שומעים מספר מילים לא יפות שנזרקו שוב ושוב לחלל האוויר, שעסקו בעיקר במזון בשלבים מסוימים של יציאה מהגוף.
רועי השתתק והתבונן סביב. כר הדשא גדל מעט, לא מספיק. הרועים יתלוננו. וזה היה יום שמשי ויפה, משאב נדיר יחסית. אם הוא לא יחזור לנגן, הוא הולך לחטוף מחר בגדול. אבל הוא לא היה יכול. לא שוב אותם אחד־עשר תווים. הוא יֵצא מדעתו. הוא קילל את היום שבו למד לנגן. את היום שבו גילו שיש לו כישרון לנגן לצמחים. את הטירוף הפיזיקלי-ביולוגי שבגללו זו חייבת להיות נגינה שהוא מבצע במו ידיו ולא צלילים מוקלטים שמושמעים מרמקול, למרות כל הכסף שהתאגידים שפכו בנסיון להחליף אותו ושכמותו.
אבל יותר מכול רועי קילל את העובדה שהוא לא היה מספיק טוב. לא כדי לעבוד בכרמים, או בערוגות הירקות, שבהן נוגנו לחנים מורכבים ובהן נערך מחקר מתמיד למציאת לחנים טובים יותר. את החלום להיות האדם שיצמיח מלפפון במחי סונטה אחת. קילל שהורד לדרגת הצמחת דשא. דשא!
אחרי שהתקף הזעם חלף רועי המשיך לעמוד, עצם את עיניו והרגיש את השמש על גופו. השקט והשלווה היו מלאים, עד שציוץ הציפורים, שעד כה היה רעש רקע עמום באוזניו, חדר לתודעתו. רועי לא נאבק בו אלא נתן לגל הצלילים לאפוף אותו, והאזין. הציוצים נשמעו כאוטיים וקקופוניים, אבל זה בדיוק מה שהוא נזקק לו אחרי זוועת אחד־עשר התווים. איך בכלל נתגלו אותם אחד־עשר תווים? הוא הכיר את ההיסטוריה של המחקר המוזיקלי-בוטני, שמע את הטענה שיש הוכחה תיאורטית שאי־אפשר להסתפק בעשרה תווים, ולכן הלחן הוא מינימלי. מתבקש וטבעי, אפילו. לא היה לו מושג מה המשמעות של אותה "מינמליות וטבעיות", הוא רק שמח שהיא לא נמצאת בשירת הציפורים.
אם מישהו היה צופה בו באותו הרגע, הוא היה רואה את פניו של רועי מתעוותים לרגע קל. זה שם, הוא חשב. אותם תווים ארורים. הם שם. היה קשה לאתר אותם, אבל הם נצרבו כה עמוק במוחו, עד שהוא שמע אותם. שוב ושוב. הציפורים חזרו עליהם.
רועי לא נתן לזעם להשתלט עליו. תחת זאת התעוררה בו סקרנות – אם התווים הללו מופיעים בציוץ הציפורים, האם מופיע בו עוד משהו? הוא התרכז כפי שלא התרכז מעולם וניסה לאתר משהו נוסף שחוזר על עצמו בציוצים. זה לקח זמן־מה שבו הרוח טפחה על פניו והשמש צרבה אותו באיטיות, אבל זה עבד. הוא חשב שהוא מזהה מקצב נוסף שחוזר על עצמו שוב ושוב, ולאחר שחש בטוח מספיק בעצמו, הרים את החליל אל פיו.
גם הלחן הזה היה נוראי. משעמם. קל מדי. אבל הוא היה שלו, אפילו אם הגיע אליו מהציפורים. אבל מה הלחן עושה? הוא ניגן שוב ושוב ולא הרגיש דבר. האם זו פשוט מנגינה? כבר שנים שהוא לא ניגן בלי לצפות להשפעה כלשהי, והוא לא תכנן להתחיל עם זה עכשיו. מהמחקרים הוא ידע שכשמנגנים צריך לכוון את המחשבות בכיוון הנכון אחרת זה לא תמיד עובד, אז הוא המשיך לנגן וניסה לשחרר את מוחו ככל הניתן, עד שחש משהו – כאילו השערות על רגליו סומרות. זה היה סימן טוב. מוזר, לא סטנדרטי כל כך, אבל טוב.
רועי המשיך לנגן והביט סביבו. הדשא לא צמח. הציפורים על העצים לא זזו. השמש המשיכה לזרוח עליו. אבל הרי משהו חייב לקרות. האם זה עומד להשפיע עליו? האם הוא יהפוך לציפור? יגדל כנפיים? האם השריטה המעצבנת ברגלו תתרפא ותיעלם מבלי להותיר זכר? שום דבר מאלו לא קרה. הוא שקע יותר ויותר בלחן, הרגיש את האנרגיה מאור השמש מטיילת לאורכו והולכת לדרכה, עצם את עיניו, התרכז בכל כוחו וניגן, ניגן, ניגן. ואז פקח את עיניו.
כלום.
רועי עצם שוב את עיניו, האזין שוב לציוץ הציפורים, ולא היה כל ספק – הלחן שם, זה לא היה דמיונו הפרוע. הוא גילה דבר מה חדש, אבל לא היה לו מושג מה בעצם גילה, איך זה יכול לעזור לו, או איך בכלל מתקדמים מכאן. הוא בוודאי לא יספר על כך לאחרים, כי מה כבר יכול לקרות? או שיצחקו עליו ועל השטויות שלו, או גרוע מכך – יגידו לו "כן, כולנו מכירים את זה, זה בעמוד 4 בספר, לא הגעת עד לשם? זה לא עושה שום דבר, רוב הלחנים כאלו." לא. זה היה הלחן שלו, ושלו בלבד. ולמרות שהוא לא גילה היום מה הלחן עושה, אולי הוא יגלה מחר. או שיגלה לחן חדש.
הרוח ליטפה בעדינות את לחיו, השמש קרנה עליו בעליזות. הוא ידע מה לעשות עכשיו. אחד־עשר תווים בסך הכול, חוזרים על עצמם שוב ושוב. רועי חשב שעכשיו הוא מבין אותם טוב יותר. הוא שכב על גבו, ניגן בחלילו ושמע את הדשא צומח.
גדי אלכנסדרוביץ' אוהב לקרוא על מתמטיקה, מדעי המחשב, מדע בדיוני ופנטסיה ולפעמים מתלהב מהם מספיק כדי לרצות לספר עליהם לשאר העולם. על מתמטיקה ומדעי המחשב הוא כותב בבלוג "לא מדויק".