לחיצה אחת להפסקה, ולחיצה נוספת להתחלה מחדש. הפתרון היה מושלם. לפחות כך הצטייר הדבר בשנים הראשונות. נשים יכלו לעבור ניתוח להתקנת שתל זעיר במוחן שמנע היריון, עם כפתור קטנטן שהסתתר מתחת לקרקפת וניתן היה ללחוץ עליו בקלות להפעלה ולכיבוי. המדענים הסבירו כיצד השתל משנה את התנהגות ההיפופיזה, בלוטת יותרת המוח, המשפיעה על ייצור הורמונים. ברגע שהאישה מעוניינת להיכנס להיריון, היא יכולה פשוט ללחוץ לחיצה ארוכה על מקום ההשתלה עד שנשמע צפצוף, והגוף יתחיל שוב לייצר את ההורמונים הדרושים לביוץ והיריון. עם ההתקדמות בתחום הנוירוכירורגיה, הפרוצדורה לא היה מסובכת הרבה יותר מכריתת פוליפ במערות האף. הודות להתקן הנשים קיבלו שליטה במנגנוני הפריון שלהן, וממציאי השתל קיבלו פרס נובל לרפואה. ההמצאה המהפכנית הפכה לחלק מהטיפול השגרתי בנשים, וכל מדינה שיכלה להרשות לעצמה את ההוצאה הציעה את הפרוצדורה לכולן במחיר מסובסד. נערות העולם המערבי עטו על ההזדמנות. הכול היה מושלם.
אך כאשר אותן נשים בחרו להיכנס להיריון והביאו לעולם ילדות, התגלתה תופעה מוזרה עד מאוד. הווסת של הילדות שלהן איחרה ואיחרה, וכאשר תהו הרופאים לפשר העניין, התגלה שאין בגופן שחלות. היות שכך, לא הייתה להן אפשרות לבייץ. לכל דבר ועניין, הן היו עקרות. בתחילה, חשבו הרופאים שמדובר במקרים בודדים וחריגים, במוטציה נדירה שגרם השימוש בשתל. הם טעו.
דור שלם של נשים לעתיד נולד ללא אפשרות להתרבות. אפשר היה לתת לילדות הללו טיפול תרופתי כדי להביא אותן לאיזון הורמונלי, אפילו כדי לחקות את הווסת החודשית, אך אי־אפשר היה לייצר ביציות יש מאין. וככל שהתבררו והלכו ממדי האסון, המין האנושי יצא בהדרגה מדעתו.
היו קבוצות דתיות שטענו שמדובר בעונש על ההתנהגות ה"מופקרת" של נשים שרצו לשלוט בחיי המין שלהן. היו קבוצות אידיאולוגיות שטענו שמדובר בצעד טבעי ונכון, שהגיע זמנו של המין האנושי להיכחד, כי "כשאנחנו בועטים בטבע, הטבע בועט בחזרה". היו קבוצות של פמיניסטיות שטענו שהמדענים לא בדקו מספיק טוב את ההשפעות של המניפולציות על המוח, ותמיד נשים הן אלה שמשלמות את המחיר.
והיה את פרופסור דנגורי, מנהל בית החולים המחוזי, שטען שדברים מחורבנים פשוט קורים לפעמים. הפרופסור ישב באותו ערב במשרדו עם כאב ראש מציק, כשאחת מטובות הרופאות שלו יושבת מולו וידיה נתונות באזיקים, ותהה איך הגיע המין האנושי למצב שבו עתידו תלוי על בלימה ונתון לגחמות של אם אחת עקשנית וילדה עם כאבי מחזור.
בית החולים שניהל הפרופסור היה מוקף מכל עבריו בקבוצות שונות של מפגינים, סקרנים, כתבי חדשות וקרציות מסוגים אחרים, שהטילו עליו מצור מאז שעות הבוקר המוקדמות. השמועה, שכבר עשתה לה כנפיים, הייתה שבאותו בוקר הובאה לבית החולים נערה בת ארבע־עשרה עם כאבי בטן, והתגלה שהיא נולדה עם תריסר שחלות בגופה. כאשר החלו הסקרנים הראשונים להגיע, סוכני "המשרד הממשלתי המיוחד להצלת הפריון", שדנגורי השתייך לוועדת המומחים שלו, ניסו למלט את הנערה משם ולשמור עליה במקום בטוח, אך ההמונים כבר צבאו על הפתחים ולא אפשרו להם לברוח בבטחה. היו אפילו שיחות טלפון אנונימיות מצד גורמים שאיימו לחטוף את הנערה, בין אם כדי לסחור בביציותיה או כדי לסגוד לה כאלה.
כדי להוסיף לאנדרלמוסיה, בזמן שפרופסור דנגורי והסוכנים ניסו למצוא נתיב בריחה דרך חניון בית החולים, הנערה נלקחה על ידי אמה, דוקטור לילך אפלבאום, לחדרי הניתוח, שם ביצעה בה האם הליך כירורגי כלשהו. דנגורי הכיר את דוקטור אפלבאום היטב, היא הייתה נוירוכירורגית ומנהלת מחלקת המוח בבית החולים. באותו בוקר, בעוד בתה עוברת בדיקות וצילומים שונים, הפרופסור משך אותה הצידה וחלק איתה בחשאי את התוכניות ליצור מאגר ביציות לשעת חירום, שהילדה תוכל לתרום לו רבות. מתגובתה של דוקטור אפלבאום הוא הניח שהיא מבינה את חשיבות העניין. אחרי הכול, היא רופאה, הלא כן? הייתה זו טעות מרה בשיקול הדעת שלו, כך הבין כעת. היה עליו להמתין עד שהילדה נמצאה לבטח בידי הסוכנים, שהיו מונעים מהאם להתערב. הוא נזכר שראה את אותה מחליפה הנהונים שקטים עם כמה אחיות ורופאות אחרות, שאחר כך סייעו לה בחדר הניתוח. באותו רגע לא ייחס לכך חשיבות, אך במבט לאחור…
כאשר נודע לו על המזימה, הוא ניסה לעצור בעדה. מלווה באנשי אבטחה הוא התפרץ אל חדרי הניתוח, אך ההליך כבר כמעט הסתיים, ולא הייתה אפשרות לבטל את הפרוצדורה מבלי לגרום לנערה נזק מוחי. הוא נאלץ להיכנע ולאפשר לצוות בחדר הניתוח לסיים את התקנת השתל. לילך הוסיפה עוד נדבך להשתלה הרגילה – מתקן מתכת חיצוני שהוצמד לגולגולת, כמו קשת נוצצת מאוזן לאוזן, וכלל כמה אמצעי זיהוי ביומטריים. אף אחד לא היה יכול להפעיל ולכבות בלחיצה את המערכת ההורמונלית של הילדה, מלבד היא-עצמה. כשהניתוח הסתיים והילדה הועברה להתאוששות, הסוכנים אזקו את הרופאה והביאו אותה לחקירה במשרדו של פרופסור דנגורי.
"ממתי את יודעת?" שאל הפרופסור.
"מגיל ארבע בערך. היו לה עצירויות וכאבי בטן, וביקשתי מחברה שהיא מומחית לדימות לעשות לה אולטרסאונד. היא ואני הסכמנו שצריך לשמור את זה בסוד, כי אין לדעת איך אנשים יגיבו. הם היו מתייחסים אליה כקדושה, או כמפלצת." לילך החוותה בידיה האזוקות לכיוון החלון, שדרכו נשמעו צעקות המפגינים בחוץ. "אתה יכול לראות בעצמך איזה בלגן הם עושים."
"אבל לילך, איך יכולת לשמור את זה בסוד ממני? את יודעת מה מוטל על הכף. הילדה הזאת היא משהו חדש לגמרי, שיכול להיות המפתח לעתיד שלנו!"
"לילדה הזאת יש שם," סומק של כעס התפשט בלחייה של לילך, "קוראים לה נטע, ומגיע לה לבחור מה יקרה עם הגוף שלה ועם תינוקות שייוולדו – או לא – בזכותו. היא באמת רוצה לעזור. היא פשוט רוצה להחליט מתי, ולמי לעזור."
הפרופסור כיווץ את גביניו. "מה יש להחליט? אנחנו נוציא ממנה את הביציות, נקפיא אותן, ואז…"
"בשום פנים ואופן לא. אני לא אתן שהילדה שלי תהפוך למפעל לביציות. היא תפגוש את הנשים שרוצות להיכנס להיריון, ותחליט ביחד איתן אם לתרום להן ביצית."
"ילדות יכולות להיות אגואיסטיות. מה אם היא תקבל החלטות לא נכונות?"
"זה בכלל לא משנה. זו הבחירה שלה. חובה עלינו לכבד אותה."
הפרופסור נאנח.
"לילך, אני לא יכול להגן עלייך," אמר. "אין לי מושג מה הסוכנות תחליט לעשות לגביך. יכול להיות שירצו לשלוח אותך למאסר."
לילך משכה בכתפיה. "תודה, אבל לא ביקשתי הגנה. אני אהיה בסדר. תגן על הבת שלי."
הסוכנים איפשרו ללילך לראות את בתה ולהיפרד ממנה, לפחות עד שיתבררו האישומים נגדה. האחיות שעבדו בראש רכון סביב המיטה התרחקו מעט אחורה כדי לתת להן מרחב. פרופסור דנגורי עמד ליד הדלת וראה את השתיים מחזיקות ידיים ומדברות זו אל זו במילים רכות. הוא שמע את לילך אומרת: "אני סומכת עליך. את יכולה", וראה את הבת מהנהנת.
לילך אחזה בלחייה של נטע ונשקה למצחה. האור ריצד על המתכת הכסופה שהקיפה את פרקי ידיה של האם, ועל זו שהקיפה את אמצע ראשה של הבת. לרגע אחד הן נראו כשתי בנות אצולה בציור עתיק של טקס הכתרה, מוקפות בחצר של משרתים נאמנים, ודממה של קדושה נפלה על החדר.
הילה בניוביץ׳-הופמן היא בעלת תואר שני בלימודי מגדר, כותבת את הבלוג הפופולרי ״ואן דר גראף אחותך״ וזוכת שני פרסי גפן על סיפורים קצרים. הילה מתגוררת ביישוב הבדיוני "פתח תקווה", ממנו היא שואבת השראה רבה לסיפוריה.