מישהו דופק בדלת החדר שלי בארמון הקיסר. רק לפני שעה ירדתי ממעבורת החלל. לא יכול להיות שכבר רוצים ממני משהו. אני נאנח והולך לפתוח את הדלת. גבר צעיר, במדי הארמון, עומד על הסף. מעליו, גבוה ממנו בראש לפחות, מתנשא פרצוף מוכר.
"אדוני הנציג," אומר הצעיר, "כבוד סגן הנציג ביקש לפגוש אותך." הוא זז הצידה ואדריאן עומד שם, מחייך אליי.
"לני," הוא אומר וקולו מעביר בי צמרמורת של התרגשות. התחושה מביכה אותי, אבל אני מתעלם מזה.
"אדריאן! בוא, תיכנס!" אני מקווה שההתרגשות לא ניכרת מדי בקולי.
"תודה, אני כבר אסתדר," אומר אדריאן לבחור הצעיר כשהוא נכנס לחדר וסוגר אחריו את הדלת.
"אדוני הנציג!" הוא צוחק ולפני שאני מספיק להגיב, הזרועות שלו נכרכות סביבי. יש לו את אותו הריח של אז. אני מוצא את עצמי עוצם עיניים ושואף אותו קצת.
אחרי כמה שניות, קצרות מדי, הוא מרפה מהחיבוק.
"לא השתנית בכלל," אני אומר. השיער שלו עדיין בלונדיני, עדיין אסוף באותו זנב סוס מוכר מימי האקדמיה. קמטי צחוק קטנים נוספו מסביב לעיניו הכחולות, הנוצצות לעומתי. או שאולי אלו קמטי דאגה?
"אתה לא צריך להחניף לי, זה בסדר," הוא אומר. "כמה זמן עבר?"
"עשרים ואחת שנה," אני עונה ואנחנו שותקים לרגע, כאילו מנסים לעבד את הזמן שחלף.
"סגן הנציג, הא?" אני מפר את השקט. התחושה המוכרת, של להרגיש לא נעים כי אני יודע שתמיד אהיה צעד לפניו, מתגנבת אליי. "מתי אתה מרעיל את הבן זונה ויורש את מקומו?"
הוא צוחק. "ככה אתה חושב עליי? באמת, לני, התבגרתי!" יש רצינות ומרירות מאחורי הצחוק.
"יצא לך לדבר עם מישהו מהנציגים האחרים?" אני שואל.
"כן, כולם צעירים. אנחנו שועלי הקרבות הוותיקים היחידים."
"המחזור שלנו לא שרד בחוץ אחרי שהאקדמיה התפרקה," אני מניע את ראשי, כאילו האשמה לא הייתה בי ובו בלבד.
"רובם היו חדלי אישים ממילא," הוא אומר.
משתררת עוד שתיקה. עיניו סוקרות את החדר. "חדר יפה יש לך פה. מיטה גדולה." הוא אומר.
"שלא תחשוב על זה אפילו."
"איך אשתך?" ניצוץ נדלק בעיניו. זה משעשע אותו.
"בשביל זה באת? בשביל זה השארת את הבוס שלך בחור הזה שלכם ובאת?"
"היי, אל תהיה גזען! באתי לייצג את החור שלי בכבוד בחתונה המזורגגת של האחיין של הקיסר."
"אני לא מאמין שהחרא עדיין בשלטון. אתה קולט שהכתירו אותו לפני שהתחלנו ללמוד? איך הוא עוד לא מת, עם הווריד המגעיל הזה שפועם לו כל הזמן במצח?"
הוא צוחק. "אתה נשמע כמוני לפני עשרים שנה, לני. בוא, זה עוד מעט מתחיל. נלך להשתכר קצת."
אני נועץ בו מבט נוזף. "בלי שטויות," אני אומר. "אנחנו כבר לא באקדמיה."
עיניו נוצצות שוב והוא מוציא בקבוקון רעל מכיסו. אני מזהה אותו מייד גם אחרי כל השנים.
"אדריאן!" אני כמעט צועק. "זה נס שהצלחת להישאר עד עכשיו מחוץ לכלא. אתה לא רוצה להתגרות בגורל!"
"דווקא כן," הוא אומר. "אני מרגיש בר מזל היום. בוא כבר!" הוא גורר אותי מחוץ לחדר. אני עוד מספיק לנעוץ מבט במיטה הגדולה. אולי, אם נשתכר מספיק הלילה, אולי…
מטורף לחשוב על זה. בני כמה היינו? בקושי שמונה עשרה? ילדים מכל רחבי האימפריה, שעבדו קשה כל כך במשך שנים כדי להתקבל לאקדמיה, לקבל את הסיכוי לייצג את הפלנטה שלהם בפני הקיסר. כל השנים האלו האמנתי שאני, כמו אבי לפניי, חייב להיות שם. זה המסלול היחיד בשבילי.
ואז, פגשתי את אדריאן. הוא נראה כמו מלאך ודיבר כמו שדון. הוא התעקש לתלות על הקיר בחדר שחלקנו פוסטר של התנועה לפירוק האימפריה. הייתי מוקסם ומבועת בו זמנית.
חזרתי בפניו על מה שההורים שלי לימדו אותי. שהדמוקרטיה הצליחה בכדור הארץ, עד שהיא כבר לא הצליחה. שמי ששרד נפוץ לכל עבר ברחבי החלל. שהיינו צריכים להתאחד שוב. שהקיסרות הייתה הפתרון ההגיוני היחיד.
הוא היה צועק שזה בולשיט, שגורמים אנטי דמוקרטיים ניצלו את המצב כדי לחזור לדיקטטורה ומלוכנות.
אז למה באת הנה? הייתי שואל אותו.
זה או לייצג את העולם שלי בחצר בכוד, או להיות משרת נרצע של הקיסר הבן זונה הזה, ענה. אז עוד השתנקתי כשהוא דיבר ככה על הקיסר. וחוץ מזה, מי ישחרר את כל המשרתים האלו אם לא אני? חשבתי שהוא משוגע, שהוא לוקה באותו שיגעון גדלות שבו האשים את הקיסר.
התאהבתי בו לאט-לאט. למקום שבאתי ממנו קראו בחצי גנאי העולם הקר. היינו אנשים רשמיים. קראתי לאבא שלי "כבוד הנציג" בארוחות רשמיות יותר מאשר קראתי לו "אבא". אמא שלי הייתה עסוקה בחובות החברתיות שלה כאשת הנציג יותר מאשר בלגדל אותי. גם הילדים שגדלו איתי, שהוריהם היו ברגים קטנים יותר במערכת, גדלו בצורה דומה. החברויות שלנו היו שטחיות, מהולות ביריבות תמידית. מי בן יותר טוב, מי תלמיד יותר טוב, מי מציית יותר טוב לכללים, מי נאמן יותר לקיסרות.
אדריאן היה ההיפך הגמור מכל זה. אומר בדיוק את מה שהוא חושב, גם אם זה מסבך אותו. מלא להט לכל מה שהוא עושה. בהתחלה זה הפחיד אותי. אחר כך הלהט שלו התחיל להיות מופנה כלפי. נהניתי מזה. הוא סחף אותי אחריו. והאקדמיה כולה שילמה את המחיר, כל המחזור שלנו.
אני לא אוהב להיזכר בתקופה הזאת. בעיקר לא בצורה שהיא נגמרה.
במסדרון חשוך בדרך לאולם הנשפים אני דוחף את אדריאן כנגד הקיר ומנשק אותו. הוא מופתע בהתחלה, אבל מנשק אותי בחזרה. היד שלי מחליקה לתוך הכיס שלו ושולפת משם את בקבוקון הרעל.
אני מתנתק ממנו ומעלה על פניי את החיוך הכי רשמי שלי. הגיע הזמן להתחיל בחגיגות.
מיה גורייבסקי כותבת ספרות ספקולטיבית מגיל צעיר. סיפוריה זכו בפרס עינת ובתחרות הסיפורים של כנס עולמות. זהו סיפורה השני שמתפרסם במסגרת פרויקט הסיפורים של כנס מאורות.