היא חיכתה להשתנות בחשש מהול בהתרגשות. הבעל-אישה שלה השתנתה כבר לפני שנה וחצי ותמר ואלון שאלו אותה כל הזמן מתי היא תשתנה. אלון בעקיפין, כהרגלו, בין משחק מחשב לאימון כדורסל, ותמר בסקרנות בלתי נגמרת כמו כל ילדה בת חמש שיודעת שיום אחד גם היא תשתנה. היא הניחה שקשה להם עם מצב הביניים של שתי אמהות בבית, אבל כששאלה אותם הם הכחישו והיא לא רצתה ללחוץ עליהם.
כבר היה לה מקום בבית הנופש אותו העדיפו רוב החברים שלהן. היה שם צוות רפואי וצוות פסיכולוגים לכל מי שהיה צריך, ודניאל-הגר המליצה לשני בחום להירשם אליו. היא סיפרה פעמים רבות איך הרגישה טוב שם כשהשתנתה ושהיחס של הצוות מעולה, וכמה נעים היה. שני אפילו ידעה איזה שם תוסיף לעצמה אחרי שתשתנה. יובל. היא אהבה לדמיין איך יקראו לה ככה הילדים, והגר, והחברים.
"שני, אני יכולה ללבוש את השמלה שלך?" הגר החזיקה ביד אחת שמלה כחולה, אחת האהובות על שני, והעירה אותה מההרהורים ששקעה בהם.
"כן, בטח." היא חייכה אל הגר. ההשתנות של הגר לא השפיעה על הרגשות של שני כלפיה. היא עדיין הרגישה אליה את אותה האהבה, ואפילו מצאה התרגשות מחודשת בריח השונה שנדף מהגר עכשיו וברכות הגוף שלמדה להכיר.
"מעולה. ממילא עוד מעט לא תצטרכי אותה, והיא מושלמת עליי!" הגר פיזזה בחדר.
שני חייכה והביטה על עצמה במראה, מנסה לדמיין איך תיראה כגבר. הגר נראתה שונה לגמרי כאישה, תווי הפנים שלה התרככו והשתנו, שפת הגוף הייתה שונה, עדינה יותר, אפילו ההליכה שלה הייתה מדודה עכשיו במקום צעדי הענק המהירים שהיו כמעט סימן ההיכר של דניאל. שני ניסתה לנחש על מה ישפיע השינוי אצלה, והציפייה לשינוי רק גברה. שיגיע כבר.
~~~~~~
"אז מה, שני, יש כבר התחלה?" מירב שאלה את השאלה ששני הייתה בטוחה שכולם רצו לשאול. היא ידעה מרגע שהיא והגר הוזמנו לארוחת הערב שהשאלה תגיע. היא ידעה שגם היא הייתה שואלת אם הייתה במקומם. לפי כל החישובים היא הייתה צריכה להיות כבר בעיצומו של השינוי. "לא, עדיין לא," אמרה והרגישה את הלחיים שלה מאדימות ממבוכה.
"בטח זה יתחיל ממש עוד מעט." מירב ניסתה להקל על האווירה שהפכה כבדה. "בת כמה את?"
"ארבעים ושתיים." הגר ענתה במקום שני. "בטוח שתכף זה יתחיל."
שני ניסתה ליצור קשר עין עם הגר. "כן, בטוח," היא אמרה, וקיוותה שנשמעה משכנעת. הגר התחמקה מלהביט בה.
"אצלי זה התחיל ממש מוקדם," אמר נדב, "לקראת יום הולדת שלושים התחיל לצמוח שפם קטן." הוא חייך והחליק אצבעות על השפם שכבר גדל מאז.
"באמת?" אמרה מירב, "אצלי התחיל לגדול החזה." היא צחקקה.
הגר חייכה. "קראתי פעם שאצל רוב הנשים קודם צומח השפם, ואצל הגברים שיער הפנים נעלם, אבל אצל חלק מהנשים…"
"מה? אני זוכר שגם אצלך הקול התחיל להשתנות קודם!" נדב קטע אותה, ושניהם צחקו.
שני לגמה מכוס היין שלה בשקט, מקשיבה לשיחה מסביב לשולחן ולזיכרונות שכולם העלו מתחילת ההשתנות. היד שלה רעדה כשהניחה את הכוס על השולחן.
"גם אני מחכה להשתנות," אמרה להגר, בלילה, כששתיהן נכנסו למיטה.
"אני יודעת," לחשה הגר.
"אני לא יודעת למה זה לא קורה," שני אמרה בשקט וקיוותה לחיבוק, אבל הגר סובבה את הגב וכיבתה את האור.
~~~~~~
שני ישבה בחדר ההמתנה של פרופסור גולדמן. היא קיוותה שהגר תצטרף לפגישה אבל ידעה שהסיכוי קטן. הגר באה איתה לפגישות אצל שני המומחים הראשונים. בשלישי כבר היה לה תירוץ וברביעי והחמישי אפילו לא ניסתה להסביר למה היא לא מגיעה. שני גם לא שאלה.
הפרופסור נאנח. "יש מקרים כאלה, נדירים, שלא משתנים. אנחנו לא יודעים למה," הוא אמר כמעט מילה במילה מה שאמרו כבר חמישה לפניו.
"יש תרופה שאני יכולה לקחת?" שאלה שני, מנסה להיאחז בתקווה רגעית, למרות שידעה את התשובה.
"לא, אנחנו לא יודעים איך לגרום להשתנות אצל מי שזה לא קורה." שני הנהנה וכמעט פספסה את המשך המשפט. "אבל, אם תרצי, אוכל לצרף אותך למחקר שלנו," הוא הוסיף.
"מחקר?" היא הזדקפה.
במשך דקות ארוכות הסביר הפרופסור את המחקר, ניסוי רפואי באנשים כמוה שלא משתנים. "יש בזה לא מעט סיכונים," הוא אמר ופירט. שני הקשיבה כשתיאר איך היא עשויה להישאר עם איברים משני המינים, או עם איברים שלא מתפקדים, ואת אחוזי התמותה הלא נמוכים מהתהליך הניסיוני. "המטרה היא לעורר את השינוי באמצעים חלופיים, הורמונים סינתטיים," הסביר, "שיש להם תופעות לוואי לא פשוטות ולא כולן ידועות עדיין."
שני חשבה על הגר ועל הריחוק ההולך וגדל ביניהן, נזכרה שתמר ביקשה שלא תגיע יותר לאסוף אותה מהגן, ושאלון כעס כשהגיעה לעודד במשחק הכדורסל בשבוע הקודם. "אל תבואי יותר, כולם צוחקים עליי. אני נוסע הביתה עם יואב." אמר, והשאיר אותה ליד האוטו, כשהמאפה שקנתה לו מונח בשקית נייר לבנה על המושב ליד הנהג, מיותם. לא, היא חשבה, זה לא משנה מה הסיכונים.
למרות זאת, כמה שעות לאחר מכן, כשהגר לקחה את העט וחתמה על טופס ההסכמה בלי לומר כלום על הסיכונים במחקר, שני הרגישה צביטה קטנה.
"אז אני חותמת, ומגישה את הטפסים, ונתחיל כבר בשבוע הבא," אמרה. "אני לא אהיה כאן לפחות שלושה חודשים, את תסתדרי?" היא שאלה את הגר.
הגר הנהנה. "כן, בטח, אני אסתדר, והחברים יעזרו. "הם מאוד תומכים בצעד הזה, את יודעת."
תומכים? שני חשבה. תומכים במי? רק לפני יומיים הזמינה את מירב להיפגש לקפה וזו סירבה בתירוץ כלשהו. למעשה, כבר חודשים שאף חברה לא הסכימה להיפגש איתה.
"כן," אמרה, "מצוין שהם תומכים."
~~~~~~
שני ישבה בכיסא הגלגלים, צופה בהגר ובילדים חוגגים בחצר המקושטת בבלונים. היא ישבה שם דקות ארוכות וצפתה באנשים מוכרים, חברים לשעבר, שהצטרפו בהדרגה לחגיגה.
"אנחנו צריכים לחזור לבית החולים," אמר האיש שעמד לצד הכיסא, "אל תאבדי תקווה."
"בסדר," היא אמרה, והרימה את הקופסה שהייתה מונחת על הברכיים שלה. העטיפה האדומה, מקושטת בג'ירפות צהובות מחייכות, נצצה בשמש, "תוכל להניח את המתנה ליד הדלת לפני שניסע?"
נועה שמעוני היא מורה לביולוגיה, מתגוררת באזור השרון, ומגדלת ילדה ושלושה חתולים. חובבת מדע בדיוני ופנטזיה מגיל צעיר, קוראת הרבה וגם כותבת אבל בעיקר למגרה.