יוחאי נראה מאוד רציני. הוא תמיד נראה רציני, עוד בפעם הראשונה שהלכתי לשמוע אותו בהרצאה של מדע פופולרי על יקומים מקבילים באיזה פאב בעיר שמקבילה לרחובות ביקום הזה. אבל עכשיו, במשרד שלו במכון לא-וייצמן, כשהוא דוחף את המשקפיים גבוה יותר על האף באצבע אחת ומביט לי בעיניים, הוא נראה רציני מתמיד. וצעיר, כל כך צעיר. וחמוד. יש סיכוי שאני קצת מאוהב.
האור של מסך המחשב השתקף בזגוגיות של המשקפיים שלו. "וזה באמת כל מה שאתה יודע?" הוא שאל שוב.
משכתי בכתפיים.
"אין לי הרבה חומר לעבוד איתו." הוא הציץ שוב במסך המחשב. "אתה אומר שהמעבר שלך בין יקומים הוא תמיד דרך דלתות, אבל זה לא משנה איזה דלת."
"נכון. בפעם הראשונה שזה קרה בדיוק יצאתי מהשירותים. מזל שזה היה כשיצאתי ולא כשנכנסתי כי השלפוחית שלי ממילא הייתה קרובה להתפוצץ. בטח הייתי עושה במכנסיים אם הייתי מוצא את עצמי ביקום זר בסיטואציה כזו." הוא הסמיק. כבר אמרתי שהוא חמוד וצעיר?
הוא המשיך לתחקר אותי וסיפרתי לו כל מה שיכולתי על המעבר שלי בין יקומים. כן, זה תמיד דרך דלת. לא, זה לא משנה איזה דלת. לא, לא שמתי לב לשום דבר משותף בנסיבות שבהן זה קורה. לא, אין לי שליטה לאיזה יקום אני עובר. או לאיזה גוף. או לאיזה מגדר. חייכתי אליו והבטתי ישר בעיניו. הוא שוב הסמיק. אחרי עוד חצי שעה של שאלות הוא אמר שהוא צריך קצת זמן לחשוב על זה ושאל אם יהיה בסדר מבחינתי לקבוע שוב בשבוע הבא באותו זמן.
~~~~~~
הלוח במשרד של יוחאי היה מלא במשוואות. הוא והמנחה שלו השתמשו בכל האותיות ביוונית לדעתי. "אבל דוקטור טפרה, זה לא הגיוני!" יוחאי מחה. "את לא יכולה להניח קיום של ממדים נוספים רק בהקשר הזה!"
"אבל זה לא רק בהקשר הזה. אם אתה מרחיב את הביטוי הזה –"
"אה… סליחה?" שניהם פנו אליי יחד. אני חושב שאולי הם שכחו שאני שם. "רק רציתי לדעת איך זה מסביר את היכולת שלי לעבור בין יקומים."
"זה לא," אמרה דוקטור טפרה.
"את לא יכולה להגיד דבר כזה!"
"באמת? מה אתה היית אומר?"
"שלפי מיטב ההבנה שלנו כרגע אין שום דבר בחוקי הפיזיקה ששולל את זה, אבל אין לנו מנגנון שמסביר איך זה יכול לקרות."
"בקיצור – זה לא אומר שום דבר לגבי היכולת שלו. יוחאי, אמרתי לך את זה קודם יותר מפעם אחת," היא שוב שכחה ממני, "אסור לך לפחד להגיד 'אני לא יודע'. הרווחת ביושר את המקום שלך במסלול הישיר לדוקטורט. ומדען אמיתי שמח לדעת מה גבולות הידע שלו. זה מסמן לנו מה צריך ללמוד הלאה –"
"סליחה," אמרתי שוב. הם שוב פנו אליי. "רק רציתי להגיד המון תודה על הכול. היה ממש מעניין. יוחאי, בהצלחה בדוקטורט."
"אתה הולך?" הוא שאל, ושוב דחף למעלה את המשקפיים שהחליקו במורד האף שלו במהלך הוויכוח.
"כן, הגיע הזמן. יש איזה מקום שאני צריך להיות בו. להתראות, אולי."
באמת הגיע הזמן להיות במקום אחר. הרגשתי את זה, וכשפתחתי את הדלת שמובילה החוצה מהבניין, הייתי ביקום אחר.
~~~~~~
כמה וכמה יקומים אחר כך ישבתי שעונה על קיר של בקתת אבנים חרבה למחצה ורעדתי ברוח שנשבה מהאוקיינוס האטלנטי הצפוני. רודי, או דוקטור רודריק מקדונלד בשמו המלא, אמר, "אולי את חיידק."
"מה?" המבטא של שטלנד גרוע יותר אפילו מהמבטא הסקוטי הרגיל, אבל בגוף הזה הבנתי אותו ודיברתי בו בשלמות. ובכל זאת לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אולי זה הוויסקי. לקחתי עוד לגימה מהבקבוק שעמד בינינו, אבל זה לא עזר לי להבין למה הוא התכוון.
"לא, תקשיבי, אמרת לי שאת עוברת בין יקומים."
"נכון."
"אבל את תמיד מגיעה ליקום שמספיק קרוב לעולם שיצאת ממנו בשביל שתוכלי להסתדר בו. את יכולה להבין את השפה ויש דברים שאת מכירה כמו…" הוא הניף את היד במחווה שכללה את הנוף כולו. "כמו ויסקי," אמר לבסוף ושתה עוד לגימה מהבקבוק. שנינו לא היינו פיכחים במיוחד.
"אז אולי ה… דבר הזה שאת עוברת דרכו הוא כמו פניצילין, ואת כמו חיידק!" הוא הביט בי בחיוך ניצחון והשמש השוקעת צבעה את השיער הבלונדיני שלו באדום. הוא הרצין. "רק תחשבי כמה גרסאות שלך לא הגיעו לשום יקום כי הן לא מצאו יקום מתאים להגיע אליו."
פתאום נהיה לי קר מאוד והתכרבלתי מתחת ליד של רודי ונישקתי אותו כדי להתחמם. היה לו טעם של ויסקי. "אתה מאוד חמוד," אמרתי. "גם כשאתה קורא לי חיידק."
"אז תישארי." הוא הידק את האחיזה שלו.
"לא יכולה," אמרתי. "ניסיתי את זה כמה פעמים. לא לעבור הלאה כשהרגשתי שאני ממש חייבת. זה אף פעם לא עובד. תמיד תהיה איזה דלת שתארוב לי איפה שהוא. ככה לפחות יש לנו אפשרות להיפרד."
"וככה זה יימשך תמיד?"
"לא יודעת. הייתה פעם…" השתתקתי. "ראיתי פעם, איפה שהוא, מישהו נעלם בדלת מעבר לרחוב, והייתה לי הרגשה שאם אוכל להשיג אותו אוכל להפסיק. אבל כשהגעתי לדלת הוא לא היה שם, רק יקום אחר."
"ומאז את מחפשת אותו."
"לא ממש. רק לפעמים, כשאני מתעייפת."
השמש שקעה בים והרוח התעוררה שוב ושרקה באבנים של הבקתה שנשענו עליה. ידעתי שעוד מעט אני אנשק אותו, אקום, ואעבור במה שהייתה פעם דלת. הגיע הזמן.
אהוד מימון חושב, מדבר וכותב על הז'אנר כבר עשרים שנה. הוא עורך את "היֹה יהיה" ולומד לתואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה.