הספינה שוב דלפה. לא ידעתי מאיפה הפעם, רק ידעתי שהיא דלפה. מד רמת החמצן הראה באופן עקבי ירידה בחמש שנות האור האחרונות. חישבתי שוב. כן, יש סיכוי טוב שהאוויר יספיק עד שנגיע לקפלר 186-פ, אבל הדליפה החלה להתגבר. כמו כל דבר בספינה הזו. בכל פעם שתיקנתי דבר אחד, עשרה דברים אחרים התפרקו, וברור שתהיה דליפת חמצן דווקא כשאני מובילה גורי כלבלבים לשיקום ילדים פגועים. אמא שלי אמרה שזה מצוין שאני מתנסה בהעברת מטען חי, ושיש בזה יופי של כסף. לא אמרתי לה שהייתי משוכנעת שתהיה לי ספינה מלאה בכלבלבים שאוכל לשחק איתם. אבל ברור שזה לא מה שקרה. קיבלתי ספינה מלאה בארגזים עם כלבלבים קפואים בשינה קריוגנית, מנוטרים היטב, שאסור היה לי אפילו לנוע לידם בצורה לא נכונה כדי לא להפריע לכיול של ארגזי השימור שלהם.
שוב הייתי לבד, ביקום קר, בדרך מנקודה אחת לנקודה אחרת, והספינה שלי דלפה.
פתחתי ממשק חזותי. הדליפה הייתה בחדר ההידרופוניקה. שוב. היה שם איזשהו עובש שאהב לאכול ממשקי ביו-מכונה, ובכל פעם הוא יצר חור מיקרוסקופי במשהו אחר, והספינה סירבה לאשר לי לתקן אותו. כלומר, היא לא בדיוק סירבה. היא לא הייתה יכולה לסרב לי. אבל היא "לא מצאה" את העובש, או "לא ראתה בעיה ניכרת לעין", או באחת הפעמים פשוט העלימה לי את הממשקים עד שנכנעתי ונתתי לה לנווט. זה היה החיסרון העיקרי של הספינות החדשות. לא עוד בלוני מתכת מנופחים וחסרי בינה. אלה היו ספינות חצי-ביולוגיות, שהיו אמורות לשלב בתוכן את היתרונות של יצורים חיים ולומדים ביחד עם היתרונות של מכונות עמידות שיחזיקו מעמד לנצח.
"יש לנו דליפה!" אמרתי בקול רם. "את מוכנה בבקשה לעזור לי לטפל בזה? אני לא יכולה כל הזמן… כל הזמן…"
הקול שלי נחנק, וזה היה סתם וטיפשי, ושאפתי עמוק. "את מוכנה לעזור לי במקום שאצטרך לטפל בזה לבד?"
לאמא שלי בחיים זה לא היה קורה. אמא שלי הנהיגה ספינה כמו שצריך. היא הייתה נקייה, מסודרת, מאורגנת, בלי אף מכונות כביסה שמעלימות גרביים באופן אקראי, דליפות חמצן, עובשים מיקרוסקופים שיצרו תעלות בלתי נראות לעין בלתי מזוינת מהידרופוניקה למטבח, או קמח שהסתנן מהמטבח דרך אותן תעלות למכלי החמצן, וברור שמעולם, מעולם, אף ספינה שלה לא סירבה להתממשק איתה. לא שהספינה שלי סירבה. היא פשוט…
ובכן.
הייתה מאד מקורית בדרך שלה להתממשק איתי.
"מיאו?"
חתולה אפורה, מכוסה חלקית בגריז, נגחה בשוק שלי.
"את צוחקת עליי," אמרתי לחתולה.
החתולה התלטפה על השוק שלי. "מיאו," היא אמרה.
"יש לנו דליפה של חמצן, שוב, ויש בריחה של… של…."
"מיאו." החתולה התיישבה והרימה אליי זוג עיניים ששיקפו את היקום כולו. זה היה הדבר היחיד שרמז שזו הספינה שלי.
נכנעתי. איך אפשר שלא? הרמתי אותה, והיא מייד התחילה לגרגר.
"למה בתור חתולה, אבל? אני לא יכולה לדבר איתך ככה."
החתולה שהייתה הממשק הפיזי שהספינה שלי יצרה, גרגרה. ליטפתי אותה. היא גרגרה חזק יותר, הסתובבה והניחה את ראשה על כף ידי. יש אחיזה מאד ספציפית שמתאימה לחתולים, בייחוד חתולים מסוג ספינה. צריך לחבק אותם בצורה נוחה, אבל לא להחזיק חזק מדי, שלא ירגישו מאוימים, וצריך ללטף אותם, אבל רק במקומות שנוחים להם, וצריך בעיקר לנשום עמוק ולחכות, כי כל כך נדיר שחתול מסוג ספינה יושב עלייך, שכדאי שתנצלי כל רגע של שקט שיש לך.
שאפתי. נשפתי. ליטפתי את החתולה מסוג ספינה שלי. או את הספינה מסוג חתולה. הדליפה לא החמירה. היא הייתה בדיוק ברמה שתאפשר לנו להגיע לקפלר 186-פ, ולא נראה שהיו עוד בעיות. כלומר, היו המון בעיות. היה קמח חסר, ומכונת הכביסה לא עבדה כמו שצריך, והיה עובש לא מוכר…
רגע.
הפסקתי ללטף את הספינה החתולה שלי. מאיפה אמור להיות כאן עובש? אין שום סיבה שיהיה כאן עובש. הספינה שלי חוטאה היטב לפני שיצאנו לסיבוב האחרון. העברנו שמרים לאפסילון ארידני בי, ואז היה חיטוי נוסף, ומשם לקחנו גורי כלבלבים לקפלר 186-פ עבור שיקום ילדים, והכול היה סטרילי לחלוטין.
הבטתי אל החתולה שלי, שלא הייתה חתולה אלא ספינה. "זה לא עובש."
"מיאו," החתולה הספינה שלי אמרה.
נאנחתי. "מה את מגדלת שם?"
היא ליקקה את הכפה שלה.
"מה את מגדלת? או שתעני לי, או שאני אלך בעצמי ואסתכל."
החתולה הספינה שלי הפסיקה ללקק את הכפה שלה והביטה בי.
"בבקשה."
החתולה הספינה שלי קפצה מברכי ונעמדה לרגלי הכיסא שלי. נעמדתי. היא צעדה אל הכניסה לתא. זה היה התא שבו גם ניווטתי, גם ישנתי, גם אכלתי, וגם מדי פעם ליטפתי חתולה מסוג ספינה.
הלכתי בעקבותיה. זו לא הייתה ספינה גדולה. תא המטען שלנו היה גדול, והמנועים היו גדולים, אבל כל השאר היה מטבחון קטן שהיה מחובר להידרופוניקה, מקלחת עם המים שהלכו להידרופוניקה אחרי השימוש, שירותים, עם המים מהמקלחת ומהידרופוניקה, שאחר כך עברו סינון ושימוש מחדש, שהעדפתי לא לחשוב עליו, ומסדרון קטן. קטן מאוד.
"מיאו," אמרה החתולה הספינה שלי. היא עמדה ליד ריבוע קטן של עובש.
התכופפתי, חבטתי את הראש בקיר, קיללתי, והצלחתי להתיישב לידה.
"מיאו," אמרה שוב הספינה שלי.
זה היה ריבוע זערורי. בקושי הצלחתי לראות אותו. העובש היה משוקע היטב בדפנות האורגניות של הספינה שלי. אי־אפשר יהיה להסיר אותו. היא תכננה את זה לבד. היא יצרה את העובש, היא העיפה לכאן את הקמח, היא העבירה טיפות בלתי נראות מהידרופוניקה כדי לייצר את זה.
זה נראה כמו מילה. לא. שתי מילים.
רכנתי לפנים. הוצאתי את פנס הכיס שלי, וכיוונתי אל הריבוע הקטנטן, שלעולם אי־אפשר יהיה להסיר.
היה כתוב שם, "לא לבד".
החתולה הספינה שלי הביטה אליי בעיניים שהכילו יקומים שלמים, מרחקים שלא יכולתי להכיל, מטענים שאסור להיקשר אליהם, כי תמיד, תמיד צריך להיפרד מהם כשמגיעים ליעד.
ליטפתי את ראשה.
"מיאו," היא אמרה.
"ספינה טובה," אמרתי, ולא בכיתי בכלל.
קרן לנדסמן היא רופאה, אמא וסופרת בסדר משתנה. היא פרסמה שני ספרים, שאחד מהם תורגם לאנגלית, וזכתה בפרסי גפן על ספריה ועל סיפוריה הקצרים.