הידעת?

כשאנחנו רואים את העולם, אנחנו בעצם מרכיבים פאזל מסובך. מערכת הראייה שלנו מורכבת מתאים שמגיבים לאור ומספקים למוח מפות של נקודות: כל נקודה במרחב מקבלת ערכים של גבול, מתאר וצבע שהמוח מייצר מהן תמונה. מלאכת המרכבה כוללת לא מעט קפיצה למסקנות וכללי אצבע, שמאפשרים לעבוד על המערכת – קו ישר יכול להיראות עקום. קווים מקבילים יכולים להיפגש. דברים יכולים להתחבא ממש מול העיניים או להופיע במקום שבו הם בכלל לא קיימים. אפשר אפילו לגרום לנו לא להצליח להחליט מה בעצם אנחנו רואים, באמצעות יצירת תמונה שהגבולות בה יכולים להשתייך ליותר מאובייקט אחד, כמו האגרטל של רובין, שלפעמים הוא בעצם שני אנשים.

האופן שבו המוח מפרש את הדברים שאנחנו רואים מאפשר לנו לראות צורה שכלל אינה קיימת, באמצעות צורות אחרות שרומזות על קווי המתאר שלה. דוגמה מפורסמת במיוחד היא משולש קניצה, שאינו קיים על הנייר ומצויר רק באמצעות שלושה "פקמנים" שמתווים את קודקודיו.

אחד הדברים שהמוח האנושי יודע לעשות ממש מצוין הוא לזהות תנועה. כשאנחנו מתבוננים בעולם, תנועה כלשהי בטווח הראייה מושכת את הקשב שלנו ואנחנו ממקדים בה את מבטנו. אבל אפילו את זיהוי התנועה שלנו אפשר לרמות – ולגרום לתמונה סטטית להיראות כאילו היא זזה.

נדמה לנו שאנחנו רואים דברים כמו גודל וצבע כפי שהם באמת – אבל ההקשר שבו אנחנו רואים דברים משפיע על מה שאנחנו מפענחים מתוכם. אשליות צבע צצות ברשת לעיתים קרובות (מישהו אמר לבן וזהב?), אבל אפשר ליצור גם אפקטים הרבה יותר מרשימים. באחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר, "שמש נצחית בראש צלול", השתמשו למשל בחדר שנבנה עם עיוותי פרספקטיבה כדי לגרום לג'ים קארי להיראות קטנטן.