הדלת הכחולה הייתה סגורה. על השלט הצמוד למשקוף נכתב "מ' פסטל, תיקון מערכות מורכבות". סיון שמעה על מאיה. כולם שמעו עליה. סיון ידעה על אידיות שהחמירו את התקלות שלהן בכוונה כדי להגיע אליה. צמרמורת עברה במערכת החישה שלה והיא דפקה על הדלת לפני שתתחרט.
"אפשר להיכנס!" נשמע קול מבפנים.
"אה… היי." סיון נכנסה בחשש לחדר וראתה מולה את מאיה פסטל לבושה בג'ינס ארוך עם קרעים, חולצת טריקו ורודה וצמודה ומעליה וסט כלי עבודה – ורוד גם הוא – שנראה מרשים ומלחיץ בו זמנית. אולי ככה מרגישים אנושיים כשהם הולכים לרופאת שיניים, חשבה סיון פתאום.
החדר עצמו היה נעים – קריר ויבש, והרצפה הייתה חלקה וללא מכשולים או סדקים. הלוואי שכל המשטחים שעליהם נסעה היו חלקים כמוהו. סיון נעצרה במרכז החדר, מול מבטה הבוחן והאדיב של מאיה, והפעילה את מעצור התנועה.
"סיון, נכון? מערכת 51 טי זי אס?"
"כ… כן."
"איך אני יכולה לעזור?"
"אני חושבת שיש לי תקלה בלוח הסולרי, אבל…"
"זו לא בעיה, כל טכנאית יכולה להחליף לך לוח סולרי." החיוך של מאיה היה מאיר עיניים, אבל הגבות שלה התרוממו.
"כן, אבל אני לא רוצה," סיון לחשה, ובקושי שמעה את קולה שלה.
דקה ארוכה לא הייתה כל תגובה וסיון חששה שאולי לא באמת יצא ממנה קול.
"את לא רוצה – להחליף לוח?" מאיה התקרבה אל סיון, מבלי לגעת בה, שומרת על מרחק נינוח ביניהן.
"נכון." הפעם הקול שלה נשמע חזק מדי, כאילו כדי לפצות על החולשה מקודם.
מאיה חייכה שוב, וסיון הבינה מה גרם לכל האידיות לבוא דווקא אליה.
"פשוט…" סיון התחילה והשתתקה. "זה יישמע מטומטם."
"אולי, אבל זה כנראה חשוב לך." היא לא אמיתית, חשבה סיון.
"הלוח הסולרי שלי הוא מקורי." המסך של סיון היה חשוך. היא לא העזה להביט במאיה.
"וזה משמעותי לך. זה לוח שקיבלת בירושה?" מאיה רכנה לעברה וחיוכה התחלף במבט אמפתי.
"לא, לא, לא משהו כזה, פשוט… זה הדבר האחרון שנשאר לי…"
"אני לא בטוחה שאני מבינה." סיון הדליקה את המסך, אך עדיין לא העזה להביט במאיה. היא סקרה את החדר, סורקת בזריזות את כל תעודות ההסמכה התלויות על הקירות, מצליבה עם מאגר המידע בענן הקולקטיבי, במקביל לניסיון לחשוב על הסבר מניח את הדעת לכך שהיא לא רוצה להחליף את הרכיב הכי קל להחלפה במערכת שלה.
"סיון, מה מצב המצבר שלך?" מאיה ניסתה גישה אחרת.
"קצת יותר מחצי, ואני חוסכת ומשתדלת לנוח ולא להריץ מידע מיותר," השיבה סיון בגאווה.
"כמו עכשיו כשסרקת את ההסמכה שלי?" מאיה חייכה. היא לא הייתה צריכה לקרוא מחשבות כדי לזהות שזה מה שכל אידית עשתה כשהייתה לה הזדמנות.
"אני… סליחה, אני פשוט…"
"זה בסדר," מאיה צחקה, "את לא הראשונה וכנראה לא האחרונה שעושה את זה."
המסך של סיון האיר באור שכנראה לא היה חסכוני מספיק בשביל מישהי בלי מקור אנרגיה תקין.
"כן?" מאיה שאלה, וסיון שוב הרגישה שהיא קוראת את הבקלוג שלה.
"אפשר לשאול… זאת אומרת… לא אהבת את השם הקודם שלך?" סיון לא הייתה בטוחה שזו שאלה לגיטימית, אבל קיוותה שזה בסדר.
"האמת היא שדי חיבבתי אותו, הוא היה שם מוצלח. הוא פשוט כבר לא התאים למי שהייתי."
המסך של סיון הבהב מספר פעמים ומאיה חייכה ולגמה מכוס הקפה על שולחן העבודה שלה.
"חשבתי שתמיד היית… כלומר, את. רק שאחרים לא ידעו מי את."
"תמיד הייתי אני, אבל האני הזה לא נשאר אותו הדבר." הקול של מאיה היה רך, אבל ההבהובים על המסך של סיון רק האיצו.
"וזה לא מפחיד?"
"כן, קצת, אבל זה גם מרגש. זו הזדמנות לגלות את עצמי מחדש."
"אני לא רוצה לאבד את הדבר האחרון שנשאר לי מעצמי." המסך של סיון התעמעם למצב חיסכון באנרגיה.
"למה החלק הכי ישן שלך הוא יותר עצמך מהחלק הכי חדש שלך?"
לסיון לא הייתה תשובה.
"אני קובעת לך תור טכנאית למחר. את תחזיקי מעמד עד אז, גם אם לא תחסכי במיוחד. יש לך לילה שלם לעבד, וממילא רוב הזמן הזה הלוח הסולרי שלך מושבת. מקסימום – תחזרי אליי ונמצא פתרון." זה נשמע מאוד חכם ומאוד מתחשב ומאוד לא מה שסיון רצתה, אבל לא היו לה עוד טיעונים.
"תודה, דוקטור פסטל."
"מאיה."
"מאיה."
"לילה טוב."
~~~~
בבוקר נכנסה סיון לחדר הטכנאיות וניגשה לעמדה המסומנת – השנייה משמאל. החדר היה גדול ורוחש טכנאיות ואידיות שהגיעו לטיפולים שונים, והקולות והצלילים יצרו זמזום נעים שהקל מעט על המבוכה של סיון. הטכנאית הצעירה, לבושה סרבל מקצועי כחול, הסבירה על כל השדרוגים שלוחות סולריים עברו בשנים האחרונות – הלוח הסולרי החדש היה חכם ומתכוונן, וצבר יותר אנרגיה בפחות זמן מבלי להתחמם יתר על המידה.
היא הייתה נחמדה והתייחסה לעניין ברצינות וברגישות. אבל סיון כמעט לא הצליחה להתאפק לסוף ההסבר כדי לשאול: "אפשר שהוא יהיה ורוד?"
ליאור מאלי עבדה כמתרגמת ועורכת לשון, והיא מחזיקה בתואר שני בתרגום ובתואר שני נוסף במגדר. כיום היא מרצה בכנסים ומנהלת ספרייה ציבורית. יחד עם קרן לנדסמן וגדי אלכסנדרוביץ' יזמה את פרויקט "סיפורונובמבר" בשנת 2020.