בתחנת הרכבת התחתית, על ספסל מתכת מוכתם באפר סיגריות רטוב, צמוד לקיר המתעגל בטיפות שמנוניות של חושך, ישן הקיסר.

לרכבות שחולפות ברציף שלו ממזרח למערב כל שש דקות אין הוא עולה. עם הישמע השריקה הקצרה, הקצובה, שמזהירה את הנוסעים להתרחק מהרציף, הוא פוקח עין מלכותית אחת, וידו מתהדקת על ניצב חרבו החלודה. במבט חמור הוא בוחן את הדלתות החלקות, את החלונות הנקיים, את מושבי הפלסטיק המותקנים בדיוק במרווח הנכון, את האנשים. הם היחידים שמשתנים, האנשים. לפי כובעי הגברות הוא יודע איזו עונה היא זו; לפי המרפקים במעילי הגברים הוא יודע עד כמה קשה בעולם. הילדים מעטים, ומחונכים בקפידה; צווחות אקראיות משמען גל הגירה חדש – אולי רעב, אולי מלחמה.

כשהרכבת אוטמת את עצמה מחדש ונבלעת במנהרה, מרשה הקיסר לעצמו לשקוע שוב אל הספסל. לעתים הוא מוצא חצי כוס קפה או כריך נגוס שהשאירו עליו הממהרים; בקרונות הנוסעים אסורים הדיבור והאכילה, והסיבות ידועות.

בשש הדקות שחולפות בין רכבת לרכבת, פוסעים השומרים הלוך ושוב על הרציף. הם מעמידים פנים כאילו יש לבדוק את כרטיסי הנוסעים, אבל הקיסר יודע שהם מתבוננים בו. אין דבר, הוא יכול ללמד אותם דבר או שנים על התבוננות; לא את הכול הוא שכח. מבין כל האנשים המכווצים במעיליהם, הנוסעים מבתיהם הקטנים והמסודרים אל משימותיהם הקטנות והמסודרות, מביט הקיסר בשומרים – שומרי הרכבת, שומריו שלו – ומהנהן אליהם בחומרה. אם ינסה לעלות למעלה, הוא יודע, אל העולם כפי שהוא היום, הם יעצרו אותו, ולא בעדינות. בהתחלה עוד היה מנסה, ומתעורר כשלחיו האחת דבוקה לספסל שלו וטעם מתכתי בפיו. אני לא בורח, רצה אז לומר להם, קיסרים לא בורחים. רק רציתי, אולי, לראות שוב את השמש, לדעת אם יורדים עוד גשמים בעולם. היום הוא כבר יודע – כשיקום מן הספסל יעצרו כל המעליות, והמדרגות הנעות ידהרו כלפי מטה.

נהמה ארוכה, נמוכה מתגלגלת מפתח המנהרה. הקיסר שוב פוקח את עיניו; ידו הימנית, מצולקת מקרבות קלים יותר, מתהדקת על ניצב חרבו החלודה. השומרים נדרכים, ממתינים לפקודתו; מה יֵצא מתוך החושך, רק הוא יכול לדעת. לשם כך הם שומרים אותו, הרי, ילדים עצובים אלה של העתיד העצוב. לשם כך עוד נחוץ להם קיסר…

שני אורות מבהיקים באפלה, והרכבת עוצרת על שפת הרציף; אנשים מדור אחר נפלטים ממנה בשלום, ואחרים נבלעים במקומם בשתיקה. ברציפים אחרים, אולי, גרים קיסרים אחרים; הוא לא יודע. אבל פה, ברציף שלו, אפשר עדיין לנוח.