אֶריל נקט בטקטיקה האהובה על מתבגרים מאז ומעולם והגביר את המוזיקה. זה עזר, אבל לא מספיק. מעל למוזיקה ומבעד לדלת חדרו הסגורה הוא בכל זאת שמע את הקולות העמומים, הכועסים, בחדר המגורים. הוא דפדף בהיסח הדעת ב"ספר הקהילות לילדים" הבלוי שלו. האיור בדף הפתיחה, בית בודד על גבעות מוריקות שלפניו שער פתוח ומזמין, תמיד ניחם אותו כשהיה קטן.

"לא היה שם אף אחד! אספת קהילה שבועית, ואף אחד לא הגיע! בכל השנים שאני פְּרימה זה לא קרה!" הוא יכול היה לשמוע אפילו את פסיעות רגליה של אמו בחדר המגורים.

"קירה, את מגזימה ואת יודעת זה." למרות המילים המרגיעות אריל חש את קוצר הרוח בקולו של אביו, הרגוע בדרך כלל. הוא כמעט יכול היה לראות את הבעת פניו.

הוויכוח החל כאשר הם חזרו מבית הקהילה, שבו אמו שירתה כפרימה מאז שאריל זוכר את עצמו. כמות האנשים באספה באמת הייתה קטנה בהשוואה למה שאריל היה רגיל לראות. פחות ופחות אנשים הגיעו לאספות הקהילה השבועיות.

"הקהילה מתפרקת, אירני. מתפרקת בידיים שלי!"

אריל היה רעב. כאשר הם הגיעו הביתה הוא הלך ישר לחדרו. בזמן האחרון, הכעס והתסכול של אמו על מצב הקהילה שלה התפרצו תמיד לאחר לילות אספה, והוא היה מוצא מקלט בחדר כשהיו חוזרים. הפעם הוויכוח התמשך יותר מכרגיל, ואם היה רוצה לאכול הוא היה צריך לחצות את חדר המגורים בדרך למטבח. בהחלטה של רגע אריל קם מן המיטה, אסף את המעיל שהיה זרוק על הרצפה, ויצא מחדרו לכיוון דלת הבית.

"… לא חושב שזה כל כך נורא ש-" קולו של אביו נקטע באחת כשהוא נכנס לחדר המגורים.

"אני יוצא," אמר אֶריל, ולא חיכה לתגובה של הוריו אלא פתח את הדלת ויצא אל הגינה הקטנה שבחזית הבית.

אפשר היה להריח את החורף המתקרב באוויר הערב, ואריל תחב את ידיו בכיסי המעיל ובמקום לפנות אל הרחוב חצה את הגינות של הבתים הסמוכים בדרכו אל כדור האור החיוור שסימן את מקומה של תחנת הרחפנית הקרובה. הגוון הכתום של הכדור התחלף לאדום והעיד על כך שרחפנית אמורה להגיע בקרוב, והוא החיש את צעדיו.

הוא ירד מהרחפנית במרכז קומיו והתחיל ללכת בעודו שקוע במחשבות. אריל הבין לאן רגליו נשאו אותו רק כאשר אור בהיר, פועם, לכד את תשומת לבו. "לפיד התמיד" של מקדש המוסד נורה כלפי מעלה אל שמי הלילה, כשהוא מאפיל על האורות האחרים בסביבתו. תזכורת מתמדת לכוחם של הכוהנים שנמתח בחוטים בלתי נראים עד אל טרמינוס. אריל נחר בבוז.

"יותר חזק, לא שומעים אותך בפנים." נימרי יצאה מן הצללים ונעמדה לצדו.

"איך ידעת שאני אהיה כאן?" שאל אריל.

"חיפשתי אותך, לא ענית. התקשרתי אליך הביתה ואבא שלך אמר שיצאת. למרות השפע המבלבל של אפשרויות הבילוי בכרך הגדול שאנחנו חיים בו, הצלחתי לאתר אותך על ידי כך שפרצתי לרשת מצלמות התנועה והרצתי תוכנת זיהוי פנים."

אריל הביט בה במבט אלכסוני.

"בחייך, הרחפנית מהבית שלך עוצרת חמש דקות הליכה מכאן. והיה די צפוי שתגיע הנה בשלב מסוים. בוא," היא שילבה את זרועה בזרועו, שעדיין הייתה תחובה בכיס המעיל, "כמו שאני מכירה אותך בטח לא אכלת שום דבר הערב."

*

המסעדה הקטנה הייתה ברחוב קטן בשולי המרכז של קומיו, אבל אפילו ממנה אפשר היה לראות את עמוד האור של לפיד התמיד מתנשא מעל הבניינים. כשהם הגיעו אליה נימרי גררה את אריל אתה לתוך המטבח, חייכה את החיוך המקסים ביותר שלה לשף, הפטירה "תוכל להוציא לנו משהו לאכול?" וגררה את אריל החוצה דרך הדלת האחורית לחצר הקטנה. הם ארגנו שולחן ושני כיסאות מחביות בירה ריקות וכמה ארגזים הפוכים, וקצת אחר כך יצא אליהם מלצר עם שתי צלחות על מגש.

"יום אחד," אמר אריל, "יום אחד אח שלך ישכח שאת אחותו הקטנה ויפסיק לחשוב שאת מקסימה."

"אולי, אבל עד אז אפשר להוציא ממנו עוד כמה ארוחות מצוינות." נימרי נשפה על אצבע שנכוותה מעט בגלל הצלחת החמה.

הם אכלו בדממה וכאשר היו עסוקים בניגוב שאריות רוטב מהצלחות, נימרי הרימה את מבטה ושאלה, "מה שלום אמא שלך?"

אריל הביט שוב לכיוון האור של לפיד התמיד, משך בכתפיו ואחרי זמן מה אמר, "קשה לה. עוד ועוד אנשים הולכים למקדש של המוסד. כל פעם יש פחות אנשים שמגיעים לאספות הקהילה שלה. ואבא שלי דביל." הוא ירק את המילים האחרונות.

"המ… לא עד כמה שאני מכירה אותו."

"הוא לא מבין! היית חושבת שאחרי כל השנים האלה יחד הוא יבין כמה הקהילה חשובה לה, אבל לא. 'אני לא חושב שזה כל כך נורא כמו שאת חושבת'." החיקוי בקולו היה אכזרי. "היא הקדישה את החיים שלה לאנשים האלה, והם נוטשים אותה! והוא חושב שזה לא כל כך גרוע."

"אולי הם עוד יחזרו," אמרה נימרי. "אמא שלך היא פְּרימה, תמיד היו בקינימו קהילות. הן אלה שהחזיקו אותנו בזמנים הקשים. 'יחד מול הקשיים', זה חרוט מעל הכניסה לכל בית קהילה."

"אני יודע!" הוא נשם עמוק. "אבל קצת קשה לראות את הכתובת אם אתה לא מגיע לבית הקהילה." אריל קם והלך לעבר הגדר שמאחוריה, במרחק, נראה האור של לפיד התמיד. "עוצמתה של קהילה בחברים שלה."

קולו בקושי נשמע אבל נימרי זיהתה את הציטוט מ"ספר הקהילות". היא קמה והתייצבה לידו אל מול האור המרוחק. "שניים יכולים להיות קהילה," אמרה וחבטה קלות בכתפו.

אריל חייך אליה. "בואי נעוף מפה, נעשה… אני לא יודע."

"בטח, אני רק קופצת להגיד לאחי שאני לא יודעת מתי אחזור." והיא נעלמה במטבח לכמה רגעים.

*

בסופו של דבר הם הגיעו לפארק הראש. היה לו שם רשמי כלשהו, אבל כולם קראו לו פארק הראש על שם פסל הראש העצום שניצב על גבעה קטנה במרכזו. בלילה כזה של אמצע השבוע הפארק היה ריק למדי. נימרי ואריל מצאו מחסה מהרוחות שהתחילו להתגבר, בין התלתלים שעל עורפו של הראש. נוף של שכונות מגורים הולכות ונעלמות במרחק נשקף משם.

"פרים כל הקהילות, אאנוי האגדי, בטח היה שמח לדעת שהוא מספק לשני אובדי דרך מחסה מן הקור," אמרה נימרי. "ולפחות אנחנו בצד הטוב שלו, הוא היה ממש מכוער."

אריל פרץ בצחוק. "אולי זאת לא אשמתו," אמר. "אולי זה הפָסָל."

"בכל מקרה," אמרה נימרי, "הבאתי משהו שיעזור לנו להתמודד עם גודל הזוועה." היא פשפשה במעילה, ושלפה ממנו בקבוק ברנדי ששליש ממנו היה עדיין מלא. היא לגמה ממנו, השמיעה קולות הקאה לרגע, ומסרה אותו לאריל. "קח, שאני לא אצרך לסבול לבד."

אריל לקח את הבקבוק, הזדקף במקום מושבו ואמר בקול נוקשה. "את גנבת את זה מהמטבח של אידי?"

"הוא לא ירגיש בזה." נימרי נופפה בידה. "הם כל הזמן משתמשים בזה בבישול."

"כן, אבל –"

"אוי, אריל, בחייך, תירגע. סחבתי את הבקבוק הזה בשבילך. אתה כל הזמן כל כך… בשליטה. אתה צריך להירגע קצת. חשבתי שזה יעזור לך. אם אתה לא רוצה, תחזיר לי את הבקבוק ונלך הביתה."

"לא, אני מצטער. לא התכוונתי… תודה. אני פשוט…"

"כן, אני יודעת, יש לך מקל טיטניום תקוע בתחת. אבל זה בסדר. תשתה, אולי האלכוהול ירכך קצת את המקל הזה."

"טוב, אבל אם אני אגמור כמו מיריל מהכיתה מעלינו אני מאשים אותך."

נימרי פרצה בצחוק. "זוכר את הפעם שהוא והחברים פרצו לברכה של בית הספר, והשתכרו שם, ובבוקר המורה לספורט מצא אותם?"

אריל פרץ גם הוא בצחוק, שהתחלף בהשתנקות כאשר לגם מהבקבוק. והם שקעו בשיחה שהלכה והפכה מובנת פחות ופחות ככל שהם המשיכו לשתות.

*

שעתיים לאחר מכן הם כשלו לעבר המסעדה של אידי, הצמודה לבית שבו נימרי התגוררה עם אחיה, נשענים זה על זה ליציבות. אריל אמר, "אין לי מוגש, מוגש? מושג. אין לי מושג איך אנשים נהיים אלכלוהוליסטים. לא רק שברנדי זה מגעיל, אני ממש," הוא השתתק לרגע כדי למנוע מעצמו להקיא, "לא בין איך הם שותים בלי לשפוך."

"זאת תמיד הייתה הבעיה שלך – אתה לא מסוגל… זה, נו, להתמיד," אמרה נימרי. היא חיפשה בכיסיה עד שמצאה את מפתח הבית, ולבסוף גם הצליחה להכניס אותו למנעול.

"אחיך לא יהרוג אותך?" שאל אריל.

"לא יותר משאמא שלך תהרוג אותך. תראה מה השעה." אי-אפשר היה לטעות בשמחה לאיד שבחיוכה ובקולה.

"היא בחיים לא תדע!" אמר אריל והזדקף בתנוחה נוקשה ולא טבעית. "אני לגמרי שולט בעצמי!" הוא מעד על מרצפת בולטת, ונימרי צחקקה. "בכל מקרה, הכי טוב שאני אלך ישר לרחפנית והביתה. תודה," אמר, וחיבק את נימרי במגושם.

נימרי נכנסה הביתה, ואריל פנה לכיוון מרכז העיר והרחפנית הביתה.

*

אריל הלך בחוסר יציבות לכיוון כדור האור של תחנת הרחפנית. מקור אור אחר לאורך הרחוב הסיח את דעתו – לפיד התמיד של מקדש המוסד. הוא נעצר מול המקדש והתפרץ במלמול שיכורים זועם. "ולמה בכלל הייתם צריכים לבוא הנה!" והוא הניף את אגרופו למול המקדש. באגרוף היה לפות הפקק של בקבוק הברנדי, וללא מחשבה אריל השליך אותו לעבר החלון הגדול שמולו ניצב. גם אם היה פוגע בזכוכית, הפקק לא היה גורם לה כל נזק, אבל הוא לא הגיע אליה כלל. במרחק מילימטרים מעטים ממנה הוא נבלם על ידי שדה הכוח שהגן על המקדש, והתגלגל לגינה.

אריל נשען על עמוד התאורה הסמוך וחיכה שהעולם יפסיק להסתובב בכיוונים משונים, וראה את אחד הכוהנים יוצא מן המקדש ומביט בו. מבעד לשכרותו אריל הצליח להבחין שהוא לא לבוש בגלימה אפורה של מתלמד, אלא בגלימות לבנות של כוהן בכיר. הוא הצטמרר. הכוהן ניגש אליו, והביט בו. "אתה רוצה להיכנס לרגע, לשבת קצת?" הוא שאל.

לאחר שאריל לא הגיב, הכוהן לקח את ידו בעדינות וניסה להוביל אותו לתוך המקדש. "תזוב אותי," מלמל אריל, והכוהן בחן אותו לרגע ואז הרפה מזרועו.

"אל תלך לשום מקום," אמר הכוהן. "אני כבר חוזר." הוא יצא חזרה כעבור כמה דקות כשהוא נושא כוס מכוסה. "שתה," אמר לאריל.

"מה זה?"

"זה משקה שיעזור לך להתפכח קצת. אני לא חושב שכדאי שתסתובב ככה ברחובות."

אריל הביט בו בחשד. "זה מה שנימרי אמרה, ותראה מה קרה לי בגלל זה," אמר.

הכוהן צחק. "אני מבטיח שזה לא יקרה הפעם."

אריל הסיר את המכסה ורחרח את הנוזל. אדים עלו ממנו, והיה לו ריח עשיר ועמוק. הוא טעם ממנו בזהירות, ואז שתה את הנוזל שבכוס בלגימות גדולות. הוא נשען שוב על העמוד ואחרי זמן מה העולם סביבו התחיל להתייצב. הכוהן עדיין עמד לצדו. "אתה רוצה אולי להיכנס למקדש וליצור קשר עם ההורים שלך? אני חושש שמאוחר למדי וחלק מקווי הרחפנית כבר לא פועלים."

אריל נכנס בעקבות הכוהן למקדש. אולם התפילה היה גבוה ומקושט בפאר. האיורים על הקירות העניקו אשליה שהוא מתרומם אל שמים מכוכבים, והבימה בקצה האולם הוארה כך שנראתה כאילו היא קורנת. הם הלכו בשולי האולם, ונכנסו בדלת שהייתה חבויה מאחורי וילונות כבדים ומפוארים. הכוהן הוביל את אריל דרך מה שאריל ניחש שהיה חדר תשמישי קדושה אל משרד קטן מרוהט בפשטות. היו בו שולחן כתיבה עם מסוף מחשב משוקע, כיסא משרדי מאחוריו וכמה כיסאות לאורחים. הכוהן הזמין את אריל לשבת באחד הכיסאות, והוא עצמו התיישב מאחורי השולחן.

"תודה."

"בשמחה. מקדש המוסד פתוח תמיד לאנשים במצוקה."

אריל הזדקף בכיסאו ואמר, "תודה. אני אריל, אריל יינין."

הכומר הנהן לעברו ואמר, "תֶאוּ מַקַרְנֶס. איפה אתה גר, אריל? אתה רוצה שאני אתקשר להורים שלך?"

אריל החוויר למחשבה על פגישה עם הוריו אחרי הלילה הזה אבל מלמל, "זה בסדר, אני אשלח להם הודעה." הוא הוציא את הנייד ושלח הודעה לאמו. בזמן שהקליד, אריל בחן את הכוהן מזווית העין. הוא היה זקן, בערך בן גילם של הוריו, גבוה ורזה, ידיו עדינות ואצבעותיו ארוכות. עיניו הכהות ופניו השחומים הקרינו חביבות וכנות. לא תעבוד עלי, חשב אריל, אני מכיר אתכם הכוהנים של המוסד ומכיר גם את ההצגות שלכם. ככה אתם מפתים אנשים למקדשים. עיניו של אריל נמשכו אל העיטורים העדינים של צווארון הגלימה הלבנה והוא הבחין בסימנים שציינו כוהן ראשי ומנהיג משלחת. נשימתו נעתקה. "אתה מחפש עוד משהו לזרוק עלי?" שאל מַקַרְנֶס שהבחין במבטו, ואריל חש את החום מתפשט בלחייו.

"אני מצטער… לא התכוונתי… זה היה… אני אשלם בשביל הנזקים…"

תאו מקרנס קטע אותו בצחוק מתגלגל. "לא היו נזקים. הלוואי שפקקים היו הדבר המסוכן ביותר שנזרק עלי אי-פעם. המקדשים שלנו ערוכים להתמודד עם איומים הרבה יותר רציניים."

"אולי אם לא הייתם מתערבים בעניינים של אחרים לא הייתה צריכים להתמודד עם איומים בכלל!" פלט אריל. כאב הראש העמום שנותר מהשתייה פעם כשהכעס גאה בו.

מקרנס הרצין. "אנחנו לא מתערבים בענייניו של איש. תושבי העולמות שאליהם אנחנו מגיעים בוחרים מרצונם להצטרף למקדשים שלנו."

"בטח, מרצונם. אתם באים עם ה'נסים' שלכם, שכולם יודעים שהם פשוט טכנולוגיה אז אתם יכולים להפסיק עם זה כבר, ומפתים אנשים." אריל חש שקולו עולה לצעקה ונשם עמוק. בכל זאת הוא לא הצליח לסלק את הבוז מקולו. "רוצים את ברכת הרוח הגלקטית בצורת תנור חדש? אין בעיה תצטרפו למקדש. מקרר? תשלחו את הילדים שלכם לשמש בקודש."

"אנחנו לא כופים על אף אחד להצטרף." לא נראה שההאשמות פוגעות במקרנס.

"ברור שלא. אתם רק באים, כמו איזה צמח פולש מעולם אחר, מתמקמים ומרעילים את הקרקע. במקום שיש מקדש, כל דבר אחר מתפורר. אדמה חרוכה."

מקרנס משך בכתפיו. "רצונה של הרוח הגלקטית."

"די כבר, בחייך! אין דבר כזה! כל הדת המזויפת שלכם תלויה בטכנולוגיה של טרמינוס. הכול פעלולים, תעלולים. רוח גלקטית." פניו של אריל התכרכמו בבוז.

"הרוח הגלקטית," תאו מקרנס נשען לאחור בכיסאו ושילב את ידיו, "בחרה בטרמינוס והעניקה לו את התנאים החברתיים והכלכליים לפתח את הטכנולוגיה שתאפשר את הפצת דברה בגלקסיה כולה."

"אתה ממש מאמין בשטויות האלה?!"

"ודאי, ואלה אינן שטויות. הבט סביבך," מקרנס החווה בידו בתנועה שכללה את המקדש, את העולם כולו ובמרומז את הגלקסיה כולה. "המוסד, ואתו הדת, מתפשטים על פני כל הרביע הזה. ומשם נמשיך הלאה."

"ושילכו לעזאזל האנשים שנמצאים במקרה בדרך שלכם."

"הם זוכים ללמוד את גדולתה של הרוח הגלקטית."

"הם זוכים ללמוד מה קורה כשקהילות שהתקיימו מאות שנים מתפוררות!"

הכוהן משך בכתפיו שוב. "כל צמיחה פירושה קודם הרס. כוכבים הופכים לנובות שמטילות את היסודות שנוצרו בהם למרחבי החלל כדי שעולמות חדשים יוכלו להיברא. זו דרכה של הרוח הגלקטית."

"אנשים הם לא יסודות!" אריל צעק עכשיו. "אנשים הם לא אטומים! הם לא מולקולות!"

"במובנים מסוימים, הם כן." מקרנס רכן קדימה בכיסאו. להט ניכר בעיניו, בקולו. "על פני אלפי שנים, על פני מאות עולמות, אנשים הם מולקולות, הם חלק משלם גדול הרבה יותר. הרוח הגלקטית שנחה על סלדון אפשרה לו לראות את זה, ולנסח למעננו את החוקים שמתווים את דרכנו."

אריל נעץ בכוהן מבט בדממה, ועיניו של הכוהן לא משו מעיניו של אריל לרגע. מאחורי הרוגע והידידות של ארשת פניו שכנה פלדה, אריל הבין. שכנוע ואמונה ששום דבר לא יוכל להזיזם. סלע מוצק דיו לבנות עליו עתיד חדש לגלקסיה.

אריל שקע בכיסאו, והמתין בדממה. תאו מקרנס חזר לעבוד ואריל כבש את הדחף להתחיל שוב להתווכח אתו. לבסוף המרקע השקוע בשולחנו של הכוהן נדלק, והוא הביט באריל ואמר, "אני חושב שאמא שלך כאן."

 

אריל לא אמר דבר גם במשך רוב הנסיעה הביתה. אמו של אריל ביטלה את הנהג האוטומטי ונהגה ידנית. היא טענה תמיד שהריכוז בנהיגה עוזר לה להירגע. לבסוף היא אמרה בלי להביט בו, "בשלב מסוים אתה תצטרך להסביר לי למה זרקת פקק שעם על מקדש המוסד."

כי לא היה לי שום דבר אחר לזרוק עליו, חשב אריל אבל לא אמר דבר. אמו הביטה בו לאחר רגע, והוא התפתל במושבו. "כי הם הורסים הכול!" הוא פלט לבסוף.

"את כל מה הם הורסים?" אריל הכיר את נימת הקול הזו. זה היה קולה של הפרימה שמדברת אל בני קהילתה. קול ההיגיון, הקול שמכריח אותך להתייצב בפני האמת. קול שונה בתכלית מזה שרדף אחריו לחדרו בראשית הערב והבריח אותו מן הבית.

"את המשפחה שלנו, בתור התחלה."

"את המשפחה שלנו?" קולה של אמו התרכך. "אוי, אריל, חמוד, אף אחד לא הורס את המשפחה שלנו."

"אבל את ואבא…" קולו גווע.

"מתווכחים לפעמים. זאת לא הפעם הראשונה, ואני בטוחה שזאת לא תהיה הפעם האחרונה."

"הוא צריך לתמוך בך!"

"הוא תומך בי." אריל ראה את החיוך מתפשט על פניה באור פנסי הדרך. "תבין, אבא שלך בשבילי הוא… אבא שלך הוא מה שאני בשביל הקהילה. הוא הפרים שלי, בערך. כמו שאנשים באים אלי לפרוק את מה שמעיק עליהם, לצעוק, לבכות לכעוס. ואני עוזרת להם לראות את עצמם מנקודת מבט רחבה יותר, מנקודת המבט של הקהילה. עוזרת להם למצוא את הכוח באנשים שסביבם. זה מה שאבא שלך עושה בשבילי."

"את צעקת עליו."

פרימה קירה יינין צחקה את הצחוק שאריל כל כך אהב לשמוע. "עליו, אני יכולה לצעוק. או, אריל," היא העבירה את הניהוג לטייס האוטומטי ופנתה לחבק אותו. "אריל שלי, שום דבר לא יקרה לאבא שלך ולי."

"ומה עם הקהילה?" קולו בקע, עמום, מתוך חיבוקה.

"זאת שאלה מצוינת." מבלי משים היא החליקה חזרה לקול הפרימה שלה. "הקהילה שלנו, כל הקהילות, נמצאות במשבר כרגע. אין טעם להעמיד פנים שזה לא כך, למרות הניסיונות הנואשים של חלק מהפרימים. אבל הקהילות כבר עברו משברים. הקהילות גמישות. הן יודעות להשתנות כשצריך. בסופו של דבר אנשים תמיד חוזרים לקהילות. אתה זוכר את גרסת הילדים שלך של 'ספר הקהילה'? כתוב שם שהבית הראשון שנבנה בקינימו היה בית קהילה. כי בסופו של דבר, כל בית הוא בית קהילה."

דבריה של אמו העלו בעיני רוחו אל אריל את התמונה מספר הילדים – בית בודד בין גבעות מוריקות ולפניו השער הפתוח תמיד שניצב לפני כל בית קהילה בקינימו. הרחפנית פנתה אל הרחוב שלהם, והתמונה הזו התחלפה במראה הבית שבו גדל, אור חמים בוקע מחלונותיו.