"אל תתייחס אליו." מקסין גיחכה. "הוא דפוק בראש." היא החוותה לעבר רקתה כדי להדגיש את הנקודה.

"ההולוגרם היה מקולקל והבאתי אחד תקין," רטן ג'ייסון. "מה בדיוק הבעיה עם זה?"

"הבעיה היא שאם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה אז קלנר הזקן מיותר." ג'ראלד קם ממקומו והצטרף אליהם. "עזוב אותו, הוא לא שווה שתתרגז בגללו."

ג'ייסון הביט בהולוגרם. שורות ירוקות צפו בחלל מעל המכשיר השחור, על רקע דגם מסתובב של החווה.

"אין אף שורה אדומה, נכון?" הוסיף ג'ראלד. הוא התקרב אל ג'ייסון והביט גם הוא בהולוגרם לרגע, ואז בקול יותר רך אמר, "תראה, קלנר צודק." והזדרז להוסיף, "מבחינת הנהלים כמובן. אסור לקחת ציוד של מחלקה אחרת ולהתקין כאן."

"מחלקה שנסגרה." ג'ייסון הרים את קולו.

חיוכה של מקסין העמיק. "עכשיו תחבר שתיים ועוד שתיים. לקלנר יש עכשיו מחלקה אחת פחות, נראה לך שהוא רוצה להזכיר את זה להנהלה כל רגע?"

"זה מגוחך," התיז ג'ייסון. "כאילו ההנהלה לא יודעת כמה מחלקות יש פה."

"יש לדעת," הסביר ג'ראלד בכובד ראש, "ויש לקבל כל בוקר מחדש תזכורת שנשארו רק שתי מחלקות בכל הקומה ואולי הגיע הזמן לאחד כמה אגפים ולפטר עוד מישהו. המשלחת מהמוסד מגיעה רק עוד כמה חודשים. הם מגיעים לזמן קצר ומה שהם לא מספיקים מתעכב עד הפעם הבאה."

"עזוב את ההסברים האלה," קטעה אותו מקסין. "קלנר הוא קלנר והוא אוהב לדרוך על אנשים. פשוט עדיף לא למשוך אלינו תשומת לב מלמעלה."

ג'ייסון נאנח. עברו לא יותר מעשר דקות מאז שהופיע קלנר, פרצופו אדום מזעם, במסדרון ודרש לדעת באיזו זכות החליף ג'ייסון את ההולוגרם המקולקל. ג'ייסון דמיין לעצמו כיצד הוא מטיח את קלנר לרצפה באגרוף במקום לעמוד ולגמגם כפי שעשה. הוא נשם עמוקות והכריח את עצמו לפתוח את אגרופיו הקפוצים. עם דוני הקטן בבית וקלאריס שוב בהריון הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד את מקום העבודה שלו, תיק פלילי בוודאי לא בא בחשבון. ג'ייסון ידע שאלו תירוצים. גם כשהיה בגיל ההתבגרות לא היה הטיפוס המתכתש. הוא לא היה בטוח לגבי קלנר. עם המבנה הדובי שלו והמצח הרחב אפשר בהחלט לדמיין את קלנר בצעירותו מציק לנערים חלשים ממנו.

ג'ראלד ומקסין התיישבו שוב ליד השולחנות שלהם. ג'ייסון נאנח וניגש למלאכת פירוק ההולוגרם. "לכבות,"' אמר ואז התרחבו עיניו. "להפעיל!" צעק. ההולוגרם הבהב ותמונת החווה שכבר נעלמה שבה וריחפה מולו. אבל המשתלה הקטנה, בחלק האחורי של החווה הייתה צבועה עכשיו באדום מהבהב ושורה אדומה הופיעה בין השורות הירוקות שעל המסך.

"היי, מקסין!" צעק ג'ייסון. מקסין הפנתה אליו מבט תמה אבל למרבה כעסו של ג'ייסון נשארה לשבת. ג'ייסון הורה "להגדיל" ואז חזר על הפקודה שוב ושוב עד שדגם ענק של החווה, הסתובב בחלל החדר כשהוא צובע מחיצות ועמדות עבודה בצבע ורדרד.

"להקטין, להקטין." הרימה מקסין את קולה.

"ממה אתה מתרגש?" גם ג'ראלד קם שוב ממקומו. "אפשר לחשוב שהחווה עולה באש או משהו."

הדגם חזר לגודל שפוי יותר. שלושתם עמדו והביטו בו מסתובב ביניהם לרגע ארוך.

"כל מערכת ההשקיה נדפקה," אמר ג'ייסון לבסוף. "חייבים להודיע לאגף."

"האגף כבר יודע," ענתה מקסין ואז כשג'ראלד כחכח בגרונו הוסיפה, "אבל אנחנו צריכים להודיע כדי להיות מכוסים." היא הביטה בג'ייסון והטתה את ראשה. ג'ייסון התנער מהרהוריו ומיהר אל עמדת העבודה שלו. הוא גהר אל המסך הדו-ממדי וגילה שמקסין צדקה. הודעה אוטומטית כבר נשלחה לכל עובדי החווה. עכשיו זו רק שאלה של זמן עד שיגיעו הדרישות לדעת מה לעזאזל עושים שם במחלקה. הוא כתב בזריזות 'אני מטפל בזה' והצמיד את ההודעה לאזהרה המקורית.

"היי, לאן אתה הולך?" שמע ג'ייסון את קולה של מקסין כשמיהר לצאת מהמחלקה לכיוון המשתלה. הוא החליט להעמיד פנים שלא שמע. כמובן שזה לא עזר, אחרי רגע החל התקשורתן שלו לצפצף ולרטוט והוא נאלץ להעביר אותו למצב קליטה. "תחזור הנה!" שמע את קולה של מקסין באוזניו, "אנחנו צריכים לטפל בזה מפה."

"אני הולך לראות מה הבעיה," השיב ג'ייסון. מקסין וג'ראלד אמנם ותיקים יותר במחלקה אבל הם לא היו בכירים ממנו בדרגה. לפני שהספיקה מקסין לענות העביר ג'ייסון את התקשורתן שבאזנו למצב כיבוי ונכנס למעלית.

"משתלה אחורית," אמר ג'ייסון והמעלית צנחה מטה שלוש קומות ואז נעה במאוזן לעבר המשתלה.

למרות שכבר ביקר בעבר במשתלה, מצא את עצמו ג'ייסון עומד בפתח המעלית ללא נוע במשך רגע ארוך. כתמיד נדרש לו זמן להתרגל לשפע הירוק שהכה בעיניו. המשתלה הייתה בנויה משורות על גבי שורות של עמודי ענק שביניהם מונחים ברווחים קבועים משטחים מרובעים. מכל משטח צצו עלים ירוקים עד שהירוק מילא את המרחב לכל מלוא העין, החל מרצפת המשתלה המכוסה חצץ ועד ראשי העמודים שנעלמו אי-שם בתקרה. רק בקושי אפשר היה להבחין פה ושם בלבן של קיר הפלסטיק האחורי של המשתלה. זאת הייתה המשתלה הקטנה, במשתלה הגדולה שבחזית – ג'ייסון הזכיר לעצמו – הוא אפילו לא היה מצליח לראות את הקיר הנגדי מהפתח. עבר רגע לפני שהבין מה אינו כשורה. הרחש הקבוע של צינורות ההשקיה לא מילא את האוויר. במקומו הוא שמע בבירור פכפוך של מים זורמים לא רחוק ממנו.

ג'ייסון פנה לעבר הקול. הוא לא עבר יותר ממטרים מעטים כשנתקל בצינור פלסטיק שנותק מהחיבור. קילוח של מים התיז מהפתח ונעלם בין האבנים הלבנות. ג'ייסון אחז בצינור והחל לדחוף אותו בחזרה לחיבור. בתמורה זכה לכך שפניו יירטבו וחולצתו תהיה ספוגה כולה. לבסוף, אחרי מאבק עיקש, נכנס צינור הפלסטיק השחור למקומו וג'ייסון מחה את ידיו זו בזו בשביעות רצון. הוא הפעיל מחדש את התקשורתן שלו.

"הכול בסדר," אמר בקול. "פתרתי את הבעיה."

הייתה דממה ממושכת מהעבר השני עד שנשמע קולו של ג'ראלד באוזניו. "תעלה בחזרה, ריגסבי רוצה לדבר אִתך."

בתוך המעלית נשען ג'ייסון על הקיר ומחה את המים מפניו. היה ברור ששוב כועסים עליו. אבל אם קודם לכן עוד היה היגיון כלשהו בנזיפה שקיבל הרי שעכשיו באמת לא היה לו מושג מה עשה רע.

בניגוד לקלנר הזקן, ריגסבי היה כחוש וגבה קומה. כיאה למנהל מחלקה היה לריגסבי צג הולוגרמי משלו. למרות זאת הוא ישב כפוף והביט בנתונים בריכוז במקום להגדיל את התמונה ולתת לה לרחף מולו בגובה העיניים. הוא הרים את ראשו וצל של חיוך עלה על פניו הסגפניים כשג'ייסון נכנס נוטף מים למשרדו אבל הוא סימן לג'ייסון לשבת מולו.

"א- אני ארטיב לך את הכיסא," גמגם ג'ייסון ונשאר לעמוד.

"תסביר לי מה הייתה הבעיה במשתלה עכשיו," אמר ריגסבי.

"צינור נשלף החוצה והחזרתי אותו."

"ולא היית יכול לעשות את זה מהמחלקה?" הקשה ריגסבי.

"עד שהיינו מזהים את התקלה, עד שהרובוט היה מגיע לתקן, אני חושב שחסכתי לנו איזה שעה לפחות כשבזמן הזה יש דליפה והמים מתבזבזים."

היה רגע של דממה ואז ג'ייסון הוסיף, "יש איזה חוק נגד מה שעשיתי? "

ריגסבי נשען לאחור והניח את רגליו על המכתבה. "עכשיו יש," אמר בקול חלקלק. "מעכשיו אתה לא יורד למשתלה בלי אישור. ברור?"

ג'ייסון חש שאגרופיו נקפצים שוב. אם קודם הרגיש את לִבו פועם בכוח כשקלנר הזקן שאג לעברו בזעם הרי שעכשיו היה עליו לגייס את כל השליטה העצמית שלו כדי לא לסטור לפרצוף הזחוח שמולו. הוא חש את כתפיו מתרוממות וידע שמה שיגיד או יעשה עכשיו יסבך אותו בצרות צרורות אבל הוא פשוט לא היה מסוגל לשלוט בעצמו.

ואז, לפתע, נפערו עיניו וקול יבבה מוזר נפלט מפיו. ריגסבי הטה את ראשו בשאלה אבל עיניו של ג'ייסון היו נעוצות בסוליית הנעל שמול עיניו. שם, בין החריצים, נחה לה אבן חצץ לבנה, בולטת בלובנה על רקע הסוליה החומה. ג'ייסון אימץ את זיכרונו. החווה מרוצפת בפלסטיק אפור מתחנת הרחפנית ועד הכניסה. בוודאי שאין חצץ בשום מקום במסדרונות הארוכים שבתוך המבנה. המקום היחיד שיש בו חצץ הוא המשתלה, רק המשתלה. כנראה שהבעת הפנים הנדהמת של ג'ייסון סיפקה את ריגסבי כי הוא החזיר את רגליו אל הרצפה, סב אל הצג שלו וחזר להביט בו. ג'ייסון יצא בצעדים כושלים מהמשרד.

הוא התקשר לאשתו ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו. "קלאריס, אל תחכי לי הערב, אני הולך לאחר."

חוץ מכיווץ קל בזוויות העיניים לא היה שום שינוי בהבעתה של קלאריס כשאמרה, "ברור, הרי אתה מרוויח כל כך הרבה שיש לנו עוזרובוט משוכלל ואני לא צריכה לחתל את דוני במו ידיי."

ג'ייסון נאנח. הוא חשב לכוון את מצלמת התקשורתן לעבר החולצה הלחה שלו כדי להוכיח לקלאריס שלא מדובר בעניין של מה בכך, אבל זה היה מכריח אותו לתת עוד הסברים והזמן דחק. בכל רגע עלול שומאן לצאת, והוא חייב לדבר אִתו לפני שיעלה לרחפנית. אסור לו לתת לשומאן לחמוק ממנו. קלאריס חסכה לו את ההתלבטות בכך שסגרה את המסך. ג'ייסון נאנח בשנית. האיחור הזה עוד יעלה לו בשעות של הסברים בבית. הוא רק הספיק להרים את ראשו מהמסך וכבר נסוגו הדלתות הכפולות ודמותו הכחושה של אנדריי שומאן, איש הבקרה של החווה, הופיעה בכניסה. ג'ייסון מיהר לעברו. 'שומאן, היי שומאן!" קרא בעודו מנפנף בידו. שומאן הביט בג'ייסון המדלג לעברו, כתפו התרוממה כאילו חשש שג'ייסון ינסה לחטוף מידו את התיק המשרדי שהחזיק.

"אני הולך הביתה, העבודה נגמרה," מלמל שומאן. הוא היה איש צנום בעל רעמת שיער מאפיר ושפם שחור שלא שיווה לו ולו שמץ של סמכותיות.

"אני יודע, שומאן," התנשם ג'ייסון. "תאמין לי שלא רציתי לעשות את זה ככה. אבל יש משהו שאני חייב לדבר עליו אִתך. משהו פרטי."

"הרחפנית שלי הגיעה," פלט שומאן וצעד במהירות לעבר התחנה. ג'ייסון הרים את מבטו וראה ששומאן צדק. הגליל המוארך ריחף בשריקה ועצר בתחנה שמול החווה והדלתות הכפולות נפתחו לרווחה.

שומאן הזדרז ונכנס פנימה וג'ייסון, בלית ברֵרה, זינק אחריו. מיד כשנכנס שטף אותו אור אדום מזרקור התקרה. "נוסע, המנוי שברשותך אינו מתאים לקו זה," נשמע קול נשי.

"כרטיס חד-פעמי." השתנק ג'ייסון

"יעד הנסיעה?" שאל הקול.

ג'ייסון הביט סביבו, שומאן נעלם בין האנשים שגדשו את הרחפנית, פה ושם פגשו מבטים אטומים את עיניו. בינתיים, ידע ג'ייסון, הוא רק מטרד. אם ימשיך לעכב את הרחפנית, המבטים סביבו יהפכו זועמים ממש.

"פרבר חמש," מיהר ג'ייסון לנקוב בשם התחנה הקרובה ביותר.

"אם תמתין חמש דקות על הרציף, הרחפנית שאליה אתה מנוי תביא אותך לשם," הודיע לו הקול וג'ייסון הרגיש יותר מאשר ראה את ההתמרמרות גואה סביבו כגל.

"אני ממהר, תחייבי אותי."

"חמישה אשראיונים," אמר הקול.

"מאושר."

הדלתות נסגרו אחריו והרחפנית נעתקה ממקומה והחלה לרחף לכיוון העיר.

לא היה קל למצוא את שומאן בהמון האדם שבתוך הרחפנית. ג'ייסון מצא אותו יושב ליד שתי נשים גדולות ממדים שניהלו שיחה קולנית. עם זאת, הכיסא שממול שומאן היה פנוי. הבעתו של האיש הקטן העידה שהוא לא היה מרוצה לראות את ג'ייסון מתיישב מולו.

"תקשיב לי, שומאן. אתה זוכר את התקלה היום?" ג'ייסון הצביע על חולצתו הלחה עדיין. האיש הקטן נעץ בו מבט אלכסוני אבל שום תשובה לא הגיעה.

"אני רוצה לדעת מה קרה שם במשתלה בדיוק לפני שהתקלה קרתה. אתה ישבת בחדר הבקרה, נכון?"

"הסתכלתי על המשתלה הגדולה," פלט שומאן.

"בסדר, אבל יש הקלטות נכון? לא בדקתם מה קרה כשראיתם שיש תקלה?"

"לא בדקנו. זה קורה לפעמים שצינור יוצא מהמקום."

ג'ייסון התנשם עמוקות וניסה שוב.

"אבל ההקלטות קיימות נכון? אפשר לבדוק אותן."

"ההקלטות נמחקות כל חמישה ימים."

ג'ייסון גירד בראשו. "אז יש עוד חמישה ימים לבדוק מה קרה?"

האיש הקטן הרים אליו מבט זועם. "כל חמישה ימים!" אמר. "היום זה סוף המחזור והקלטות נמחקות הלילה בחצות ואתה משוגע אם אתה חושב שאני חוזר לעבודה הלילה. גמרתי לעבוד היום."

קולו עלה בחדות ומבטים הופנו אליהם מכל עבר. ג'ייסון נותר נבוך רגע אחד ואז בייאוש שאל "ומי יודע מתי הקלטות נמחקות, חוץ ממך כמובן?"

"כולם יודעים את זה, אתה חדש אז כנראה לא אמרו לך עדיין." ענה שומן, מבטו נעוץ בברכו הימנית. "כולם, לא רק ריגסבי."

ראשו של ג'ייסון הזדקף בהפתעה "ריגסבי? לא אמרתי כלום על ריגסבי."

"על הנוסעים היורדים בתחנת פרבר חמש להתכונן לרדת." נשמע הקול הנשי מעליו. ג'ייסון שקל לחייב את האשראי שלו עוד פעם, אבל אז חשב על ההסברים שיצטרך לתת לקלאריס על הסכום שכבר בזבז. הזרקור האדום שוב נדלק מעליו והוא הזדקף, הביט במבט נוקב באיש הצנוף בכיסאו ואז פנה לעבר היציאה כשהאור האדום מלווה אותו. הוא היה היחיד שירד בתחנה בפרבר חמש. רצפת התחנה הייתה זרועה באריזות ריקות של חטיפים וכתובות גסות כיסו את קירות הפלסטיק המחוסם של התחנה. לא נורא, חשב ג'ייסון, הרחפנית שלו תגיע במהרה ולשם שינוי תאסוף נוסע בתחנה. העונה הקרה עוד לא החלה, אבל צינת הלילה הורגשה היטב דרך החולצה הלחה עדיין. ג'ייסון העביר את משקלו מרגל לרגל. הוא הביט בשתי הדמויות הכהות שהתקרבו אל התחנה וחשב לעצמו שזה מוזר שיש עוד אנשים שמתכוונים לעלות על הרחפנית בשעה הזאת. כשהשניים היו קרובים יותר, ג'ייסון הבחין שהם לבושים בבגדי פלסטיק זולים וחובשים ברדסים על ראשם. הוא הצטמרר מהקור והביט שוב בשלט הזוהר מעל התחנה שבישר על הגעת הרחפנית בעוד שבע דקות תמימות. הוא סינן קללה חרישית, אחד משני הזרים הרים את ראשו.

"שמעת מה זה, ברנרד?" הבקיע קול את החשכה. "החלאה קילל אותנו."

"לא, לא אתכם." ג'ייסון העלה חיוך של התנצלות על פניו. "פשוט החולצה שלי רטובה ו…"

"שתוק, חתיכת זין." יד גסה אחזה בחולצתו של ג'ייסון ואז הבריון שמולו נרתע לאחור וניגב את ידו במכנסיו. "מה זה לעזאזל? אתה גמרת על החולצה שלך או מה?"

"נראה לי שתפסנו לנו סוטה." חיוך מעוקם הופיע על פניו של השני.

"תעזבו אותי!" קולו של ג'ייסון עלה בצווחה בחשכת התחנה. למרות האפלולית הוא יכול היה לראות את החיוכים מעמיקים על פני השניים. באיחור עלה בדעתו שהתקשורתן שלו עדיין מחובר.

"חירום!" פלט לפני שמהלומה בבטנו הפכה את קולו ליבבה.

"מה טיב הבעיה?" נשמע הקול המתכתי באוזניו. הוא נפל על רצפת הבטון הקשה של התחנה ונשימתו נעתקה. התקשורתן העלה מול עיניו את דמותה של מרכזנית אוטומטית. אפילו הדמות המלאכותית נראתה עוינת ברגע זה.

"חירום…" חרחר ג'ייסון כשרגל עטוית מגף כבד לחצה על בית החזה שלו.

"פרט את טיב מקרה החירום ואת סוג השירות שתרצה," אמרה המרכזנית בפנים חסרי הבעה.

"הצילו!"

"האם הבעיה היא רפואית, משטרתית או שאתה זקוק לחילוץ?"

עשרים אשראיונים, חשב ג'ייסון, עשרים אשראיונים בשנה עבור חיבור לשירות החירום וכשאני צריך אותם… הוא התגלגל אינסטינקטיבית כדי להימנע מהבעיטה המרושעת שכוונה אל ראשו ושביב של קורת רוח עלה בו כששמע את הבריון מקלל ונופל על רצפת התחנה. מיד לאחר מכן נעלם הרציף מתחתיו ואפלה אפפה אותו. למרבה המזל ג'ייסון הספיק להושיט את שתי ידיו לפנים. כפות ידיו פגשו את המתכת הקשה בחבטה שגרמה לכתפיו להרגיש כאילו הן יוצאות ממקומן.

"שימו לב." הדהד קול ברחבי התחנה. "הליכה על הפס המגנטי אסורה ומסוכנת. הקנס על עברה זו הוא מאה אשראיונים."

"אל תיתן לו לצאת." נשמע קולו של אחד הבריונים מעליו. ג'ייסון הבין לפתע שאם יישאר במקומו כשתגיע הרחפנית, ייהרג במקום.

"לא נבחר שירות חירום," המשיך הקול המונוטוני באוזניו, "השיחה מתנתקת."

ג'ייסון זינק על רגליו, וגל של כאב חלף בבטנו במקום בו הכה בו הבריון. הבריונים חיכו לו על הרציף ולכן מיהר אל הצד השני. הבטון הקשה הכאיב ושרט את מרפקיו כשטיפס מעלה אבל הוא העלה את עצמו במאמץ אל הרציף הריק ואז התגלגל על גבו, עיניו עצומות, על הרציף הנגדי.

"עבריין על רציף שתיים." הדהד שוב הקול ברחבי התחנה. "הישאר במקומך עד שאנשי הביטחון יגיעו אליך."

"אני לא עבריין." נאנח ג'ייסון. הוא פקח את עיניו ומצמץ לנוכח האור החזק שהציף אותו. הוא התרומם בקושי על מרפק אחד. התחנה כולה הייתה מוארת עכשיו ושני הבריונים הביטו בו מעברו השני של הרציף ואחד מהם הצביע לעברו ואמר משהו לחברו. ג'ייסון שאל את עצמו אם יהיה להם אומץ לבוא אחריו ומה יוכל לעשות במקרה כזה. עכשיו ראה אדם צנום עם כובע מצחייה בידו מתקרב אל שני הבריונים בריצה. הוא הרהר לעצמו במרירות שלא היו שום אורות ושום פקחים כשספג מכות רק לפני רגע קצר.

"המשוגע הזה קפץ למטה." שמע את אחד הבריונים אומר בעודו מצביע לעברו. הפקח הביט בג'ייסון בהבעה כמו נעלבת. קומתו הקטנה של הפקח הודגשה על רקע כתפיהם הרחבות של הבריונים. ג'ייסון העביר את מבטו אל הבריונים, שחייכו אליו בשביעות רצון, ואז שוב אל הפקח. בהחלטה של רגע קם שוב על רגליו ורץ אל מחוץ לתחנה.

לפני שנים פרבר חמש היה אחד הפרברים היוקרתיים בעיר. עדיין אפשר היה לראות את העיצוב הישן של הבניינים שנבנו באבן ישנה ולא בפלסטיק כמקובל כיום. הרחוב בו מצא את עצמו היה ארוך והבתים בו לא היו גבוהים, חמש קומות לכל היותר. לא הייתה ברחוב שום תאורה, ואולי טוב שכך לנוכח כמויות האשפה שמילאו את המדרכות. ג'ייסון חצה את הכביש בריצה ומצא מחסה בפתח אחד הבתים. בשביל לבוא אחריו, חשב, ייאלצו הבריונים לעבור את הפס של הרחפנית וזה לא סביר כאשר יש פקח בתחנה. מצד שני הם יכולים לעבור דרך הגשר שמחבר בין שני חלקי התחנה. ג'ייסון נזכר שבאמצע הגשר יש תמיד עמדת תשלום. הכרטיס הכי זול יעלה לפחות חמישה אשראיונים. האם הוא שווה שהם ישלמו עבורו את הסכום הזה? אחרי כמה רגעים השתכנע סופית שלא. הוא הזדקף והפעיל את התקשורתן שלו שוב.

"קלאריס. זה אני, תתעוררי בבקשה."

"לא ישנתי, לדוני יש כאב שיניים כנראה. מאיפה אתה מדבר עכשיו?"

"קלאריס אני בצרות. אני בפרבר חמש והרגע שני בריונים הרביצו לי בתחנה. בקושי ברחתי מהם."

"מה? מה? מה אתה עושה בפרבר חמש?"

ג'ייסון נשם עמוק ואז סיפר לקלאריס הכול. הוא דיבר במשפטים ארוכים כדי שלא תהיה לה הזדמנות לקטוע אותו אבל קלאריס, בניגוד להרגלה, הקשיבה בדממה. הדממה נמשכה גם אחרי שסיים לדבר.

"אתה מול התחנה?" שאלה לבסוף.

"כן." ג'ייסון כיוון את המצלמה שלו לעבר השלט המואר של תחנת הרחפנית.

"זה לא רחוק מתחנת הכוח," אמרה קלאריס. ג'ייסון וקלאריס הכירו זה את זה כשקלאריס עוד עבדה בתחנת הכוח של פרבר חמש. מאז התחנה נסגרה והפרבר שכבר היה בתהליך של הידרדרות הפך למקום הלא נעים שהוא כיום. קלאריס המשיכה, "כמו שאני רואה את זה יש לך שתי אפשרויות. או לעלות על הרחפנית הבאה בחזרה לחווה או ללכת למקדש של המוסד בהמשך הרחוב. אנחנו בתקופת ההתעוררות ותמיד יש שם מישהו."

"לא הבנתי."

"אתה לא יכול לקחת את הרחפנית שבצד השני של הרציף," אמרה קלאריס בלאות. "הבריונים האלו מחכים לך שם. תצטרך לקחת רחפנית בחזרה לחווה. או שתבלה את הלילה במקדש של המוסד ואז תיקח את הרחפנית של הבוקר לחווה. אלו שתי האפשרויות שאני רואה."

"המקדש של המוסד." ג'ייסון חזר אחריה.

"כן, מה כבר יכול להיות?" קלאריס ניסתה לחייך. "לכל היותר ידרשו ממך לשנן כמה תפילות ולעשות את מחוות העיגול, יש דברים גרועים יותר."

הם הביטו רגע זה לעיני זה. "אני אסתדר," פלט ג'ייסון, "לכי לישון."

"אל תנסה להיות לי סוכן חשאי קשוח עכשיו," נזפה בו קלאריס. "אני אהיה כאן אם יש בעיה. אבל תכבה את התקשורתן, אם תחרוג מהתקציב החודשי ינתקו אותך מיד."

לפני שג'ייסון הספיק להגיב קלאריס כיבתה את התקשורתן. ג'ייסון החל לצעוד, אם קלאריס צודקת, מעבר לעיקול הרחוב אמור להיות מקדש המוסד שם יוכל למצוא מקלט למשך הלילה. הוא החל לצעוד, מעיף מדי פעם מבט לאחור שמא בכל זאת השניים יצוצו מאחוריו.

המקדש היה קרוב משג'ייסון ציפה. ברגע שעבר את עיקול הרחוב ראה את המבנה המואר, חריג כל כך בין הבניינים החשוכים. הוא החיש את צעדיו. דרך החלונות הגדולים אפשר היה לראות אנשים במקדש, הם היו לבושים בגלימות האפורות של חסידי המוסד וישבו בשורות על גבי משטח לבן.

כשהתקרב יכול היה ג'ייסון לראות את הכהן עומד על במה מוגבהת. אי-אפשר היה לשמוע את דבריו מבעד לחלונות האטומים, אבל הוא דיבר בהתלהבות, מניף את ידיו בתנועות גדולות וג'ייסון הבליע חיוך כשאחת התנועות גרמה לכובעו המחודד של הכהן ליפול מעל ראשו. הוא התקרב לדלת הכפולה של המקדש – חיקוי עץ משכנע מאד שהשתלב היטב בסגנון העתיק של המקדש כולו. הוא העיף מבט אחרון דרך אחד החלונות ועמד לפתוח את הדלת כשידו קפאה באמצע הדרך אל הידית.

קלנר ישב שם, בשורה הראשונה, על גלימתו רקום פרח עם עלי כותרת אדומים, וג'ייסון ידע שזהו סימן למאמין בשלב גבוה. הוא ישב ברגליים משוכלות והביט בכהן בפנים רציניים. ג'ייסון פסע צעד אחד לאחור כך שהעמוד הסתיר אותו. אם ייכנס פנימה הכומר בוודאי יגיד, "הנה אורח. מאמין שבא ללמוד את האמת, הבה נקבל אותו במחיאות כפיים", והוא יעמוד שם, חולצתו רטובה וגם, הוא ראה עכשיו, קרועה במקצת, לעיני כולם. גם אם קלנר לא יגיד כלום הרי ברור שמחר ג'ייסון יצטרך לענות על הרבה שאלות.

הוא התנשם עמוקות. ואז סב על עקביו והחל לצעוד חזרה. צעדיו היו מאוששים הרבה פחות מכפי שהיו בדרך למקדש, והכאבים שבו והציקו לו. השלט של תחנת הרחפנית היה הדבר היחיד המואר בכל הרחוב וג'ייסון הלך צמוד ככל האפשר לקירות הבתים כדי לא לבלוט.

"היי בחור, רוצה לעשות חיים?" ג'ייסון נרתע לאחור בבהלה. צחקוק קל נשמע מהדמות הכהה שיצאה מפתח אחד הבתים. "תירגע, אני לא נושכת, זאת אומרת אם אתה רוצה אני יכולה גם לנשוך לך איפה שתרצה."

גם באפלת הרחוב יכול היה ג'ייסון לראות את האף המחודד שבלט על רקע העיניים השקועות בחוריהן. הוא תיאר לעצמו שפניה מחוטטים לגמרי ואולי גם חסרות שיניים בפיה.

"אין לי איך לשלם לך," השיב וניסה להקיף את האישה בכדי להמשיך בדרכו.

"היי זו לא בעיה." היא נעמדה וחסמה את דרכו. "בן דוד שלי הוא שומר באוטומרקט, תוכל לשלם לי בשנאפס, חמישה בקבוקים בשביל מציצה, מה אתה אומר?"

"לא תודה."

"אתה חושב שאני מכוערת?" עלה עכשיו קולה של הזונה שהעלבון נשמע בו.

"זה לא זה…" החל ג'ייסון ואז פקעה סבלנותו. "כן!" שאג. "את מכוערת, עזבי אותי חתיכת גוש כיעור שכמוך." קולו הדהד באפלת הרחוב ואחרי רגע של דממה הוא חזר לצעוד לעבר שלט התחנה. מזווית העין ראה דמות שיצאה מפתח אחד הבתים והחלה לחצות את הכביש בעקבותיו. משהו בצעד הנחוש של האיש גרם לג'ייסון לפרוץ בריצה לעבר הרחפנית.

"חתיכת זין." שמע את האיש מתנשף מאחוריו ואז את צווחתה של הזונה. "תתפוס אותו ריצ'י. הוא קרא לי מכוערת." ג'ייסון פרץ לתוך התחנה בריצה. התחנה שוב הייתה חשוכה לגמרי והאורות מחלונות הרחפנית שבדיוק הגיעה לתחנה האירו את הרציף.

"לחווה החקלאית, תחייבי אותי, חמישה אשראיונים." צעק ג'ייסון כשנכנס לרחפנית. הקרון היה ריק לגמרי וג'ייסון לא עצר אלא רץ פנימה, עובר קרון אחרי קרון בעוד האור האדום מלווה אותו מהתקרה. לבסוף התשלום התקבל והאור הפסיק להסגיר את מיקומו. הקרון שבו מצא את עצמו היה ריק גם הוא. ג'ייסון התכופף ומצא מחסה מאחורי אחד הספסלים. לא היו שום קולות צעדים בעקבותיו. כנראה שגם עבור ריצ'י הסרסור הוא לא היה שווה את דמי הכרטיס.

בשקט שהשתרר נשמעה בבירור נקישת הדלתות הנסגרות ומיד לאחר מכן עקרה הרחפנית ממקומה. ג'ייסון הזדקף ונשם עמוקות. הוא הביט בתחנה המתרחקת ונבלעת אל החשכה ולאחר מכן באורותיו של פרבר חמש ההופכים קטנים יותר ויותר. הוא הסב את מבטו. כדי לסייע לצמחים לגדול הודלקו בלילה אורות מיוחדים במשתלות, ולכן החווה זהרה בחשכה בכתום עמום. ג'ייסון לא העלה בדעתו עד כמה רצוי ומנחם יכול מקום העבודה שלו להיראות. הוא יצא בתחנה הקבועה וצעד לעבר הדלתות הכפולות. החיישנים זיהו את הרשתיות שלו ונפתחו עבורו בקול לחישה. רק כשנסגרו הדלתות מאחוריו התמוטט ג'ייסון על ארבעותיו ונשאר כך דקות ארוכות.

"קלאריס," אמר לתקשורתן. המערכת הודיעה לו שקלאריס הלכה לישון כבר והתמרמרות עלתה בו. הוא השאיר לה הודעה קצרה כדי להרגיע אותה אם תקום. אחר כך הזדקף והחל לצעוד. הוא חשב על דוני, מנענע לעומתו את זרועותיו השמנמנות וצוחק, וחש געגועים. אחר כך הרהר בקלאריס ונזף בעצמו. היא הייתה בוודאי מותשת אחרי יום שלם בלי שג'ייסון יבוא וייקח את דוני ממנה ולו לרגע. להבדיל ממנו, היא לא עשתה שום דבר כדי שזה יקרה לה. ג'ייסון כלל לא שם לב לכך שהגיע אל עמדת העבודה שלו. הוא הביט בה רגע אחד ואז קרס והתיישב על הכיסא שלו. במשך דקות ארוכות נשאר בלי תנועה, חסר אפילו את הכוח כדי לשנות את תנוחת הישיבה הלא נוחה שלו.

הוא לא זז ממקומו גם כאשר נפתחה דלת השירותים ומקסין, לבושה בכותונת לילה, הגיחה מתוכה. מבטו של ג'ייסון נשאר קבוע באיזו נקודה על הקיר מולו בזמן שמקסין חלפה על פניו, מפהקת. לקח לג'ייסון זמן מה לשים לב למין סולם שירות שירד מפתח בתקרה בצד השני של המסדרון. מצחו התקדר והוא הטה את ראשו כדי להביט במקסין המטפסת בסולם כלפי הפתח.

"מקסין?" שאל לבסוף.

מקסין כמעט נפלה מהסולם. למעשה רגליה החליקו מהשלב ורק ידה שאחזה בסולם מנעה ממנה ליפול. היא הביטה בג'ייסון במבט מזועזע.

"ג'ייסון, מה אתה עושה פה בשעה כזאת? מה קרה לך? אתה נראה… מוזר." אמרה מקסין לבסוף.

חיוך עגמומי עלה על פניו של ג'ייסון. "ואני חשבתי שהלילה הזה לא יכול להיות יותר משונה." ענה.

מקסין שמה את ידה על מותנה. "אז תפסת אותנו. מה אתה רוצה?"

"אותנו?"

"ג'ראלד," קראה מקסין בקול. "ג'ראלד קום, תתעורר, יש לנו בעיה כאן."

קולות של גרירה ומלמולים נשמעו מהתקרה ואז צץ ראשו פרוע השיער של ג'ראלד בפתח. הוא מצמץ בעיניו והביט בג'ייסון. רק עכשיו שם ג'ייסון לב לכך שפיו פעור לרווחה וסגר אותו.

"מה, מה אתם שניכם…?" גמגם.

"אנחנו זוג," אמרה מקסין. "יש לך בעיה עם זה?"

"ואתם גרים כאן, בתקרה של המחלקה," אמר ג'ייסון. מקסין משכה בכתפיה.

"איך הוא הגיע הנה?" רטן ג'ראלד בעודו יורד בסולם ומכפתר את חולצת העבודה שלו.

"תנו לי לנחש." צחקוק היסטרי נפלט מפיו של ג'ייסון. "ריגסבי גר בתקרה בקומת ההנהלה."

"ריגסבי גר בקומה החמישים בבניין בפרבר שמונה," אמר ג'ראלד בעודו נאבק בכפתורי החולצה. "הוא נוסע כל יום שלוש שעות הלוך ושלוש שעות חזור רק כדי ליפול על המיטה בסוויטה שלו ולקום בבוקר לעבודה."

"אבל אולי הוא חי קצת בסופי שבוע," אמרה מקסין בקול מהורהר.

ג'ייסון אמר, "ואם אני אגיד לכם שיש לי סיבה להאמין שריגסבי אחראי לתקלה היום במשתלה?"

מקסין וג'ראלד החליפו מבטים. ג'ראלד גרר כיסא מאחת העמדות לעבר ג'ייסון והתיישב קרוב אליו. מקסין עמדה מאחורי ג'ראלד בידיים שלובות. במוחו של ג'ייסון עלתה סצנה של חקירת משטרה מסרט שראה פעם.

"אז ריגסבי הוציא את הצינור ואתה החכם הגדול שגילה את זה," אמר ג'ראלד. הוא מחא כפיים בתיאטרליות כמה פעמים. "מה אתה מתכוון לעשות בעניין. לדווח על זה?"

ג'ייסון שילב את ידיו על חזהו, החולצה עדיין הייתה לחה במקצת וידיו צנחו לצדי גופו.

"מה בעצם אתה עושה כאן?" שאלה לפתע מקסין וג'ייסון זקף את ראשו.

"אני זה שצריך לענות על שאלות?" ענה. הוא הבליט את חזהו וכיווץ את גביניו וקיווה שהוא נראה מאיים. "מה לעזאזל קורה במקום הזה?"

"אתה זה שהגיע הנה באמצע הלילה עם חולצה קרועה," ציין ג'ראלד.

"בגלל שרדפתי אחרי שומאן עד פרבר חמש. הוא לא היה מוכן להגיד לי כלום. והסתבכתי שם עם בריונים. מה אתם, ריגסבי ושומאן מסתירים ממני?" ג'ייסון חבט על השולחן. התוצאה לא הייתה מוצלחת במיוחד כי ידו פגעה בפינת השולחן ופניו התעוותו בכאב.

ג'ראלד הרים את מבטו בשאלה דמומה אל בת זוגו, שמשכה בכתפיה.

ג'ראלד החזיר את מבטו אל ג'ייסון. "שומאן פוטר מהעבודה לפני שנים," אמר. "הוא בא הנה כל בוקר, יושב בכיסא שלו ויוצא הכי מאוחר שאפשר. "

ג'ייסון כיווץ את חוטמו כאילו הריח משהו רקוב. "בשביל מה? מה יוצא לו מזה?"

"אולי קצת כבוד מהשכנים שלו," אמרה עכשיו מקסין "הם לא יודעים שהוא חי על דמי אבטלה. מבחינתם הוא עדיין עובד."

"שלא לדבר על זה שהוא לא צריך לפגוש אותם." הוסיף ג'ראלד. "אנשים שאין להם עבודה וחיים מקצבת דמי אבטלה הם לא האנשים הכי נעימים בעולם."

"אז הוא חיפה על ריגסבי? למה?"

"לא הקשבת?" שאלה מקסין. "הוא לא חיפה על אף אחד. הוא לא באמת קיים כאן. אם הוא ירצה לדווח להנהלה, הדבר הראשון שיקרה הוא שישימו לב לזה שמישהו שכח לבטל את אישור הכניסה לרשתיות שלו."

"תראה, זה פשוט מאד," הסביר ג'ראלד. "אם לא תהיה שום תקלה, אבל שום תקלה, לא ממש צריך אותנו כאן נכון?" הוא הרים את עיניו אל ג'ייסון בעוד ראשו נותר מורכן. הוא הצביע לעבר חזהו של ג'ייסון. "זה כולל אותך, ג'ייסון. אתה רוצה שיפטרו אותך?" הוא המשיך. "כמובן שאם יש תקלה ואתה קופץ ומסדר את זה בחמש דקות אז זו לא באמת תקלה."

ג'ייסון הביט בו בחוסר אמון. "המוסד אשם בכל זה," אמרה מקסין. "אמרת לי פעם שאשתך עבדה בתחנת הכוח של פרבר חמש נכון?"

ג'ייסון הנהן ומקסין חייכה חיוך לאה. "ובכן הרי לך, תחנת כוח, עבודה למאות אנשים ואז בא המוסד עם מתקן שאפשר לקחת אִתך במזוודה, ומייצר יותר חשמל מכל הטורבינות של כל התחנות בעיר, ומאות אנשים הולכים הביתה." היא החוותה בסנטרה לעבר חולצתו הקרועה של ג'ייסון. "פרבר חמש הוא לא מקום נעים היום, אז ריגסבי דואג שיהיה כאן מספיק מעניין בשביל שיצטרכו אותנו," המשיכה מקסין. "אם לא יהיו תקלות אפשר להסתדר בלעדינו."

"אבל לא יותר מדי," הוסיף ג'ראלד. "אם יהיו הרבה תקלות המוסד יכול להחליט ששווה לייבא הנה עוד איזה מתקן בגודל של מזוודה שיהפוך גם את החווה הזאת למיותרת ואז מה? נחיה על דמי אבטלה? נגור בדיור הציבורי?"

"אז אתם גרים כאן," סיכם ג'ייסון.

"המשכורות שלנו מוקפאות באותה רמה כבר שנים, מאז שהמוסד סיפח את קינימו." עיניה של מקסין הוצרו לחריצים דקים של עלבון. "מה אתה מציע? שנחיה כמו ריגסבי? לבזבז חצי משכורת על דירה שנהנה ממנה בסופי שבוע אם בכלל? או שנתפשר על משהו יותר זול, במקום שבו לאישה כמוני מסוכן להסתובב ברחובות?" היא התקרבה אל ג'ראלד שמצדו הניח יד מרגיעה על זרועה.

ג'ייסון הרהר בבריונים של פרבר חמש ושתק.

"יש לנו למעלה חדר שינה שלם," אמר ג'ראלד. "במחשבים של החווה אנחנו רשומים בכתובת שגרנו בה לפני…" הוא הטה את ראשו הצִדה, "אני כבר לא זוכר כמה שנים. אתה רוצה לדווח עלינו?"

ג'ייסון עמד ללא נוע. הוא חשב על קלאריס ההרה ועל דוני הקטן.

"אנחנו חוסכים ככה מספיק בשביל לצאת פעם אחת בחודש לשביט האדום," אמר ג'ראלד. ג'ייסון הרים את גבותיו ומקסין אמרה "זו מסעדה בפרבר תשע. מאוד יוקרתית, מאוד נחשבת, ממליצה לך על הדג בגריל." היא הטתה את ראשה לאחור בגעגועים.

"אז פעם בחודש אנחנו מגיעים לשם וכולם חושבים שאנחנו זוג עשיר," המשיך ג'ראלד. "פעם בחודש אנחנו יכולים לחיות קצת. יתר הזמן אנחנו כאן."

"אם תעז להלשין…" מקסין הרימה אצבע מזהירה לעבר ג'ייסון אבל ג'ראלד קטע אותה.

"הוא לא ילשין," אמר בעודו מתרומם מכיסאו. "הוא יודע שאם זה יקרה הוא יאבד את מקום העבודה שלו. אם אתה תדבר יפתחו בחקירה," אמר לג'ייסון, "והמוסד יגיע הנה ויפטר את כולנו או שיסגור את התחנה. יש לך ילד קטן, נכון?"

כאילו לפי אות פנו שניהם והחלו לצעוד לעבר הסולם. מקסין עלתה ראשונה, ג'ראלד החל לטפס ואז פנה לעבר ג'ייסון. "רוצה איזו כרית?" שאל. מקסין, שכבר עלתה למעלה, העבירה כרית לג'ראלד שהשליך אותה לג'ייסון. הוא תפס אותה והניח אותה על השולחן שלידו. ג'ראלד הביט בג'ייסון והחווה בסנטרו לעבר הכרית. "לילה טוב," אמר, "נתראה בבוקר."

ג'ראלד טיפס ונבלע בריבוע השחור. רגע קצר לאחר מכן הסולם התקפל בקול זמזום ונבלע בתקרה עד שבמקום בו היה קודם פתח שחור נותר משטח חלק.

ג'ייסון הביט רגע אחד בתקרה. אחר כך בכרית שעל השולחן. לבסוף הניח את זרועו על שולחן העבודה שלו וניסה לשים את ראשו בתנוחה נוחה מספיק בכדי להירדם. אולי, אם יצליח, יגלה שכל הלילה הזה היה רק חלום.