מאת אור ביאליק
לאוויר ממוחזר יש טעם שונה. לא משנה כמה צמחים, מסננים ומקרצפים תתקין, הטעם שלו יהיה שונה.
עבור לרוס פלימה, הנשימה הראשונה ששאף לריאותיו אחרי שהספינה נאטמה והאוויר עבר למעגל סגור, היתה נשימתו הראשונה מזה שלושה חודשים. עצביו היו מרוטים ובריאותו רופפת מדלתות חסרות אטימה, חלונות גדולים מדי ואוויר שריחו גרם לו לבדוק כל חמש דקות את המדדים בשעון שלו ולוודא ששום רעל לא דולף מאחת המערכות.
הוא ידע בדיוק את מחירו של ליטר אוויר לנשימה, מה עלות ייצורו האמיתית ומה המחיר שלפיו מחושב התעריף. חלק נכבד ממשכורתו התבסס על התעריף הזה. אבל זו היתה מודעות שצריכה להיות לכל מי שחי כל חייו בסביבה אטומה, עניין שמתבטא בדברים קטנים: צורת נשימה, עוצמת דיבור… הדרך שבה האֶפְּסִידָנִים בזבזו אוויר זעזעה אותו כל פעם מחדש. בחודשים האחרונים הוא בילה יותר מדי זמן בצפייה בהם עושים בדיוק את זה.
גרונו הציק לו מאוד. בקרת לחות היתה עוד אחד מהדברים שחסרו לו באטמוספרה הפתוחה, וגם בקרת אבק. שיעוליו היו תירוץ מאוד נוח לפרוש ברדס-מסכה בנמל כשהבחין שמירילו אינמין עולה על החללית שבה היה אמור גם הוא לנסוע. בית המלוכה לא הביע שמחה מרובה מביקורו, ובמיוחד לא לשכת יורש העצר. נוסף על כך, זכויות היתר הקטנות שלקחו לעצמם כמה מבכירי הבית, ביניהן הזכות להוציא להורג כל אדם, היו מעיקות במיוחד. הוא העדיף לקיים את המפגש בניהם בשדה שבו הוא יהיה הריבון. החללית היתה שטח ריבוני של תאגיד קינו – והיו לו מספיק מניות כדי להתייחס לקינו כתאגיד שלו.
מאוחר יותר, בתאו, הקדיש לרוס זמן למחשבה על האפשרויות לטפל ביורש העצר בערוצים משפטיים, כדי לחייב את בית המלוכה הארידני לפצות את תאגיד קינו על ההפסדים שנגרמו לו מאיסור השיווק באפסילון-ארידני 5. אבל האֶפְּסִידָנִים לא ידעו להפריד בין עסקים לכבוד. עבור תאגיד קינו, העלות הפוטנציאלית של מלחמה תעלה על הרווח הפוטנציאלי שיוכל לקבל מפיצויים.
הוא הריץ במחשב הספינה כמה הדמיות, החל בהתנקשות ישירה וכלה בעיכוב המטען, אך השפעות הביקור החלו להתגבר עליו. ביום הראשון הוא חש כאבים קלים, שבוטית הרפואה אבחנה כהתייבשות עם אפשרות לזיהום נגיפי וריתקה אותו לחדרו. למחרת היה מרותק למיטתו וסבל כאבים עזים שהקרינו מראשו לשאר גופו. מחצית גופו נעה בין אלחוש מוחלט לכאב משתק. בוט שרת הדביק עליו שוב ושוב רטיות רפואיות והחליף אותן שלוש פעמים בשעה, או כך לפחות הרגיש.
ברגעי הצלילות הוא הורה לבוט לרשום לו תזכורת להמליץ לוועדת הרכש של הדירקטוריון לרכוש יחידות נוספות מהדגם הזה ולבחון אפשרות להשתלטות על המפעל של וי-אס רובוטיקס. לאחר מכן נזכר באבחון הברור של בוטית הרפואה והורה לשרת לרשום לו להריץ בדיקה כשיגיע לגנימד על קשר אפשרי בין מחלתו לבין וי-אס רובוטיקס, ולהוסיף לנושא ההשתלטות את המילה "עוינת".
לרוס התעורר כשפיו יבש, ראשו דואב ותחושתו הכללית טעונה שיפור.
הוא רוקן את בועית המים שהושארה לו על שידת הלילה. כשהיה בחלל הוא לא היה מוכן לישון עם כוסות פתוחות. היובש בפיו הפך לכאב כשניסה לבלוע, ואז לצריבה עמומה. הוא משך את עצמו למצב ישיבה והיכה על מערכת הקשר הפנימית כדי לקרוא לבוטית רפואה. הוא המתין כמה דקות וחש את הבחילה משתלטת עליו. הוא הצליח להכות לחצן הקשר שוב לפני שגרר את עצמו אל האסלה, להקיא.
בשעה שרכן על האסלה הוא שמע משהו שנשמע כמו השרת, ועוד מבטא גנימדי, לא נשי. זו לא היתה הקפטן, והוא לא זכר שראה עוד גנימדי על החללית.
הוא התגלגל מעל האסלה. הבלש המאדימי שלא שילם על הכרטיס עמד בכניסה לחדר והתווכח עם השרת. לרוס נאנח, נעמד במאמץ ודשדש אל הכיור כדי לשטוף את פניו. עיניו היו אדומות, פניו נטולי השיער נפוחים ושפתיו סדוקות. השרת הופיע לידו ונשא אותו בחזרה למיטה, לא בלי גערות.
כעת הבלש התווכח עם אחד הבוטים הרגילים של הספינה, שהמשיך לסרב לאפשר לו להיכנס. פניו היו סמוקים והוא אחז בידו כוס ויסקי ריקה, אבל לא נראה שיכור מספיק כדי לריב עם רובוט בלי סיבה.
"מירילו אינמין", אמר השרת בלי להמתין לשאלה. "נרצח". הוא החווה אל פתח החדר. "הקפטן ביקשה ממר פַּרְמֶל לחקור את הנושא. האם לאפשר לו להיכנס?"
לרוס היה חולה, אומלל וקצר רוח. אך האפשרות שיופלל בשוגג לא מצאה חן בעיניו. הוא הנהן.
הבלש לא נראה גנימדי, לא מדים ולא תג מקצוע. כל הווייתו צעקה שהוא היה בצד הלא נכון של ההפיכה – לא דבר שהוא טרח להסתיר.
"מר פלימה?" שאל הבלש, כאילו את עצמו. "הייתי מעוניין לשאול אותך מספר שאלות".
השרת עזר ללרוס להסתדר במיטה. הבלש בחן את החדר שהיה גדול רק במעט מהחדר שהוקצה לו.
"דבר. אני אשתדל לענות", אמר לרוס, "ככל שיאפשר מצבי". התכווצות שריר הסיטה את מבטו של לרוס הצידה לרגע. הוא נמנע מלפעור את עיניו למרות העווית שהסיטה לרגע את מבטו אל המסוף.
הבלש לא פספס את התנועה. "עומס עבודה?" שאל. הוא פוסע בחדר, כמו לתומו, הרים חפצים באקראי אך מתקרב בהתמדה אל המסוף.
"ותאורה חלשה מדי", אמר לרוס. הוא עקב במבטו אחרי הבלש. הוא עמל להבליע את כל אותם אותות גופניים קטנים שהבלש ידע בוודאי היטב למצוא.
"בעיה קבועה של אפסילון-ארידני", אמר הבלש. "הכרת את הקורבן?"
"בשם בלבד", אמר לרוס. הוא התאמץ לא לחשוב על המכתבים המפורשים מבית המלוכה שנגעו לפעילותו של תאגיד קינו באפסילון-ארידני, וגם לא על מכתבי האיום שבאו בעקבותיהם.
"אתה יודע, אני לא זוכר שראיתי מוצרים של התאגיד שלך באפסילון-ארידני", אמר הבלש. הוא היה הרבה יותר מדי , הרבה יותר מדי קרוב למסוף. "בעיות חדירה?"
"אפשר להגיד", אמר לרוס. הוא שקל את העדויות המפלילות לכאורה שהופיעו על המסוף, מול האפשרות האחרת. "איך הוא נרצח?" שאל.
"עומס יתר כחול", אמר הבלש.
"מלוכלך".
"אני מבין שאתה בקיא בנושא", אמר הבלש.
לרוס חשק את שיניו, חבל שלא סתם את הפה. "המחלקה המשפטית ומחלקת השיווק שלנו סיפקו לי עלון עם אזהרות על הצבעים אסורים, כדי לחסוך חוסר נעימות".
הבלש זקף גבה. "יסודיים", אמר.
לרוס ניסה לחייך. "תביעות או הכרזות מלחמה מצד לקוחות פוטנציאלים יזיקו לעסקים". ברגע זה הוא רצה בעיקר להזיק לבלש, לקחת עוד משכך כאבים ולנסות להתעלם מקיומו של העולם. הוא החל לחוש את צד שמאל של פניו מאבד תחושה.
הבלש עמד ליד המסוף, והחל פותח את תפריט הגישה האחרונה. לרוס אפילו לא שמע את השאלה שנשאלה תוך כדי כך. היא לא היתה חשובה. הכאב החל לפעום בצד הימני של מצחו וגרם לו להסיט את ראשו הצדה. הבלש הביט בו לרגע.
לרוס הציץ לעבר המסוף ומצמץ בעיניו להפעלת הממשק. "טהר מערכת", הספיק לומר לפני שגופו הוטח לאחור מן הכאב המתפרץ.
הוא שמע את הבלש אומר משהו, ואז מתווכח עם השרת, ואז הכול הפך לבליל בלתי מובחן של כאב ורעש לבן.