קאל דיאז לא היה אדם טיפש. ודאי שלא בעיני עצמו, ועל פי רוב גם לא בעיני אחרים. היו בו כל התכונות המאפיינות איש אשכולות אמִתי: מלומד ובקיא בתחומים רבים ומגוונים, מיומן בביצוע מספר משימות במקביל, סתגלן שלומד בקלות ומיישם במהירות את שלמד. בעיני הממונים עליו היה אסטרטג בחסד עליון, אם כי טקטיקן מעט לוקה בחסר. לא פעם ולא פעמיים הביא את פקודיו לידי מבוכה וחוסר אונים בהציגו נקודת מבט שונה לחלוטין על מצב נתון, כזו שלא שיערו בנפשם שיכולה להתקיים – על שלל הבעיות האפשריות שעלולות לנבוע ממנה. ככל אדם סביר, מטרתם הייתה להוציא את תכניתם לפועל, וההקפדה היתרה של מפקדם גרמה לעיכובים. עם זאת, כאשר יצאה התכנית סוף-סוף לפועל, הייתה ללא רבב, ועל כך זכה להערכתם והערצתם. מפקדו הישיר נהג לומר שקאל היה מקדש את התמונה הגדולה עד כדי כך, שלעתים היה נופל מהמסגרת.

בקיצור נמרץ, קאל היה בו-זמנית אדם אהוב ומוערך ואדם שנוא ומעורר תסכול. בהיותו איש התמונה הגדולה, קאל התמודד עם עובדה זו בשלוות נפש והיטיב לתזמר את רגשות ההערכה-משטמה-פליאה של הכפופים לו לטובת העניין העומד על הפרק.

עניין זה, לעת עתה, היה המשימה האחרונה שהוטלה עליו. "אלמלא השבט המוזר הזה, היינו מסיימים כבר מזמן את ההשתלטות על הכוכב," הפטיר המפקח של קאל בפגישתם האחרונה במטה המוסד בטרמינוס. "הם מסרבים להפסיק את פולחנם הפרימיטיבי והמגוחך ולהמיר את דתם לדת הסוחרים. השלטון המקומי מסרב להתערב בעניינם – אין בידיהם אפילו רשומות מדויקות של גודל הקבוצה הזו באוכלוסייה, שמות, גילאים, משלח-יד – כלום ושום דבר. לכל היותר יודעים הם לומר שיש בין אלף לחמשת אלפים פראים בשבט מוזר כלשהו באזור העמקים, שנמצאים שם ככל הנראה מאז ומעולם, עובדים אלוהות עתיקה שאיש מלבדם אינו מכיר ושומרים על ענייניהם הפרטיים בקנאות."

"גם אם נאמץ את ההערכה הנדיבה של השלטון המקומי, מדובר במספר קטן יחסית של אנשים," אמר קאל דיאז. "מדוע שלא נניח להם לנפשם?"

"אנחנו זקוקים לערובה של שיתוף פעולה מלא. בבוא העת, נרצה שהכוכב כולו יעמוד לצדנו," ענה המפקח. "קבוצה של כמה אלפי אנשים עם אופי מרדני עלולה לשמש דוגמה רעה ולהסית נגדנו את האוכלוסייה כולה. ככל הנראה, הם זוכים להערכה מסוימת על היותם הילידים האמִתיים של המקום. הסיכון גבוה מדי."

"ואתה סבור שאוכל לשנות את דעתם?" שאל קאל.

"משימתך היא להשיג את שיתוף הפעולה שלהם בכל דרך שתמצא לנכון," השיב המפקח, והטיל לעברו על השולחן את הלוח האלקטרוני המכיל את פירוט המשימה ונתוני כוכב הלכת. "אתה האדם היחיד בגלקסיה שמסוגל לשכנע סלע להפוך לענן נוצה."

וכך מצא את עצמו קאל דיאז עושה את דרכו אל כוכב הלכת קינימו, מתכנן אפשרויות למשא ומתן עם סלעים עיקשים במיוחד.

***

הבוקר חולקו תפוזים. אתמול היו אלה תפוחים.

עַד שנא את הריח הדביק של קליפות התפוז, שנכנס לכל חור ונשאר שם לנצח. הוא אהב מאוד את טעם הפרי, אבל היה מקפיד לרחוץ היטב את ידיו ופניו כדי שלא ידבק בו הריח. חברותיו וחבריו לכיתה שמחו להדיף את ניחוח האתר ההדרי, וכמה אפילו הביאו איתם קליפות כדי לרחרח ולמשש בטקס הבוקר. המורה, כיכר, הייתה מאושרת בכל פעם שהתלמידים בחרו ליישם באופן מעשי את היסודות. הקטנים יותר בדרך כלל בחרו להריח, למשש, לשטוף ולקבור את חתיכות הפרי כחלק מטקס הבוקר. הגדולים כבר הפנימו את היסודות, או העמידו פנים שהפנימו אותם, כך שלא היו זקוקים לאביזרים כדי להמחיש אותם. עד היה כבר בן 11, כלומר גדול מספיק בשביל "להחזיק את היסודות בלב, ולא בידיים," כפי שכיכר הייתה אומרת. וגם רואה היה אומר את זה בכל הזדמנות. אבל על רואה הוא העדיף לא לחשוב יותר מדי.

הוא תמיד התייחס אליו בשמו, או בתור "רואה הכוהן". אף פעם לא "אבא".

המורה פנתה מזרחה וכולם אחריה. אחד הילדים הקטנים יותר, בן ארבע וחצי, הפיל את קליפת התפוז שלו ולא היה בטוח אם מותר להרים אותה, משום שטקס הבוקר כבר החל. פעם עד היה בדיוק כמוהו: חושש לסטות בקצה האצבע מהכללים המוכתבים.

"הרגישו את הרוח, ילדים… הניעו אצבעות באוויר," קראה המורה. "חושו את הליטוף על הפנים! הריחו את הניחוחות שנישאים באוויר! קדימה, כולם ביחד!

"אוויר נוגע, אוויר לוחש

"את גופי מלטף, בעלים רוחש

"אוויר שורק, אוויר סוער

"שמים וארץ מעורר."

עד מלמל את המילים ביחד עם כולם. הוא לא התקשה כלל לדקלם אותן אוטומטית ולרכז במקביל את מחשבותיו במשהו ראוי יותר. כמו למשל, כמה שהוא שונא את טקס הבוקר.

"נשמתי באוויר, עלי, עלי!" קראה המורה.

"נשמתי באוויר, עלי, עלי!" קראו הילדים.

החבורה כולה פנתה דרומה. הילד שהפיל את קליפת התפוז שלו לקרקע המשיך לשלוח אליה מבטים מבולבלים. עד התכופף, הרים את קליפת התפוז והחזיר אותה לידי הילד, שחייך בתודה ובהקלה. לא מצוקתו של הילד הביישן היא שהפריעה לעד, כמו העובדה שהוא הזכיר לו את עצמו קצת יותר מדי. כמוהו, גם הילד שומט התפוז היה מבוגר מדי, יחסית לילד ללא שם.

המורה קראה:

"אש מלחכת, אש שורפת

"חום בגופי נושפת, נושפת,

"אש מלהטת, אש לוחכת

"בלילות אפלה וקור מולכת.

"נשמתי באש, עלי, עלי!"

"נשמתי באש, עלי, עלי!" השיבו כולם, ופנו מערבה.

המורה הרימה את כד המים שהמתין על המזבח, ותוך כדי המשך הדקלום, מזגה מעט מים לתוך כפות הידיים של הילדים. הקטנים שבחרו לשמור קליפות תפוזים שטפו את קליפותיהם בפנים דרוכים ורציניים.

"מים זורמים, מים שוטפים,

"את גופי ממלאים ועוטפים

"מים של מעלה, מים של מטה,

"מים בדמעה שעל לחיי שטה.

"נשמתי במים, עלי, עלי!"

"נשמתי במים, עלי, עלי!" השיבו כולם.

עד קיווה שטקס שטיפת הידיים יעביר קצת את הדביקות שהותירו הפירות. למגינת לבו, נדמה שהוא רק הפיץ את הריח עוד יותר. לו לפחות היו עורכים את הטקס הזה בסיום יום הלימודים! אז הוא היה יכול ללכת לנחל ולהתרחץ כהלכה. בינתיים, כל מה שיש הוא כד מים אחד, כמעט ריק, והליכה של רבע שעה בחזרה לבית הספר. שם לפחות יוכל לשטוף מעט את ידיו ופניו ליד הבאר. "ילד מים", הייתה כיכר קוראת לו בחיבה. הוא אהב לשטוף ידיים ופנים בכל הזדמנות, כאילו דבקו בו מחשבותיו העגומות וסירבו להרפות, ממש כמו ניחוח התפוז המציק.

כולם פנו צפונה. הקטנים המצוידים בקליפות החלו לחפור גומות קטנות בעפר. הילד עם קליפת התפוז שנפלה חתר ברגבים במבט נחוש, כמנסה לפצות על הזמן האבוד. עד לא הבין למה ההורים שלו התמהמהו כל כך עם מתן השם לבבואתו. נאמר על ילדים כאלה שדעתם עוד לא התגשמה מספיק בשביל להיראות בצורה ברורה בטקס הבבואה. הילד הזה נראה לעד גשמי די הצורך. וממילא אמר רואה הכוהן – "הבבואה לא שופטת. הבבואה מראה. הבבואה מספרת." אז מי הם שישפטו אם הילד הזה מוכן לטקס בבואה? מצד שני, עד עוד לא היה הורה לילדים. אולי זה נראה אחרת מהצד שלהם. הוא נאנח בקוצר רוח.

כולם פנו צפונה בעקבות כיכר, חלקם באצבעות מטונפות בעפר ושאריות תפוז.

"אדמה עוטפת, אדמה טומנת,

"אדמה מצמיחה, מכל טוב מזמנת

"עורמת מזון על צלחתי,

"מדרך לרגלי וכר למנוחתי.

"נשמתי באדמה, עלי, עלי!"

"נשמתי באדמה, עלי, עלי!" השיבו כולם.

המורה והילדים פנו פנימה ויצרו מעגל. עד ניער את תלתליו הכהים בחוסר רצון, אך פנה ביחד עם הכיתה. בזמן שכולם התרכזו באמצע המעגל, שם בערה מדורה קטנה ומגודרת היטב באבנים גבוהות (לא תמיד היה אפשר לסמוך על הקטנטנים שלא ינסו "להרגיש" את הלהבות קצת יותר מדי מקרוב), עד הבחין באדם זר שעמד במרחק מה על דרך העפר שליד השדה. הוא לא נראה כמו אנשי העיר הסמוכה, משהו בלבושו ובמנהגו היה שונה. תייר, ככל הנראה – היו כאלה מדי פעם, שבאו לבקר בכפר, צילמו תמונות של הבקתות, ולפעמים גם קנו עבודות יד של בני הכפר. עד מכר פעם מחצלת שקלע לאחד התיירים הללו. התייר התפעל ממנה כל כך שהתעקש לתת לעד עשרה אשראיונים תמורתה. עד צחק בינו לבין עצמו, קליעת מחצלת היא פעולה כל כך פשוטה, כל תינוק בכפר יודע לקלוע אותן. אבל בכל זאת הסכים למכור, והשתמש בכסף כדי לקנות כד אירידיום מעוטר בגבישי קובלט לרואה הכוהן, כדי שיוכל להשתמש בו בטקסי הבוקר. הכוהן דחה את המתנה באמרו שהוא לא צריך את הקישוטים הזולים האלה של הזרים, והמשיך להשתמש בכד החרס הישן שלו, שכבר היה סדוק ומתפורר ונוטף מים.

הזר המשיך לעקוב בשקט אחרי מעשיהם, ומדי פעם הקיש במרץ אך בעדינות על לוח קטן שהחזיק בידו. לפתע חדל ממעשיו, הרים את ראשו ופגש במבטו את עד. הזר חייך, ואחר כך החווה בראשו קידה קלה לעבר הילד.

"עד," קראה כיכר, "תשומת לב לכאן, בבקשה. לתיירים מותר להסתכל, אנחנו פשוט נתעלם ממנו. עוד לא סיימנו… קדימה, כולם! החלק האחרון הוא החלק הכי חשוב, הגענו ליסוד החמישי! מהו היסוד החמישי? אנחנו, הבבואה האמִתית שלנו! קדימה!

"אמת אחת, בבואתי,

"מלידתי ועד מותי

"את נשמתי הראי לי

"בבואתי, עלי, עלי!"

"בבואתי, עלי, עלי!" השיבו כולם, חלק מהקטנים בצווחות גיל. כולם קדו קידה לכיוון מרכז המעגל, ואז התארגנו בשתי שורות ויצאו בחזרה אל בית הספר בפטפוטים וקולות צחוק. עד הביט שוב אל דרך העפר, אל הזר שעוד עמד שם. הזר חייך שוב, תחב את הלוח לכיסו, ונשא שתי אצבעות אל רקתו בהצדעה ידידותית. אחר כך הסתובב והלך לדרכו.

* * *

אולם הישיבות היה מלא מפה לפה. כל הנוכחים היו לבושים במיטב בגדי השרד שלהם, ונראו נרגשים. אחרי הכול, לא בכל יום מגיע אורח מטרמינוס. בכירי הנהלת כוכב הלכת ידעו שיבוא יום ובו ייאלצו להתמודד עם המוסד וטענותיו, אך קינימו היה ידוע בגלקסיה ככוכב שוחר שלום וניטרלי בכל הקשור לסכסוכי גבולות ומלחמות הסוחרים. מדי פעם נראה אחד האדמיניסטרטורים המכובדים מכחכח בחשאי או מושך בגנבה בצווארונו המהודר והחונק. היחיד שנראה רגוע להפליא היה אורח הכבוד.

יושב ראש ועד ההנהלה, דיטריק פינילאוס, הכה בפטישו על השולחן.

"גבירותיי ורבותיי, אני מתכבד להציג בפניכם את מר דיאז, שליח מיוחד מטעם המוסד. מר דיאז, בבקשה."

"תודה לך מקרב לבי, מכובדי מר פינילאוס. הרשה לי גם להודות לך שוב, בהזדמנות זו, על הכנסת האורחים הנפלאה ועל שיתוף הפעולה שלך ושל אנשי צוותך המיומנים. מעולם לא הרגשתי בידיים טובות יותר."

"ודאי, ודאי. לכבוד הוא לנו, מר דיאז."

"מסור נא תודה מיוחדת לרעייתך – ארוחת הערב החמה ששלחה אתמול הייתה מזור לגוף ולנפש, אחרי מסע ארוך ומייגע בחלל. אבל, הלא אני מבזבז את זמנכם היקר! ברשותכם, אגש מיד לעניין."

קאל דיאז קם על רגליו ופנה לפקידים הישובים סביב השולחן הארוך ומצפים בלהיטות למוצא פיו.

"בראשית דברי אני מבקש – בכנות גמורה – להודות לכם בשם המוסד. שיתוף פעולה אינו דבר של מה בכך, ואתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי טרמינוס רואה בעין יפה את המהירות שבה אתם נענים לבקשותינו. אין ספק בלבי שראשי כוכב הלכת הזה, שלא כמו מקומות אחרים בגלקסיה שלא בורכו בראייה רחבת-טווח, קוראים היטב את המהלכים האחרונים שמתחוללים סביבנו, ושואפים ליטול בהם חלק פעיל כדי להבטיח את שלומם וביטחונם של כל תושבי הכוכב."

הפקידים האזינו בדממה גמורה. יושב הראש פינילאוס בלע את רוקו.

"ובמה דברים אמורים, רבותיי? שיתוף פעולה – מונח שיכול להיות די סתום, בסך הכול! הלא כן? חלקכם ודאי סבורים שכוונת הדבר היא שהמוסד דורש התגייסות מוחלטת, ציות עיוור, ויתור על כל העקרונות הקיימים והחלפתם בנאמנות למוסד. אלה הם הבלים, רבותיי! אין ולא היה בתולדות הגלקסיה גוף שלטון ריכוזי שכה העריך את השונות, המגוון, העושר התרבותי שיש לגלקסיה להציע לכולנו. להיות נאמן למוסד אין פירושו להיות איש המוסד, לאמץ סגנון חיים שתואם במאה אחוז להתנהלות הרצויה למוסד – כלל וכלל לא! סדר היום שלכם, כפי שהוא היום, ישתנה רק במעט אם בכלל – זאת יכול אני להבטיח לכם.

"ולכן, שיתוף פעולה אין פירושו כניעה. אין פירושו הליכה בזויה בתלם, אין פירושו השתחוות למוסד. כן, ידידיי, אל תטרחו להכחיש זאת! אך טבעי הוא שחלקכם יחושו מעט מאוימים מניסיונות ה – 'בחישה', כביכול – של המוסד בענייניכם. רק אתמול ניהלתי שיחה עם שרת הכלכלה הנהדרת שלכם, דרנלה אורוויק – היא כאן איתנו היום? אל חשש, דרנלה, רק שבחים יש בפי! – שהעלתה בפני כמה מהחששות שנדונו במועצה זו טרם בואי. זו דרכו של המוסד, רבותיי: לא איסוף מידע מודיעיני במחשכים, אלא דו-שיח פתוח, הגון וישר. עמדתה הנחרצת של דרנלה בעניין שמירה על המבנה האדמיניסטרטיבי הבסיסי של קהילות קינימו השונות ממש פקחה את עיניי, ואני מודה לה על גילוי הלב ומשבח אותה על מסירותה לבני כוכבה."

דרנלה אורוויק התכווצה בכיסאה בפנים סמוקים כסלק. נציג המוסד דיאז תיאר את דבריה כהגנה נחרצת על עמדות השלטון המקומי, בעוד שאורוויק בסך הכול שאלה מספר שאלות מתחנפות בדבר שינויים אדמיניסטרטיביים צפויים, ורמזה שתהיה מוכנה להעמיד את עצמה לרשות המוסד בכל דבר ועניין, ולו גם בצורה המנוגדת לאינטרסים המקומיים. תמורת שכר הולם, כמובן.

"כך שבסיכומו של עניין, יש לפנינו משימה אחת חשובה. מרבית נציגי קינימו שעמם שוחחנו הביעו הסכמה לקבל על עצמם את עקרונות דת הסוחרים, ואין קל מכך: המוסד יעמיד לרשות כל קהילה המעוניינת בכך כוהנים שינהלו את ענייני הדת. ומלבד זאת לא ישתנה סדר יומם כהוא זה. כן, כן! אני רואה את מבטי ההשתאות סביב השולחן – 'זה הכול?' תוהים אתם, 'על זה כל המהומה?' ובכן, כן. יתר על כן, רבותיי – כשאנחנו מדברים על 'הסכמה להמרת הדת' – המוסד רואה בכך לא רק הסכמה פסיבית אלא הבעת רצון, הצהרת כוונות נלהבת מצד אנשי קינימו. ועל כך תודתנו לכם."

יושב הראש פינילאוס בהה בדיאז במבט זגוגי, שלא הסגיר את הסתייגותו מההקבלה שערך הדובר בין "הסכמה" ל"הצהרת כוונות נלהבת".

"הכוונה העומדת מאחורי המעשה היא מה שמעניין אותנו, ידידיי היקרים. אין בשלב זה גיוס המוני, או דרישה לשליחת משאביכם אל המוסד. אנו נמצאים בתקופת רגיעה ואין סיבה להניח כי המצב ישתנה בטווח הנראה לעין. אכן, אין לנו ספק כי ביום פקודה תעמדו לצד המוסד בכל אשר יידרש. מה לכך ולדת, שואלים אתם? ובכן, עקרונות הדת מאחדים את כולנו, מנחים את פעולותינו ומעצבים את מחשבותינו. שיתוף פעולה! כאשר נחשוב ונפעל כאיש אחד, נתגבר על כל המחלוקות ונחתור יחד למטרה משותפת. אין כאן שאלה של ניגוד אינטרסים – אלא רק של תועלת הדדית, סינרגיה, מוסד גלקטי אחד שכוחו ותפארתו עולים על סכום חלקיו! זה החזון. ואתם – כל אחת ואחד מכם – מגשימי החזון."

רחש מרוגש חלף בין המשתתפים. מעולם לא העלו בדעתם כי הם כה מוערכים על ידי המוסד.

"בעוד חודש נחתום על ההסכם בין קינימו לבין המוסד, ויהיה זה הסכם בין שווים, רבותי. לא בין כובש לנכבש, לא בין שליט לנתינים, אלא בין שותפים לדרך! מוסד אחד – גלקסיה אחת, מאוחדת!"

הפקידים סביב השולחן הגיבו במחיאות כפיים סוערות. קאל דיאז החווה בראשו קידה קלה והמשיך, "כן, רעיי לדרך. אני מייצג את המוסד, אבל המוסד הוא כולנו, כך שאני למעשה אינני אלא – עבדכם הנאמן. לשירותכם, תמיד!"

שוב נשמעו מחיאות כפיים. שרת הכלכלה הובילה את הנוכחים בקריאות "הידד".

"תודה לכם, מקרב לבי. באמת, באמת, תודה." התרועות שככו. דיאז התיישב במקומו ואמר, "ובכן ידידיי, נותר רק העניין הפעוט של מובלעת הילידים… עניין פרוצדורלי ותו לא, כך אני מאמין. הלא כן? הבנתי שהקושי היחיד שניצב בפנינו הוא ההידברות עם ראשי הקהילה הזו. אני בטוח שבסופו של דבר גם הם יגלו את אותה תבונה ותושייה כשלכם, ויחתמו על ההסכם. מחר בבוקר אארח בלשכתי ישיבה עם מנהיגי ה… איך קראת להם, פינילאוס?"

"בָּבוּאָנים," השיב יושב הראש, "אבל הם מעדיפים להתייחס לעצמם כ'עם ללא שם'."

"כן, אני זוכר שקראתי משהו בדוחות שלכם לגבי היחס שלהם לשמות. אני מקווה שלכל הפחות יש לכל אחד מהם שם משלו, ולא אאלץ לפנות אליהם בתואר 'האורח הנכבד היושב ליד הדלת' או 'מכובדי שפירורי עוגייה על שפמו'…"

הנוכחים הגיבו בצחוק מנומס.

"אם יורשה לי," פתח שר החקלאות, אנדין גיאורגיוס, "אני סבור שאולי בכל זאת ניתקל בבעיות מסוימות עם הבבואנים. הם אנשים קשי עורף וגאים למדי, ודתם – מגוחכת ככל שתהיה – חשובה להם."

"וכמה מגוחכת היא באמת?" הקשה הנציג דיאז. "האם שונה היא מהותית כל כך מדת הסוחרים?"

"הבדל של שמים וארץ… כי אמנם, האלים שלהם הם השמים והארץ, במובן מסוים," השיב שר החקלאות.

"השר גיאורגיוס מתכוון ליסודות הטבע שהם מאמינים בהם – אוויר, אש, מים ואדמה," הוסיף יושב הראש פינילאוס.

"יסודות הטבע קיימים בין אם נאמין בהם ובין אם לאו," חייך דיאז. "אין בכוונת המוסד לשלול מאנשים את הטבע בכבודו ובעצמו… מהי אותה 'בבואה' מסתורית שעליה קראתי?"

"הבבואה היא האלוהות, היא מיוצגת על ידי גביש קנזיוס גבוה שהוא לוח צבעוני חלק עם רקע כהה. כאשר הלפידים מאירים על הלוח, הוא פועל כמראה ומשקף להם את אותה בבואה נכספת. הם מכנים אותה 'היסוד החמישי', 'מראה מקודשת', 'האמת', 'הנצח' וכדומה. מעולם לא הרשו לזר להיכנס אל קודש הקודשים שלהם, אולם מצאנו את דרכנו פנימה. לא קשה להערים על אנשים פרימיטיביים הסוגדים לעצים ואבנים," אמר יושב הראש פינילאוס. כל הנוכחים גיחכו.

"התקנתם במקום מצלמות מעקב, אני מניח?" שאל דיאז.

"אכן כן. עם כל הכבוד לרצון לשתף פעולה, אני מעריך כי עם הבבואנים תידרש יד חזקה יותר. הם לא יגיבו לדברי טעם. הנציגות המתקדמת של הכוכב מבינה, כמובן, שקבלת דת הסוחרים היא צורך השעה – אבל לא נצליח, להערכתי, לדבר על לבם של עובדי האלילים."

דיאז הרים גבה. "ודאי אינך מציע לאיים עליהם. המוסד מעוניין להימנע מעימותים, ובוודאי שלא להגיע לידי אלימות."

"כמובן, כמובן," התערב שר החקלאות גיאורגיוס, "אך ניתן לרמוז, בדיפלומטיות המתבקשת, כי הם יסבלו מסנקציות מסוימות אם לא יסכימו ללכת בתלם."

"מנימת קולך אני מסיק כי כבר ניסיתם זאת בעבר, ובהצלחה?" שאל דיאז.

"הצלחה חלקית לכל הפחות," ענה גיאורגיוס ומשך בכתפיו. "מבחינתנו המטרה הושגה. לא מזמן רצינו להרחיב את מתחם האדמיניסטרציה המרכזי בעמק גארדיוס, שבו פזורים הכפרים של הבבואנים. אחד מהם נמצא בתוך השטח שהוקצה לעבודות הבנייה. ידענו שאם נבקש מהם להעתיק את כפרם למקום חדש נקבל שוב את הנאומים המוכרים בנוסח 'רגבי האדמה הם בשרנו, הרוח היא נשמת אפנו, הנחלים הזורמים הם הדם שבעורקינו' ושאר הצהרות סנטימנטליות בדבר הקשר שלהם למקום. לכן בחרנו בטקטיקה אחרת: הודענו להם כי אנו מתחילים בכריית גבישי קנזיוס באזור שבו נמצאת מערת הטקסים הראשית שלהם, שבה הם עורכים את טקס הבבואה החודשי. הם נחרדו כל כך שהסכימו לפנות עבורנו כפר שלם – כולם ארזו את חפציהם ועזבו את המקום תוך 24 שעות. וכמובן, הבניינים שבנינו במקום הכפר הדל והעלוב הם פאר היצירה – השיש המשובח ביותר, שטיחים מהודרים מקיר לקיר, נברשות בדולח, מעליות משובצות אבני ח…"

"לא חשוב, גיאורגיוס," יושב הראש פינילאוס קטע בחופזה את דברי שר החקלאות, "אנו לא מבזבזים כספי ציבור על בנייני הממשל, מר דיאז. הבניינים שתיאר עמיתי הם יוצא הדופן – "

"אכן, אכן," מיהר שר החקלאות להתערב, "הבניינים הם בהחלט יוצאי דופן. ניצלנו לצורך העניין עודף תקציבי שהצטבר מהשנים שעברו, שבהן נהגנו חסכנות יתר…"

"בדיוק, בדיוק… לא חרגנו בסך הכול מהתקציב השנתי," סיכם יושב הראש.

קאל דיאז לא גילה עניין מיוחד בחריגות תקציביות של שלטונות קינימו. "אבל מה לעבודות הכרייה ולמערת הטקסים? מדוע נחרדו כל כך הבבואנים?"

"אה, מערת הטקסים עצמה היא אחד המקורות העשירים ביותר של גבישי קנזיוס באזור," השיב גיאורגיוס. "מן הסתם, הם לא רצו שנפשפש בקודש הקודשים שלהם."

"כמובן, אך למיטב הבנתי לא חסרות מערות ונקרות עשירות בקנזיוס. האם לא יכלו להעתיק את מקומם למערה אחרת? בתיאור תולדות הילידים שקראתי, הם החליפו מקומות קדושים רבים לאורך השנים," תהה דיאז.

"כל זה נכון עד לתקופת כהונתו של המנהיג הרוחני הנוכחי שלהם," הסבירה דרנלה אורוויק. "הכוהנת הקודמת – שמה היה 'תפארת הירח' או משהו מופרך בסגנון זה – הייתה סובלנית הרבה יותר. היא האמינה כי אין סיבה להסתיר את טקסי הבבואנים. לא פעם הזמינה את תושבי הסביבה ואת נציגי הממשל להתארח בטקסים, ואפילו לקחת חלק בטקס הבבואה, שהוא הקדוש מכולם. למרבה הצער הלכה לעולמה לפני כעשור, ומאז בן זוגה לקח על עצמו את תפקיד הכוהן הגדול. גישתו בדלנית הרבה יותר. אחרי הפצרות רבות, הסכים להתיר לזרים לצפות מרחוק בטקסי הבוקר שלהם, לא יותר. אלמלא כן, היינו מאבדים לגמרי מוקד משיכה תיירותי ומקור הכנסה חשוב."

"אני מבין," אמר קאל. "ואותו כוהן חדש, הוא שמתעקש להישאר באותה מערה?"

"אכן, וזו הסיבה שהמראה המקודשת של הבבואנים נמצאת רק במערה זו ולא מועברת ממקום למקום כפי שהיה קורה לפני כן," ענה יושב הראש פינילאוס. "במלוא הכנות, מר דיאז, איני יודע כיצד תוכל לשכנעם להפסיק לסגוד למראה מטופשת וקומץ אבנים צבעוניות."

דיאז נראה שקוע במחשבות. "מה בעצם הם עושים עם המראה?"

"הם מתבוננים בעצמם. התיעוד המצולם שבידינו מראה כי הטקס המוכר לא השתנה בתקופת הכוהן הנוכחי, רק שנדמה שהם מקפידים עליו הקפדה יתרה. אחרי שהם מברכים את ארבעת היסודות, כולם עוברים בסך מול המראה, מתבוננים בעצמם ומקבלים, כביכול, מסר מהישות העליונה…"

"יש בזה משהו מעניין," חייך דיאז. "האלוהות כתמונת מראה של האדם. כולנו יוצרים את האל בצלמנו ובדמותנו, הלא כן?"

"בהחלט ייתכן, מר דיאז," השיב גיאורגיוס. "אבל לא כולנו מתעקשים לדחות המצאות שימושיות כמו צינורות מים זורמים ולגור בבקתות בוץ עלובות כדי שנוכל להסתכל על עצמנו במראה… דת הסוחרים מתקדמת ומתוחכמת מדי עבור אנשי הבוץ הללו. רעיונות מופשטים ומורכבים פשוט נשגבים מבינתם."

"עוד נראה, מר גיאורגיוס," אמר קאל דיאז וקם על רגליו. "עוד נראה. מכובדיי, אני סבור שהייתה זו ישיבה מוצלחת ופורה מאוד. אני מבקש שוב להודות לכולכם, נתראה במעמד חתימת ההסכם!"

יושב הראש פינילאוס הכה בפטישו על השולחן והכריז על סיום הישיבה. לאחר ששב אל הדירה המפוארת שהקצו לו מארחיו, קאל דיאז החליף את בגדיו לחליפה קלה וספורטיבית יותר, הצטייד בלוח האלקטרוני ובמדחס מים, ויצא בגפו על רחפת קטנה אל עמק גארדיוס.

* * *

עמק גארדיוס היה פורה ורחב ידיים, והשתרע משני צדיו של נהר גארדיוס. תיירים רבים חיבבו את המקום על שפע בעלי החיים והצמחייה המגוונת שבו, ומסלולי טיולים רבים חלפו בין כפרי הבבואנים הציוריים והשקטים.

היום היה חם ויבש בצורה לא אופיינית לעונה, מאותם ימי אביב שרביים שמתחפשים לקיץ בשיא אונו. הלימודים הסתיימו לפני שעות ארוכות, ובינתיים עד הספיק ללכת לנחל ולהתרחץ היטב. כשסיים, מילא את המימייה הקלועה שלו ויצא לדרך בחזרה אל הכפר.

כשחלף על פני גבעה טרשית בפאתי הכפר, ראה רחפת נוחתת על צלע הגבעה. מתוכה יצא זר לבוש בחליפה תרמית מהסוג שלבשו לפעמים התיירים. עד זיהה את הזר כאיש שצפה בטקס הבוקר של אתמול, וכשחלף לידו, הזר נשא את מבטו ונראה היה שגם הוא מזהה את עד. הוא קד לו קלות באותו גינון של נימוס שבו השתמש מוקדם יותר, ואז הרים את מדחס המים שאחז בידו במבט שואל. הסקרנות של עד גברה על חשדנותו כלפי זרים, והוא צעד לכיוון הזר.

"הלכת לאיבוד?" שאל עד, בעיקר כי לא ידע מה לומר.

"הו לא, אל חשש," הרגיע הזר. "אני מטייל להנאתי. עצרתי רק כדי לשתות מעט – מזג האוויר זדוני במיוחד היום, הלא כן? אתה מקפיד לשתות, נכון, ידידי הצעיר? קל מאוד להתייבש בימים כאלה."

בעודו מדבר, הזר הפעיל את מדחס המים שהחזיק. עד ראה מכשירים כאלה בעבר בידי תיירים – הם קיררו את האוויר ויצרו טיפות מים שהצטברו בתחתית הכלי. למכשיר לקח לא מעט זמן עד שטיפות המים הופיעו על דפנותיו.

"נו," נאנח הזר, "נראה שלא אוכל להזמינך לכוס מים. קבל את התנצלותי הכנה."

בתגובה, עד הרים בשתיקה את מימייתו הקלועה והראה אותה לזר.

"מדהים!" קרא הזר בהשתאות. "הכלי הזה עשוי מעלים? ואטום לגמרי?"

עד הנהן. אחרי כמה שניות הוסיף, "קלעתי אותה בעצמי."

"מה אתה אומר?" ענה הזר בהרמת גבות והניד בראשו בהתפעלות. "איזו מלאכת מחשבת, ממש אמנות! זה עשוי מצמח ה… הו, שמו פרח מזיכרוני – קאלרסה?"

"קאולוסה," תיקן עד. הוא סקר בגנבה את בגדיו של הזר. החליפה התרמית הייתה אמורה לבודד אותו מחום היום, אך נראה שבגדי הכותנה הקצרים והפשוטים של עד התאימו יותר לחמסין האביבי. לפי היובש שבשפתיו המבוקעות וכתמי האודם שעל לחייו, הזר לא היה רגיל לאקלים חם.

"ובכן, ידידי, אין ספק שהמימייה שלך הביסה את מיטב הטכנולוגיה של הגלקסיה," אמר הזר בצער וסקר את תכולת הכוס הדלה שבתחתית מדחס המים שלו. "אצליח לשתות לרוויה רק כשאחזור לביתי."

עד הרהר לרגע, ואמר "תוכל לשתות קצת משלי, אם תרצה."

"האמנם? רב תודות לך, ידידי. נאמר לנו לא להפריע את מנוחתם של בני עמך – לא הייתי רוצה לגזול ממך מים שהושגו בעמל רב."

עד כבש את חיוכו. "זו לא טרחה כזאת גדולה, יש כאן נחל במרחק אלף פסיעות."

הוא העביר את מימייתו לזר, שגמע ממנה בשקיקה והשמיע אנחת רווחה.

"כך יותר טוב. אני מניח שעבורך אלף פסיעות הן דבר של מה בכך, אולם עצמותיי הזקנות מתקשות לגמוא מרחקים כאלה. אני מודה לך מקרב לב. אנא, שב!"

עד התיישב ליד הזר, שהוציא מכיסו ממחטה, הרטיב אותה במעט מים מהמימייה ומחה את פניו.

"ובכן, נעים ביותר להכירך, ידידי. יפה מצדך לקדם בנדיבות זר מטרמינוס הרחוקה. שמעת על טרמינוס?"

עד הנהן. הכוהן דיבר לא פעם על "השוטים מטרמינוס, עיוורים ואטומים כולם, הולכים שולל אחרי נביאי השקר ואמונות השווא שלהם." הזר שלפניו לא נראה עיוור, או טיפש במיוחד.

"אבל אפילו לא הצגתי את עצמי כהלכה," אמר הזר בנועם. "שמי קאלבדרו פיידרו דיאז. ובקיצור – קאל. ואתה?"

"עד," השיב עד.

"נעים מאוד, עד," השיב הזר במאור פנים. "גם זה קיצור של משהו?"

"לא, פשוט עד."

"כך, קצר ולעניין? האם מקובלים שמות קצרים בין בני עמך?"

עד חשב לרגע. "הם בדרך כלל די קצרים. אבל יש גם שמות ארוכים יותר, כמו זהב שיבולת, או ענני נחושת." אחרי שתיקה קצרה, הוסיף, "או יפעת הירח."

"באמת שמות נפלאים. יפעת הירח! שם מלא קסם."

"זה היה השם של אמא שלי. קראו לה ככה כי היא אהבה להתבונן בירח כשהייתה תינוקת."

הזר החריש, ורק הביט בעד במבט מעודד.

"לא הכרתי אותה. היא מתה כשנולדתי," אמר עד.

"צר לי לשמוע זאת, ילדי. אני סמוך ובטוח שהייתה גאה בך עד מאוד. האם אביך בין החיים?"

"כן," השיב עד. "הוא כוהן השבט."

"והוא זה שנתן לך את שמך המיוחד כל כך?"

עד השפיל את עיניו. "אני לא יודע אם הוא מיוחד כל כך."

"היית מעדיף שם אחר?"

"הייתי מעדיף שם מוקדם יותר."

"שם מוקדם? למה כוונתך?"

עד לא ידע להסביר לעצמו מדוע, אבל רצה בכל מאודו שהזר יבין. האיש הזה, עם שמו הארוך כל כך – הוריו ודאי נתנו לו את השם מיד לאחר שנולד, כמקובל אצל הזרים. הוא בטש ברגלו באדמה בעוצמה, מנסה לחפור החוצה אבן קטנה שהייתה משובצת בעפר היבש והמהודק.

"טקס הקריאה בשם שלי היה רק בשנה שעברה. הייתי בן עשר."

"בן עשר!" קרא הזר בתדהמה. "האם זהו מנהג נפוץ בקרב בני עמך?"

"לא כל כך. ילדים בדרך כלל מקבלים שמות בטקס הבבואה בגיל שנתיים או שלוש. היה ילד אחד שקיבל שם בגיל ארבע וחצי, זה היה בשבוע שעבר. אבל זה די נדיר."

"ומה עושים הילדים שעוד אין להם שמות?" שאל הזר ששמו קאל. "אני משער שהחוסר בשם גורם לבעיות מסוימות – לפני שהיה לך שם, מה היו אנשים עושים כשרצו לפנות אליך?"

"הם קראו לי 'ילד'. לכל הילדים שעוד אין להם שם קוראים 'ילד' או 'ילדה'. מקבלים שמות רק כשהבבואה שלך גשמית וברורה מספיק." מהבעתו של קאל נראה היה שלא הבין אותו, ולכן עד הוסיף, "בטקס כולנו עומדים מול הבבואה שלנו. אנחנו צריכים להביא את האמת האמִתית שלנו, הזהות שלנו. ילדים קטנים מדי עוד לא ממש יודעים מי הם, אז הבבואה שלהם לא מגובשת מספיק בשביל שיתנו לה שם. שמות יש רק לדברים אמִתיים."

"כמה מוזר ומעניין," הזר הניד בראשו בהשתאות. "אני מבין כעת שהנושא חורג בהרבה מהבנתי. אנא קבל את התנצלותי הכנה – לא התכוונתי לפגוע בך כאשר התייחסתי אליך במילים 'ידידי הצעיר'. אין זה אלא ביטוי של חיבה, לכל הפחות בתרבות שבה גדלתי והתחנכתי אני."

"זה בסדר," השיב עד. התנצלותו של קאל עודדה אותו והחמיאה לו – מאז ומתמיד הרגיש שהמבוגרים סביבו לא מבינים מספיק כמה קשה להיות ילד בלי שם.

"אז מה גרם לאביך להיעתר סוף-סוף? אני מניח שהרגשת 'מגובש' מספיק עוד לפני הטקס."

"הרבה זמן לפני," השיב עד בתסכול, ובעט באבן התקועה בעפר. האבן נחלצה בבת אחת והתגלגלה כמה מטרים קדימה עד שנעצרה. "הוא פשוט כעס עליי בגלל מה שעשיתי בטקס הבבואה שהיה חודש לפני זה."

עד דיבר כמי שנצר את לשונו זמן רב מדי, מתלהט יותר ויותר ככל שהמשיך בסיפורו. קאל נשען לאחור והאזין בתשומת לב רבה לילד הנסער.

"כולם אמרו לו, אפילו כיכר – כיכר זאת המורה שלי. קראו לה ככה כי כשהייתה תינוקת נרדמה פעם על כיכר לחם טרייה. אבל זה לא חשוב עכשיו – אמרו לו שזה לא טוב לי, ושכל הילדים כבר מסתכלים עליי מוזר, אפילו בטקסי הבוקר שלנו, כשלפעמים אומרים את השם בחלק של היסוד החמישי, אין לי מה לומר וזה גורם לי להרגיש תלוש. אמרו לו שבתור הבן של הכוהן, אסור שאהיה מנותק כל כך מהבבואה הקדושה. הוא אמר שאני לא מגובש מספיק, לא אמִתי מספיק. שמי שאין לו אמת אין לו בבואה, כי אין מה שישתקף חזרה, ומי שאין לו בבואה, לא מגיע לו שם."

דמעה אחת התגלגלה על לחיו של עד. קאל הוציא ממחטה מכיסו והציע אותה לילד. עד הניד בראשו לשלילה במהירות, ומחה את הדמעה בגב כף ידו בתנועה חדה.

"בקיצור, לפני שנה היה טקס בבואה בירח המלא. כולם עמדו מול המראה, אחד אחרי השני, כדי לראות את הבבואה שלהם. כשהגיע תורי, הסתכלתי וראיתי בבואה ולא הבנתי למה הוא לא רואה אותה. שזה מצחיק במיוחד כי זה השם שלו."

"בבואה, זהו שמו של אביך?"

"לא לא, לאף אחד לא קוראים בבואה. רואה, זה השם שלו. כשהוא היה ילד קטן הוא אהב להסתכל והיה מתאר להורים שלו את כל מה שהוא רואה."

קאל חייך. "רואה הכול מלבד מה שלנגד עיניו, מה? כן, עד ידידי. לצערי יש אנשים כאלה. גם הקרובים אלינו מאוד. אבל מה בדיוק עשית שהיה מכעיס כל כך?"

עד הסמיק.

"אני… נורא כעסתי. סתם, הייתי מתוסכל. אמורים לבוא לטקס הבבואה נקיים ומטוהרים ופתוחים, ולהשאיר את הכעס והרוגז והצער מחוץ למקדש, אבל… לא הצלחתי."

"מובן לחלוטין," הסכים קאל. "גם אני הייתי מרגיש כמוך, אין שמץ של ספק."

"אז… כשהגיע תורי… עשיתי פיפי על המראה."

עד הביט בקאל, חושש מפני תגובה חריפה לפגיעתו בקודש. למרבה השמחה וההקלה, קאל הטה את ראשו לאחור והתגלגל מצחוק.

"באמת? נו, כבוד ויקר לך! בתרבות שלי מקובל שצעירים, נאמר זאת כך, בועטים מעט במוסכמות. אם החלפת את הבעיטה שבמשל בפעולה אחרת, ניחא. אצלנו לא היו רואים זאת כיותר ממעשה קונדס. אמנם, עליי לחבוש את כובע המבוגר האחראי שלי, ולומר לך שלא יאה ולא נאה לנהוג כך בטקס קהילתי – אבל כעת, כשאני יודע את הרקע למעשה, אין לי ספק שחיפשת פורקן לזעמך. ומצאת אותו, גם אם לא בצורה ה… אסתטית ביותר." קאל פרץ שוב בצחוק.

"אצלנו כולם כעסו… חוץ מכיכר. היא אמרה שזה קורה כשהיסודות יוצאים מאיזון, והייתה לי יותר מדי אש בבטן."

"היא נשמעת כאישה הגיונית ביותר. ודווקא בגלל זה, אביך השתכנע להעניק לך שם?"

"כן. כלומר, קודם חטפתי מכות… הוא בכל זאת הכוהן, אז המלקות היו לפני כולם. אחר כך, בבית, הוא אמר שביזיתי אותו ואת הבבואה ושאני לא ראוי להיות הבן שלו, ושלח אותי החוצה לישון בחצר. הייתי שם כמה לילות, ובכל יום הוא שוב שלח אותי לישון בחוץ. שאלתי עד מתי אני צריך להישאר שם. הוא ענה 'עד שתבין מה עשית. עד שתבין שכשאתה משתין על ה'אמת', אתה משתין על עצמך. עד שתהיה ראוי לבבואה, או עד שתפצה האדמה את פיה ותבלע אותך, ברחמיה הרבים'. ובוקר אחרי זה הוא אמר לכיכר שהשם שלי הוא 'עד'. וחזרתי לישון בבית."

קאל נאנח. "אני מבין. שם כה קצר, וכה טעון במשמעות ורגש. האם אביך הוא הכוהן מאז ומעולם?"

"מאז שנולדתי. כלומר, מאז שאמא מתה, לפני זה היא הייתה הכוהנת."

"צר לי שלא זכתה להכירך. אין לי ספק שהייתה גאה בך מאוד."

עד הופתע. "אתה חושב כך? רואה חושב שהיא הייתה מתביישת בי."

"מאז שהגעתי לכאן, שמעתי סיפורים על הטקסים שעורכים בני עמך. סופר לי כי לפני הכוהן הנוכחי, הייתה כוהנת בעלת חזון, רחבת אופקים, ששאפה לשתף אנשים מן החוץ בתורתם הקדושה של בני עמה. והנה, אתה כאן ומספר לי על אורחות חייכם: גם אתה, כאמך לפניך, מאמין בהידברות. שלא כמו אביך, המסתגר והמנוכר. כן, אני סמוך ובטוח שהייתה מתגאה בך." קולו של קאל היה חם ומחמיא. עד הרגיש שאולי גילה לזר קצת יותר מדי.

"אבל זה לא שרואה כל כך נורא… כלומר, בדרך כלל הוא בסדר. הוא צועק או מרביץ רק כשאני ממש מגזים, ולא עשה את זה מאז שקיבלתי שם. ומאוד אכפת לו מכולנו ומהמורשת של הבבואה."

"אני מבין. ובכל זאת, נראה שאביך, הכוהן הגדול, לא ייאלץ להתמודד עם הקשיים שבהובלת צאן מרעיתו הרוחני עוד זמן רב."

"מה זאת אומרת?"

"ובכן, עד ידידי, אני נמצא כאן כנציג של המוסד. מטרתנו היא להמיר את דתם של כל תושבי הכוכב לדת המוסד. גם בני עמך יחתמו בסופו של דבר על ההסכם, כך אני מקווה ומאמין. כולנו רוצים להימנע ממעשים קיצוניים, בוודאי שלא להגיע לידי מאסרים ושליחת כוחות מיוחדים אל מרחבי המגורים של בני עמך. עמים רבים ברחבי הגלקסיה ממשיכים לנהל את אורח חייהם ללא הפרעה – כולל אותם מנהגים שובי-לב כמו טקס הבוקר שלכם, שהיה לי העונג לצפות בו."

עד התקשה להסתיר את תדהמתו. "אבל… אתה מתכוון שלא יהיה יותר טקס בבואה?"

"זו בדיוק כוונתי, ילד נבון שכמותך. לא תצטרך לדאוג יותר לגבי כפירה בקודש, כל המתיחות ששררה בינך לבין אביך בכל הנוגע לאמונה בבבואה תהיה כלא הייתה. תוכלו להמשיך ולנהל את חייכם בשלום." קאל חייך בלבביות מול פניו הנדהמים של הילד. "רק אתה ואבא, בלי בבואה תקועה באמצע. נכון שזה יהיה נפלא?"

* * *

חדר העבודה שהקצו המארחים לקאל דיאז היה ראוותני, מוזהב ומסוגנן פי כמה וכמה מהחדרים המפוארים ביותר שבמשרדי המוסד. הכורסה שעליה ישב הייתה נוחה ומרווחת כל כך שניתן היה בקלות להירדם בה – וממה שראו עיניו, פה ושם אכן נוצלו הכורסאות לתנומה קלה על ידי אנשי מנהלת הכוכב. ברם, לקאל לא הייתה שהות לתנומה, הוא היה עסוק בשיחה עם המפקח הישיר שלו בטרמינוס. פניו של המפקח ניבטו אליו ממקרן ההולוגרמות שניצב בקצה השולחן, והוא נשמע קצר רוח במיוחד, "דיאז, אין לי פנאי לבדיחות. אנא ממך, הסבר את התשדורת האחרונה ששלחת, לפני שאשתכנע כי איבדת סופית אחד או שניים מגלגלי השיניים בקדקודך הנפוח."

"צר לי על שגרמתי לך למצוקה. כתמיד, אני מבקש את הפתרון היעיל והמהיר ביותר לתסבוכת לא שגרתית."

"התבקשת לשכנע את אנשי הכפרים הפרימיטיביים לוותר על פולחן האבנים שלהם ולהצטרף לדת המוסד. ועכשיו מבקש אתה לבחון ברצינות אם האבנים הללו צריכות להחליף את דת המוסד בגלקסיה כולה?? אני מודה ומתוודה, אם יש כאן תעלול מתוחכם במיוחד, הרי שהוא נשגב מבינתי."

קאל הנהן באִטיות. "אני מבין בהחלט מדוע הדבר מטריד. הבה ואסביר. קיימתי מספר שיחות עם הבבואנים, וצפיתי בסרטוני מעקב של הנהלת קינימו, המתעדים את הטקסים הסודיים שלהם. בנוסף אף צפיתי בטקס שגרתי אחר, שהם מקיימים מדי יום, ופתוח לקהל התיירים. מעדויותיהם של הבבואנים התרשמתי כי מדובר באמונה עתיקת יומין, שורשית מאוד, וככל הנראה השפעתה על תודעתם וחוסנם הגופני של אנשים אלה כל כך עמוקה, שהם מסרבים בשמחה אף לפשוטות שבטכנולוגיות – מעדיפים את בארות המים על הצנרת המודרנית, מעדיפים ללכת מרחקים עצומים ברגל במקום להשתמש ברחפות הציבוריות, ומעדיפים את מה שהם רואים באותה מראה מקודשת על כל שפע הידע האנושי שבגלקסיה כולה. אין הם זקוקים לספרים, אין הם לומדים דבר בבתי הספר מלבד הקשר לטבע ולעצמם. תוחלת חייהם גבוהה בצורה שאינה אופיינית לעמים פרימיטיביים. יתר על כן – שיעורי המחלות בקרב עם זה הם מהנמוכים לא רק בכוכב הלכת, אלא בגלקסיה כולה. שיעור תמותת התינוקות שלהם שווה לזה שקיים בקרב האוכלוסיות המפותחות ביותר, ושמעתי רק על מקרה אחד של מוות של יולדת במהלך הלידה, שנאמר לי שהוא היחיד שהתרחש במשך קרוב למאה שנה. מה שמנסה אני לומר הוא שיש כאן דבר הדורש חקירה ובדיקה. לא ניתן לפטור את אורח חייהם של הבבואנים כפרימיטיבי בלבד. אולי יש משהו במראה הזו, טכנולוגיה עתיקה ורבת עוצמה, שנותנת להם כוח? אולי יש משהו בגבישי הקנזיוס שמחסן את הגוף ואת הנפש? למוסד יש אחריות לבדוק את העניין לעומק. לא נרצה שיהיה בכוכב כלשהו כוח הנעלה על כל היכולות שנמצאות בידנו כיום, הלא כן? ובעיקר כזה שניתן אולי להסב לכלי נשק. אם יימצא כי מדובר בגבישים ססגוניים נעימים לעין שלא נתברכו באף סגולה אחרת מלבד יכולתם לשמש כקישוט, אודה בחפץ לב כי טעיתי. אך אני סבור באמת ובתמים כי תהיה זו רשלנות מצדי לא לבחון את הדבר, בטרם נחרוץ דין סופי בעניין."

המפקח שתק לרגע. ארשת פניו שריצדה בהולוגרמה הייתה עדיין כעוסה, אם כי נתרככה מעט.

"בסדר, דיאז. אני מאשר את שליחת צוות הבודקים. אתן להם רשות לכרות גבישי קנזיוס, ואת לוח הקנזיוס הקסום שבו מתרחש כביכול פלא הבבואה, ולהשיב אותם אלינו לבדיקה. עם זאת, אני מצפה שבעוד שבועיים יחתמו כל הגורמים המעורבים בדבר על הסכם המרת הדת."

"אל חשש," דיאז חייך. "אין לי ספק שעל אף העיכובים, נגיע למעמד החתימה במועד שנקבע."

"ואם יימצא שיש ממש בחשדותיך לגבי כוחה של הבבואה?"

"אם כך, ידידי הטוב, נמצא את עצמנו חותמים על הסכם להמרת דתנו לדת הבבואנים. האם זה באמת ישנה את תכניותינו? כל עוד מאוחדים כל תושבי הגלקסיה באמונה אחת, נוכל לקדם את מטרותינו."

המפקח נאנח. "עדיין סבור אני שזו איוולת, אבל הצלחת לסקרן אותי עם הבבואה הארורה. משלחת הבודקים תגיע מחר. אגב, אינך חושש שבני העם הזה יתקוממו על כניסתנו לקודש הקודשים שלהם?"

"אני מאמין כי נוכל למצוא דרך לגרום להם לשתף פעולה. לא הייתי מתחיל בהליך זה אלמלא כן."

"ובכן, צא לך לדרך, דיאז. לך לצוד לך מראה צבעונית במערה מסתורית. אתה רואה לאיזה שפל דרדרת אותי? אני שולח את הטוב שבסוכניי לכרות אבנים צבעוניות מכושפות."

קאל צחק. "כשיסתיים כל זה, אביא לך אבן צבעונית במתנה."

* * *

עד שמח למפגשים עם הזר מטרמינוס. קאל אהב לשוטט עם הרחפת שלו באזור הסמוך לכפר, וכשהיה עד רואה את הרחפת חונה על גבעה סמוכה, היה יוצא לברך את ידידו ולשוחח עמו. הוא הרגיש קצת כמו מרגל, מישהו שמכיר ויודע את הסודות של שני הצדדים. היה גם נחמד לשחק עם הצעצועים של קאל – לראות תמונות מכל הגלקסיה במקרן ההולוגרמות שלו, לשחק עם אותיות בשפות שונות בלוח האלקטרוני. קאל אפילו נתן לו לאחוז בהגאים של הרחפת כמה פעמים.

בסוף אותו יום לימודים עד מצא את הרחפת נחה במקום הרגיל, והגיע אליה בריצה קלה, כרגיל. קאל קידם את פניו של הילד בהבעה מתוחה, "אחר צהריים טובים, עד ידידי. אני שמח לראותך, אך אאלץ לשוב בקרוב אל המשרד. סלח לי על קוצר הרוח, אני איש בשורות היום, ולאו דווקא בשורות משמחות במיוחד."

"מה קרה?" שאל עד.

"קיבלתי תשדורת דחופה מטרמינוס. בעקבות שיחותיי עם נציגים מבני עמך הובהר כי הם לא יסכימו להמיר את דתם כפי שביקש המוסד, וממשיכים לדבוק באמונתם ובטקס הבבואה שלכם."

עד חש גאווה מסוימת באומץ הלב של שבטו מול המוסד רב העוצמה. "לא חשבתי שיסכימו."

"ובכן, המוסד החליט כי יש לבחון את הדברים לעומק. בעוד כשעתיים תצא משלחת של חוקרים אל מערת הטקסים שלכם, במטרה להחרים את מראת הבבואה וגבישי קנזיוס נוספים לצורך המשך בדיקה. הודעה על כך נמסרה לכוהן הגדול, אביך, ולשאר הנציגים."

עד התחלחל. "אבל… אתם לא יכולים לקחת את המראה! היא שם כבר אלפי שנים! היא שלנו!"

"אני מבין, עד. בכנות, אני שותף לדאגתך. אבל לא הצלחתי לדבר על לִבם של מפקדיי בטרמינוס."

"אבל אתה לא מבין – הם ילכו לשם, כולם, כל השבט, כל מי שיכול לבוא – ויגנו על המערה! אפילו אם תתחילו לירות עליהם, הם לא יזוזו!"

קאל עצם את עיניו ונאנח. אחר כך פקח אותן שוב, הניח יד על כתפו של עד ואמר, "אני מבטיח לך בהן צדק, אתן הוראה להימנע מאלימות ומפגיעה בבני עמך ככל שניתן. נפלס דרך לתוך המערה בזהירות מרבית. איני יכול לחשוב על דרך אחרת למנוע את העימות. אלא אם…" קאל עצר והניע בראשו לשלילה בייאוש.

"אלא אם מה?" דחק בו עד.

"אלא אם תוכל להראות לי את המקום בעצמך. קח אותי למערה, לפני שיספיקו היתר להגיע לשם – אזעיק את הצוות והוא יגיע תוך פחות ממחצית השעה. נסיים את העניין כולו עוד לפני שתהיה הזדמנות לעימותים בין אנשי המוסד לאנשי השבט."

עד היסס. המראה הקדושה… הבבואה… מצד שני, אם לא יעשה דבר, הרבה אנשים ימותו. בעודו מנסה להחליט כיצד יפעל, העיר קאל:

"אגב, כל זה נכון רק אם אתה בטוח שתוכל לזהות את המערה הנכונה."

עד התבונן בו כלא מבין. "המערה הנכונה? ברור שאני יודע איפה היא."

"מצוין. כי יש לא מעט מערות עם גבישי קנזיוס באזור, אני בטוח שהן דומות זו לזו. לא הייתי רוצה שתתבלבל, חלילה."

לרגע ארוך, עד וקאל החליפו מבטים ללא אומר. ואז, לאט לאט, חיוך התפשט על פניו של עד.

"כן, אין בעיה. אקח אותך למערה עכשיו – אתה יכול להגיד לאנשים שלך שיעקבו אחרי הרחפת ויפגשו אותנו שם."

* * *

הבקתות ננטשו, אנשים ברחבי הכפרים הניחו את עמל יומם, ומלבד כמה בודדים שנשארו מאחור כדי לטפל בחיות המשק או בילדים שהיו קטנים מכדי להצטרף, השבט כולו התכונן לצאת לדרך. גברים נשאו קלשונות ומקלות, מעדרים ומכושים, מכל הבא ליד. הנשים מילאו את כיסיהן באבנים והצטיידו בקלעים. למעטים היו גם כידונים וקשתות, ששימשו את הציידים המעטים בחבורה. רואה הכוהן לא נשא כלי נשק. הוא השתמש בקולו הרועם לחלק הוראות ולהשמיע קריאות זירוז. נותרה עוד שעה לפלישתם של הזרים מטרמינוס אל קודש הקודשים.

"עצרו! עצרו!!"

עד, מתנשם ומתנשף, הגיע בריצה ונופף בידיו במרץ. "אל תלכו!! לא צריך. לא צריך, הם לא יבואו!"

"אל תפריע, ילד," גער בו הכוהן. "לא ניתן שהזרים מטרמינוס יחללו את הקודש, הבבואה תילקח רק על גופותינו המתות!"

"אבל זה לא…" עד ניסה להסדיר את נשימתו, "אבל זה לא יקרה. אל תדאג. פגשתי – פגשתי אותו והראיתי לו…"

"את מי פגשת, עד?" שאל הכוהן בחשדנות. "אחד מהזרים?"

"כן. קוראים לו קאל והוא שליח המוסד. הוא אמר ש…"

"פגשת נציג של המוסד מאחורי גבי? התרועעת עם אחד מהם, האנשים שרוצים להרוס את כל מה שיקר לנו?" הרעים הכוהן בקולו. "אי-אפשר לבטוח באנשים האלה, עד! לא כך חינכתי אותך!"

"אתה לא מבין. הוא אמר לי שהם צריכים לבוא למערה, ומצפים שנגן עליה. קאל היה צריך לומר להם איפה היא כדי שיפגשו אותו שם. הם ציפו שכולם יבואו, וקאל רצה להימנע מאלימות."

"מה אתה אומר?" רטן הכוהן. "זה מה שקאל רצה, באמת?"

"כן. אז הוא אמר שכדי שזה לא יקרה, אני יכול להראות לו את המערה עוד קודם, לפני שתספיקו להגיע לשם. והראיתי לו."

רואה הכוהן החוויר כסיד. "אתה… אתה הראית לו איפה המערה…"

"כן, אבל –"

הכוהן הליט את פניו בידיו ופרץ בבכי. "מה עשיתי שזה מגיע לי, הגיע הקץ על כולנו. זרעי שלי השמיד אותנו…"

"רואה, אתה לא מבין. רואה, תסתכל עליי רגע…"

הכוהן המשיך למלמל מילים לא ברורות ולהתייפח.

"אבא!!" צעק עד. "תסתכל עליי! תקשיב לי!"

הכוהן הרים באִטיות את ראשו ובהה בבנו.

"הם ידעו שיש מערת גבישים, וידעו בערך איפה היא נמצאת, אבל לא בדיוק. הם חשבו שאם נגיע לשם להגן עליה, הם יוכלו לדעת איפה היא. להערים עלינו, אתה מבין? אז הבאתי אותם למערה אחרת… הצבעתי על לוח גביש באחד הקירות ואמרתי שזו המראה שלנו. שאם הם רוצים לקחת את כלי הקודש שמשמש לטקס, זה מה שהם צריכים. לא הבאתי אותם למערה האמִתית, אבא! הם חושבים שזו המערה הנכונה. הם לא ייגעו במערה שלנו."

"עד! כל הכבוד, איזו תושייה," קראה כיכר, ורצה לחבק את הילד. "אתה ילד טוב, עד. ילד של כולנו."

עד קיבל את החיבוק בהכרת תודה. "אני חושב שזה היה גם קצת הרעיון של קאל, הזר מטרמינוס. אבל הוא לא יוכל להגן עלינו עוד הרבה… הוא אמר שאם נחתום על ההסכם שלהם, נוכל להמשיך לעשות מה שאנחנו רוצים, כל עוד זה יהיה בסתר. אנחנו יכולים לעשות את זה, נכון, אבא?"

עד הביט בתקווה בפניו של אביו, שהיו עדיין לחות מדמעות. האב הנהן באִטיות ומבטו התבהר והלך, כאדם המקיץ משינה עמוקה.

"כן, בני. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאנו נאלצים להעביר את טקסינו למחתרת – שרדנו אויבים רבים, נשרוד גם את המוסד." הוא הניח יד על כתפו של עד. "בזכותך, בני. בזכותך 'האמת' בטוחה מרע ותחכה לנו בטקס הבבואה הבא." הוא העביר מבטו סביב. "חזרו לבתיכם, הניחו את הנשק. בני צודק! אם נתמרד בגלוי נגד המוסד, רק נביא על עצמנו כליה. ההסכם שלהם יגן עלינו לעת עתה, והדת האווילית שלהם תהיה קצרת מועד, כמו שאר האמונות המטופשות של הזרים. עד אז, נמשיך לשמור על הבבואה, והיא תשמור עלינו. עד שנוכל לפעול שוב בגלוי." הכוהן אחז בידו של עד, הניף אותה באוויר וקרא, "רואים אתם? היטבתי לקרוא בשמו, בברכת הבבואה. ה'אמת' תהיה שלנו, עד עולם. יחי עד!"

"יחי עד!" קראו כולם בעקבות הכוהן. עד חש שליבו עומד להתפוצץ מרוב אושר. סוף-סוף, הוא עשה את הדבר הנכון.

* * *

קאל דיאז נשען לאחור בכיסאו המרופט והבלוי במשרדו האהוב בטרמינוס, ונאנח לרווחה. כל הפאר וההדר הקינימואי הוציא אותו משלוותו, וכעת שמח להתרווח במקום שיכול היה לקרוא לו בית, צנוע ותובעני ככל שיהיה.

"לפחות עמדת בדיבורך," נשמע קולו של המפקח שנכנס לחדרו של קאל. הוא התיישב על הכיסא שמול שולחן העבודה, שילב את זרועותיו וחייך. "הבטחת לי אבנים צבעוניות… אני רואה שהבאת כמה איתך."

קאל חייך והרים אחד מגבישי הקנזיוס שהיו מונחים על השולחן. "אמנם אין להן תכונות יוצאות דופן והן אינן מכילות אנרגיה מסתורית כלשהי, ובכל זאת – הססגוניות הזו נעימה מאוד לעין. מוסיף מעט צבע וחיים למשרדי האפרפר, הלא כן?" בדברו, ליטף באצבעותיו את גביש הקנזיוס.

"אכן, אבל אם כל מה שרצית זה קצת צבע בחייך המשמימים, לכל הפחות היית יכול לחסוך לי את השבץ שכמעט והתרחש כשהכרזת על בדיקה פתאומית של דת האבנים הפלאית הזו וכוחותיה הנעלים על כוחות המוסד… כביכול."

קאל הניד בראשו. "הייתי עושה זאת בשמחה, כידוע לך, אך המטה הראשי בקינימו שורץ מרגלים, חנפנים, מלחכי פנכה ושאר אופורטוניסטים. מצלמות ריגול וציתות בכל מקום… אם היו חושדים המקומיים במזימתי, כל העסק היה קורס עוד בטרם יצא לדרך. הם לא היו מוותרים בנקל על מוקד משיכה תיירותי ועסק מכניס כל כך, אלמלא האמינו כי מלוא כוחו של המוסד עומד מאחוריי ומגבה אותי."

"זה נכון לגבי חנפני קינימו, אני בטוח," השיב המפקח. "אך מה לגבי הילידים? השלכת את כל יהבך על מערכת יחסים מעורערת שבין אב לבנו, הכוהן הגדול שלהם והילד הסורר. לא חששת שהעניין כולו יתפוצץ בפרצופך? אולי הילד היה מעדיף לצפות במפלתו של אביו? יצר נקמה הוא דבר מסוכן והפכפך."

"אתה צודק, אלא שהילד לא ביקש נקמה. כמוהו כמרבית הילדים – לא משנה כמה תלאות עברו בבית וכמה עונשים קיבלו מידי הוריהם, תמיד תחיה בלִבם הכמיהה לאהבת ההורים. עד רצה שאביו יעריך ויאהב אותו, ולשם כך היה מוכן לנקוט גם בפתרון הערמומי שהצעתי לו."

"ממה שסיפרת לי, האב המנוכר לא בהכרח ראוי למסירות הרבה של בנו. אתה בטוח שעשית עמו צדק? אולי עדיף לילד שיתרחק ככל האפשר מאביו?"

"אולי, אך זו חייבת להיות ההחלטה שלו. כאשר הוא מעורער ותלותי כל כך, נזקק כל כך לאהבת האב, אין הוא מסוגל להחליט בראש צלול ובלב שלם. בגילו הצעיר, הוא זקוק לתמיכה ולרשת ביטחון. ביום מן הימים, יחליט בעצמו אם הוא מעדיף ללכת בדרכו של אביו, או להתוות לו נתיב משלו. כך או כך, שניהם כמהו לתיקון, לא היה לי ספק בדבר. לפעמים נדרשת טלטלה של ממש כדי לגרום לשני אנשים לבטא את אהבתם זה לזה, בפרט בתוך המשפחה הקרובה."

"יש היגיון בדבריך," אמר המפקח וקם על רגליו. "לכל הפחות אני שמח שחששותיי הגרועים ביותר לא התממשו, ולא החלטת להצטרף לאנשי המקום ולבוסס עימם בבוץ של חשכת הפרימיטיביות, סוגד למראה צבעונית…"

"לא הייתי ממהר כל כך לזלזל בשורש האמונה של הבבואנים," אמר קאל. "יש תבונה מסוימת במתן דין וחשבון לעצמך כאשר דמותך נשקפת אליך, על כל פגמיה וחסרונותיה."

המפקח שהחל לצאת מהחדר נעצר לרגע ונשען על משקוף הדלת. "ידידי היקר, אני מבין שהסתכלת הבוקר במראה וראית שם משהו שלא מצא חן בעיניך?"

"להיפך. ראיתי משהו שכן מצא חן בעיניי. ולא הייתי רוצה שישתנה."

המפקח צחקק ויצא אל המסדרון. מעבר לכתפו קרא, "לעולם אל תשתנה, קאל! אני זקוק לך בדיוק כפי שאתה."

קאל המשיך לשבת בשקט בכיסאו, מלטף בעדינות את גביש הקנזיוס. הגביש הטיל נקודות צבעוניות על קירות החדר, וחלק מפניו של קאל השתקף בו, על רקע שהחליף צבע מכחול, לסגול, לירוק, לאדום, לצהוב וחוזר חלילה. קאל הניע את הגביש מצד לצד, שואב הנאה מהצבעים המשתנים.

"נשמתי באוויר, עלי, עלי," מלמל חרש.