שימו לב, סיפור זה מכיל תיאורים שאינם מתאימים לילדים צעירים.

—

בכל פעם שהוא הולך לשם אני לא יודע אם הוא יחזור. אני הולך לעבודה ומעמיד פנים ומסתובב עם חצי לב. החצי השני מעבר לחומה ואין לי מושג מה קורה אִתו. אני לא יודע כמה זמן זה יכול להימשך ככה.

אני מתעמל, רץ בחושך ברחובות, בלילה, עובר את כיכר הייצוב, מסתכל למעלה במהירות, כשאין אף אחד בסביבה. רואה אותן עפות באוויר, כל כך עצובות, רטובות תמיד, כל הגוף שלהן דמעות. לא מגיע לנו. לא מגיע לנו בכלל לחיות כאן. ואז אני ממשיך לרוץ כדי לא לחשוב. אסור לחשוב ככה. מאז שהייתי ילד לימדו אותי לא לחשוב ככה, לא להסתכל כשעוברים פה. אבל קשה כשיש אהבה. זה יושב יותר חזק. הבדידות. הגועל.

אני מגיע הביתה ובא לי לארוז את הדברים וללכת. להשאיר לו מכתב וללכת. לא מגיע לי לחיות ככה. לקום בפחד, ללכת לישון בפחד, להיות מתוח כמו מיתר כל הזמן כי אני אפילו לא יודע כמה זמן המשימות שלו נמשכות. פעם זה היה ארבעה ימים וכמעט עזבתי. הייתי ככה קרוב.

כל יום אני הולך לעבודה וכולם סביבי מחייכים את היומיום העייף שלהם. אני לא יודע מה מלמדים היום בבתי הספר. איך מסבירים אותן לילדים. כשהסבירו לי עוד הסבירו בצער. הייתי קטן. נתנו לנו לדבר עם מורה שאשתו תלויה שם. ואיך הוא בחר להישאר כאן, בעיר. תושב למופת. לפני שנתיים הוא התאבד. התאבד שם למטה, בכיכר הייצוב, מתחת לגוף התלוי של אשתו. מסתכל עליה מסתכלת עליו.

.

בבית, אני שם מוסיקת רקע. בלדות רוק מהאלבום האחרון של 'שמים שחורים'. ההזדמנות הכי קרובה שיש לי או לכל תושב מן השורה להרגיש משהו מן החוץ. עיבודים לשלוש גיטרות חשמליות, באס, תופים, תזמורת מלאה והסירונית. אני מכין לי סלט וחושב על הסירונית, האחרונה שלכדו בחוץ לפני שהן למדו להתחבא או שפשוט הפסיקו להיות, איך כרתו לה את הידיים, את הלשון, וככה היא שרה, המומה מהסמים שדחפו לה, הקול שלה עולה בין הרגליים, מסונן מרעלנים דרך המגברים, מוכפל למקהלה מצמררת, מפתה, מוקלט עד הסוף. אחרי שסיימו להקליט, הסולן ריחם עליה קצת. פתח את הכלוב, הגיש לה קצת מלח. היא הודתה לו, שאפה את המלח. אחר כך היא צחקה, ירקה עליו לבָּה שריסקה לו את הראש. זה היה הסוף של הלהקה. את הסירונית הרגו, השליכו את הגופה אל מעבר לחומה. האחיות שלה באו לקחת אותה. התחילו לשיר שם על החול, מול השערים, מול החומה. סיפור ידוע בעיר, שני שומרים הפשילו מכנסיים, קפצו למטה אל המוות לפני ששאר השומרים הפעילו את הלהביורים ושרפו את כולן. אני מסיים להכין את הסלט.

 – אני בא אליך מהעמק / את לובשת בדיוק מה שאני אוהב / אני פגיון בעיניים ותער בלשון / את אוהבת נשיקות מתכת / תגידי שאת אוהבת את זה / אני יודע שאת אוהבת את זה –

אני עושה כפיפות בטן.

 – אני מחליק למטה, לוחש לך לאט / דברים שאומרים לאט עם הלשון / איפה שהגוף שלך שומע / איפה שהגוף שלך שומע / תגידי שאת אוהבת את זה / אני יודע שאת אוהבת את זה / אני בא אליך מהבטן, ואת / מגיעה אלַי חזק –

בשלוש בבוקר אני נכנס למיטה, לבד.

.

אני קם ורואה שהשאירו לי הודעה. הודעה ממחלקת ניטור חוץ. אני לא רוצה לשמוע אותה. אני כבר יודע מה אומרים לי. אני מקשיב בכל זאת. מתקפל לכדור על הצד שלו של המיטה.

כשאני יוצא החוצה, השמים בהירים. אני לא צריך ללכת לעבודה היום. הודעתי שלא אגיע. הם הבינו.

אני מנסה ללכת שוב דרך הכיכר. אני חייב עכשיו. אבל יש שוטרים. אנשים מדברים על מה שקורה. הזעיקו עובדת סוציאלית. ילדה בת תשע. מי נתן לה ללכת לשם. איפה ההורים שלה. והיא עמדה והסתכלה. הסתכלה. אז איפה ההורים שלה? אבא חשב שהיא בבית ספר, אבל היא ברחה מהשיעור. ואמא שלה?

אמא שלה שם למעלה. עוד אחת משלושים נשות העיר שמרחפות מעל כיכר הייצוב בפנים קפואות, בפירמידה של גפיים דבוקים. אולי יקרה נס. אולי היא תנשור ותמות עכשיו. אבל הן כולן צעירות מדי. הן שייכות להגרלה של הדור הזה.

העובדת הסוציאלית מנסה להרגיע, לנחם, להרחיק. הילדה צורחת ובוכה, מנסה לחזור, מצביעה למעלה, למעלה, למעלה. כמה מוזר. היא בטח הייתה רק בת שלוש כשאמא שלה נגררה לשם.

אני עוצם עיניים. לא יכול לסבול את הרעש הזה.

.

אני מגיע אל הבניין הראשי של ניטור חוץ.

ניגשים אלי קולגות שלו. הם לא יודעים מה לומר. זה קורה. מאבדים אנשים. משימה קשה במיוחד. דיווחו על מתקפה מתקרבת. אין תיעוד של מה. מה זה משנה. עוד משהו שהתגבש בביניים ונשלח אל החומות. שניים שהיו עם הגבר שלי שרדו. אחד יצא בזול. הוא רק יושב עכשיו על ספסל ובוהה באוויר. השני נמצא במחלקת שיקום. אני לא רוצה לשמוע, אבל מתלחשים מסביבי. מנסים לייצב אותו כדי שיוכלו להפריד רקמות. משהו שם בביניים תפס אותו, התחיל ללוש אותו לפני שהוא דהר משם. תחב לו אפרוחים מדממים, חיים, שחופרים לו בבתי השחי, קרע לו את המפשעה וניסה לקשור ממנה פרח בבשר. אולי טוב שהבחור שלי לא שרד. שלא נשאר ממנו כלום.

אני מתיישב. איכשהו זזתי והגעתי עד לפה, אבל עכשיו אני לא יכול לקום יותר.

.

הם שואלים אם אני רוצה לעבור לעיר אחרת. יש לי זכות, בתור בן זוג. יאשרו לי את השיגור. סוג של הטבה. ושיקול קר. אף פעם לא רוצים שיצטברו יותר מדי פגועים בעיר אחת. זה לא בריא. והם לא יכולים להציע את השיגור להורים שלו.

לגבר שהיה לי אין הורים. הם היו באחת משלוש ערים שנפלו בקריסה הגדולה לפני עשרים וחמש שנה. הוא סיפר לי איך, כשזה קרה, אופנוען ניטור חטף אותו. הוא לא זוכר הרבה, מהומה גדולה, והוא – ילד ברחוב, חוזר מבית הספר – הסתכל למעלה אל הכיפה המתרסקת וראה את העין. האדם היחיד שאני מכיר שהסתכל ישר אל העין. ואז האופנוען תפס אותו בתוך כל הצרחות שמסביב, נסע איתו אל בית העירייה המתמוטט, הכניס אותו למשגר ושלח אותו לכאן. הוא סיפר לי מה הדבר האחרון שהוא ראה שם. היצורים שפרצו פנימה דרך קירות הבטון ושיסעו את האיש ההוא.

אני עומד מול המשגר. חושב.

שאלתי אותו פעם איך זה. איך זה לחצות כל כך הרבה מרחב ברגע אחד. אם רואים משהו מהביניים שבין הערים. אם רואים איך דיונות הופכות לבשר הופכות למים הופכות לבריות חיות, איך ילדים נבראים מכלום ונשברים לרסיסים של חרס והופכים למפלצות מעופפות. אם מישהו בוכה שם. אם למישהו יש זמן לזה. הכול נמעך ונוצר ולפעמים בקושי נשאר מספיק זמן לנשום ולפעמים יש דברים שחיים שם שנים, כל רגע על הקצה. העין רואה הכול.

איך העין נראית? בערים – הכיפות האטומות למחצה מכסות מפניה. בחוץ – אין דבר כזה להסתכל למעלה. דוהרים קדימה, ממוקדים במשימה. מי שרוצה להישאר שפוי לא מסתכל אפילו לצדדים.

בשיגור לא רואים כלום, הוא אמר. רגע אחד אתה פה, ואחר כך אתה בעיר אחרת. זה הכי בטוח שיש. לא עוברים בכלל בביניים. והעין?

הוא הרי מסר את המידע הזה. זה מופיע ברשומות של העיר. ועדיין, זה היה אחרת לשמוע את האיש הכל כך שקט הזה אומר את זה. בלילה. כשאני יכול, דרך המיטה, להרגיש איך הגוף שלו רועד. הוא אמר, "העין כחולה. היא מכסה חצי מהשמים. היא נראית כאילו היא בוכה כל הזמן. בוכה הצידה ואחורה, מין מפל חצי שקוף, עד האופק."

.

אבא מחבק אותי. אמא מכינה לי קפה. יושבת אִתי בשקט. לא מדברים על זה, אבל הם יודעים שאם אני אלך הם לא יראו אותי הרבה זמן. ולמה ללכת. מה ההבדל בין עיר אחת לאחרת. כולן מקוללות.

.

פעם היו ארצות. עכשיו יש ערים. איים קטנים בתוך מדבר גדול וססגוני ופצוע.

מתי זה קרה?

אין רישום. אין תיעוד. לפחות חמישה דורות אחורה.

מה עשה את זה?

העין. זאת שהחריבה הכול, שמפרקת ומאחה. שסגרה ערים בכיפות. שהכריזה על קרבן ועל הגרלות שאנחנו בעצמנו נערוך כדי שהערים ימשיכו להתייצב מרגע לרגע, אבל לא מבטיחה הגנה מפני מתקפות שהיא שולחת מהחוץ. שמביטה בנו לראות איך אנחנו מגנים על עצמנו כל יום מפני המוות ומנסים להמשיך כאילו הכול בסדר וכמעט משתגעים אבל לא. לא ממש.

למה?

.

מהי העין?

.

כאן זה כבר אגדות. אבל אנחנו מוקפים באגדות.

הייתי בן ארבע וסבתא סיפרה לי. פעם, מזמן, הערים גדלו, והתקרבו, ואז הערים התלכדו ובסוף הייתה עיר אחת גדולה, עד שיכולת ללכת מצד אחד של העולם אל הצד השני ולא היה מקום שלא היו בו בניינים, ולאנשים לא נשאר שום דבר לפחד ממנו, מלבד אחד מהשני. והם כל כך פחדו, בלילה. והאנשים דיברו שפה אחת, ועדיין לא הבינו. ועדיין פגעו זה בזה.

והעין באה ואמרה, אני אפריד ביניכם.

והעין באה ואמרה, אני אברא את המדבר.

והעין באה ואמרה, אני אזכיר לכם שאין שום דבר קבוע בעולם, כדי שתאהבו אחד את השני.

והעין באה ואמרה, אני כבר אתן לכם סיבות אחרות לפחד.

ואז אמא הגיעה, באמצע הסיפור של סבתא, ומאוד כעסה. וסבתא הפסיקה לספר.

.

אני מכיר את הסיפור הזה עכשיו יותר טוב, אבל אין בו עוד הרבה פרטים, ואני לא יודע אם יש בו אמת. אני חושב שהנפש המרוסקת שלנו נמצאת בו. הערים לא יכולות לדבר כל כך אחת עם השנייה, בקושי, בשיגור, ובין הערים – רק האופנוענים מסתובבים, וגם הם לא מרחיקים לכת. אבל בסיפור הזה נמצא משהו שמאחד את כולנו.

הוא חזק מספיק כדי שנדע שאין לנו לאן לברוח.

.

לגבר שלי לא היה מה לומר על זה. הוא חשב שהכול שטויות. הוא ידע רק את מה שיש, בלי התירוצים, בלי אשמה. וזה מה שעניין אותו.

לפעמים, הוא אמר לי, העין בונה עולמות שלמים שם בחוץ. לפעמים, בזמן משימה, בדרך לחסל איזה יצור מוזר שמתחיל לדהור אל החומות, חייבים פשוט לעצור לרגע ולראות איך תמונה שלמה נבנית. לפעמים זה כל כך יפה שאי-אפשר להסיט את המבט ולפעמים זה כל כך נורא שאי-אפשר להסיט את המבט. ואסור לעצור, כי תמיד משהו יתקרב אליך מאחורה. אבל הוא עצר, הרבה. זה אולי נראה הזוי, הוא אמר לי, אבל עדיין יותר אמִתי ממה שקורה בחיים הכמו מוגנים שלכם.

אני אמרתי, אולי העין מנסה לומר עוד משהו.

הוא אמר, הלוואי. לא נראה לי. זה קורה בכל מקרה. בין אם אנחנו שם ובין אם לא. אין לזה קשר אלינו. זה אדיש אלינו.

הוא כתב. מחברות שלמות. לא יכולתי לסבול את מה שהוא היה כותב. פיוטי ומזוויע ומתיפייף. ככה הוא ניסה להתמודד עם זה. ככה זה היה מתפרץ ממנו. מדי פעם הוא נתן לי להציץ, רק כשביקשתי, אבל לא ממש רציתי. לא יותר מדי. הוא ידע שזה קשה לי. הוא אהב אותי מספיק כדי לחסוך לי ואולי אני לא אהבתי אותו מספיק כדי להתמודד עם זה. ועכשיו אני רוצה לשרוף את המחברות האלה ואני לא יכול.

הן מונחות על המיטה, ליד הבגדים שלו.

אני פותח אחת מהן, כאילו כדי להיפרד. אבל אני רק עובר מדבר קשה אחד לדבר קשה עוד יותר, וזה מצטבר ועכשיו אין מה שיעצור אותי. עד הדף האחרון. אני מחפש משהו שירגיע לי את העיניים, אבל אין לי נחמה.

.

יום אחד, תוך כדי נסיעה, אני עוצר שוב, רואה הכול מקרוב, כאילו חוקקים לי עמוק בעיניים. מתוך החולות פורץ ים, עד האופק. ים וספינה שטה בו. הים שלֵו. זמרת מגיחה מן האופק, נוטפת אצות, רכובה על דולפין. שערותיה הדלילות מתבדרות ברוח. על קודקוד הדולפין נח ראש כנר, דגיגונים מרצדים בחללי עיניו, וצוואר הכינור נלפת בין שיניו הנרקבות בקוקטיות חיננית, כמו ורד של עץ. שפתיו הרכות, הסגולות, התפוחות ממים, פשוקות בחיוך הנושר אל הגלים בשברי בשר קטנים.

הנוסעים מסתובבים על הסיפון בלבוש בגדי טניס ושמלות עטורות מלמלה באינספור גוני הלָבן. שמשיות ורודות כשפתיים מתנודדות ברוח הקלה. גבר מזדקן מורח את אפו בקרם שיזוף.

אחד המלחים שולף רובה ציד. הירייה מהדהדת כנביחה בודדה במרחבי התכלת. הכדור מנפץ את מצח הזמרת. היא מתרסקת אל הים. נשים צעירות צוחקות ומוחאות כפיים.

הזמרת מגיחה שוב, זוחלת על הדולפין, מזדקפת ומיישרת את שמלתהּ בחופזה. היא מכחכחת בגרונהּ. 'סרנדת ערב', מכריז ראשו של הכנר, והכינור נשמט מפיו. היא מביטה בו בזעף והוא משרבב את שפתיו במבוכה.

המלחים מגלגלים מן הסיפון התחתון חבית שזרנוק פקוק בה. הקברניט מעניק את הכבוד לנערה ענוגה, שמצחקקת במבוכה. היא אוחזת בידיה הקטנות את הזרנוק ומסובבת את המגופה. השתן האצוּר בחבית פורץ בזרם מהביל השוצף, צהבהב, על ראשי הגלים, חובט בראשו של הדולפין, מסמא אותו. הדולפין מנופף בסנפיריו, משתנק. הזמרת מאבדת שיווי משקל, רגליה מסתבכות בשמלתה והיא מתגלגלת בעליבות אל המים, מנסה לתפוס בראש הכנר שנשמט יחד עִמה אל הגלים, מצווח. הוא וכינורו נבלעים בתהום. הנוסעים שואגים מצחוק, טופחים איש על חזה רעהו.

הזמרת מביטה אל תהום המים, מרכינה ראש, עוצמת עיניה. אחר כך היא מלטפת בעדינות את ראש הדולפין שהתעוור. סנפיריו רועדים. היא לוחשת לו מילות נחמה. היא עדיין שקועה לצדו במים, נתלית עליו, נושכת שפתיה, מביטה בספינת השעשועים שנעצרה לפתע.

ניצוץ מתכתי מבהיק מן הספינה. הקברניט אוחז צלצל.

הזמרת צורחת, כורכת זרועותיה סביב גוף הדולפין. הנוסעים מקמרים שפתיהם בחוסר שביעות רצון. רק ילדה קטנה היושבת בחיק אמהּ מוחאת כפיים בהתלהבות. האם משתיקה אותה. זוג אדונים בכובעי צילינדר מביטים בה בבוז בלתי נסבל. האֵם מסובבת את ראש הילדה עד שמפרקתה נשברת.

הקברניט מטיל את הצלצל, משפד את כתפהּ השמאלית של הזמרת אל הדולפין. הדולפין צווח בכאב ושניהם שוקעים בענן קצף אדום. הגלים מכסים עליהם. אישה צעירה ניגשת אל הקברניט, פושטת את מכנסיו, מלקקת את אשכיו לאות הוקרה. מלצרים מגישים קוקטיילים וכריכוני מלפפון. ואז הכול נבלע בחזרה בחול.

.

הוא לא היה יכול לראות את כל הפרטים הקטנים האלה. הוא המציא חצי מזה. לא יכול להיות. לא כשהוא דוהר במהירות, אפילו לא כשהוא עוצר לרגע. אולי טוב שהוא הלך. מה שהוא עשה אכל לו את המוח.

הייתי צריך לעזוב אותו לפני שהוא מת. זה היה הורג אותי פחות עכשיו.

.

מתקשרים מהבנק. בודקים בזהירות מתי אני חוזר לעבוד.

לשחק בכסף כאילו הכול כרגיל. כמו אבא. כמו סבא.

אני לא יודע מתי.

.

אני רץ בלילה.

הלילות לא קלים. אני בקושי ישן. קשה לי לחזור ולהירדם לבד.

.

זה באמת מה שיש שם. בחוץ. חלק גדול מהזמן הוא היה עם זה לבד. ואני לא הספקתי לחבק אותו מספיק נגד כל זה.

.

אני חוזר לגור אצל ההורים.

.

אני רץ בלילה.

.

אני רץ בלילה. עד הבוקר.

אחראי הצוות שלו מבוגר אבל העיניים שלו חדות. מלאות חיים. השיער שלו אפור ושופע.

הוא מספר לי שהגבר שלי היה אחד הטובים בניטור חוץ. אני מהנהן.

הוא שואל אותי אם החלטתי להשתגר לעיר אחרת.

אני אומר שלא.

כשאני אומר לו למה באמת באתי, הוא מסתכל על הזרועות הצנומות שלי. בהתחלה אני חושב שהוא מנומס מספיק לא לצחוק עלי. ואז אני רואה עד כמה הפנים שלו רציניים כשהוא אומר לי לא.

אני אומר, אבל אני רוצה.

הוא אומר, "הבחור שלך ביקש ממני לא לתת לך להצטרף בשום פנים ואופן, אם תגיע לפה פעם. אם… אם הוא לא יהיה כאן לעצור אותך. הוא אמר שאתה לא תעמוד בזה."

"מאיפה הוא ידע שאני…"

"הוא כנראה הכיר אותך טוב. כמה זמן הייתם ביחד?"

אני אומר, "שנה. הבנזונה תמיד היה מגונן מדי."

הוא מחכה בסבלנות עד שאני מפסיק לבכות. אחר כך הוא אומר, "אני מצטער."

אני אומר, "הוא לא יכול להחליט בשבילי עכשיו."

"ההכשרה מאוד קשה."

"כן, אני יודע. הוא סיפר לי."

"הכסף טוב, אבל הסכנה גבוהה. ולא רק המוות. יש דברים יותר גרועים."

"כן. אני יודע. אבל חסרים לכם אנשים."

זה נמשך רבע שעה עד שבסוף הוא אומר, מיואש, "תתייצב מחר בשמונה בבוקר."

"כן."

"אל תחשוב שיעשו לך הנחות. ואם לא תהיה טוב מספיק, החוץ במילא יהרוג אותך."

"כן," אני אומר. "אני מבין."

"אז אם אתה מבין, בשביל מה?"

"למה אנשים מצטרפים אליכם בדרך כלל?"

"לכל אחד יש סיבות. ואנחנו לא צריכים כאן מתאבדים. אין לנו זמן לזה."

אני מישיר אליו מבט. כמעט מאמין לעצמי כשאני אומר לו שיפסיק לדאוג. אני בא כדי לעבוד.

בלילה, אני רץ בחושך. עובר דרך כיכר הייצוב.

אני נעמד. מרים את הראש. נועץ בהן מבט ארוך. חמש. עשר דקות. לא בא לי לזוז.

אני לא יודע מה אמור לקרות. אנשים הרי פשוט לא עושים את זה.

ואז, כשאני עומד ללכת, אחת הנשים מסובבת אלי את הראש. העיניים המתות שלה פקוחות וריקות. היא פותחת את הפה ומתחילה לצחוק בלי קול. כל הגוף שלה רועד, דם שחור זולג לה מהפה למטה. האחרות רועדות ביחד אִתה, בראש שמוט. ואז כולן מסובבות אלי את הראש, וצוחקות. כל המבנה רועד. לרגע נדמה לי שהכול יתמוטט. פתאום תהיה קריסה, ולא ממתקפה חיצונית כמו בעבר. מבפנים.

"אדוני?"

אני מביט הצידה. שוטר עומד לידי, פניו חיוורות. הוא משתדל לא להביט למעלה.

"אדוני? כדאי שתמשיך הלאה."

"כן."

אני ממשיך לרוץ. מקווה שהעסק שם נרגע. יודע שסביר להניח שכן. אחרת כבר הייתי מרגיש. כולם היו מרגישים. אבל הקרקע יציבה מתחתַי, אבני הריצוף האדומות שמכסות את כל העיר ממשיכות להתחבר אחת לשנייה והבניינים ממשיכים להיות בניינים ולא הופכים לשום דבר אחר.

.

אני אגיע לשם מחר. אני אלמד כמה דברים חדשים. אני אצא אל החוץ, אל הביניים. אני אשרוד ואני אדהר ואני אזכה לראות כמה מהדברים שהוא ראה. אני לא יכול להחזיק אותו בידיים שלי יותר, אני לעולם לא אראה אותו יותר, לא כאן. אבל לפחות אני יכול להיות קרוב. הכי קרוב שאפשר בגיהינום הזה. אולי יום אחד, שם בחוץ, העין תציב אותו מולי, תחליק אותו לרגע מתוך החול. תבנה אותו ותצחק עלַי. אולי היא תהפוך אותו מול העיניים שלי למשהו אחר. מי יודע. מי יודע למה משהו קורה. אף אחד לא יודע. רק יודעים שככה זה. מה שבטוח, יהיה לי מעניין, ואני אמשיך עד שאשתגע, או עד שאמות, או עד שכל הערים יתרסקו, אולי יחד, אולי בבת אחת, הן יזכרו לרגע שהיו פעם דבר אחד, ואני אזכה לראות את כל האורות כבים.

—

חגי אברבוך – סופר, עורך ומתרגם. ספר הסיפורים שלו "קליידוסקופ" יצא לאור בשנת 2006 וסיפוריו התפרסמו בדפוס ובבמות מקוונות.