העולם כפי שהוא / יעל פורמן

אור עמד ליד הדלת, ידו על הידית, וניסה לאזור אומץ ללחוץ עליה. הוא הסיר את ידו מהידית וּוִידא שהמשקפיים שלו נקיים וטעונים במלואם. כן. הם טעונים.

הוא שאף, עצר את נשימתו, לחץ על הידית ויצא במהירות לפני שיספיק להתחרט. העולם כלא אותו. המדרכות הסדוקות. העצים הנבולים והמתים. עשב יבש עתיק גווע בערוגה בצד המדרכה, בה היו פעם פרחים. גדרות של שיחים – ערומים מעלים, שדופים, נטולי חיים – מפרידות את המדרכה מחצרות הבתים האפורות. אנשים בלויים, עגומים, קרועי בגדים חלפו כלא היו על המדרכה.

מבזק חדשות קפץ בשולי שדה הראייה שלו. בוודאי הודעה על הכחדה נוספת שהתרחשה אי-שם. אור סילק אותה בתנועת עין מהירה. לא היו בו כוחות כדי לקרוא על הזוועות המתרחשות ברחבי תבל.

מכונית בודדה קרטעה בכביש כשמאחוריה מתאבך שובל עשן שחור. איש לא טרח עוד לתחזק את כלי הרכב. בצדק. מה ישנה כבר עוד קצת זיהום אוויר? ממילא הזמן של כולם קצוב. כולם ימותו כמו סיגל שלו. הוא לא אמר לה עד כמה היה גאה בה כשהציעו לה שותפות במשרד רואי החשבון שלה. ימותו כמו תמוז, שהייתה רק בת שבע. מצאו בתיק שלה ציור חדש יפהפה שהיה כתוב עליו "לאבא". היא לא הספיקה להראות לו אותו. כמו אלול בן השתים-עשרה. הוא צעק עליו יום לפני האסון כי לא הכין שיעורים. למי אכפת מהשיעורים? לפחות שלושתם במקום טוב יותר. העולם הגוסס הזה ייקח גם אותו בסופו של דבר.

אוטובוס עתיק ומפויח עצר בתחנה ואנשים אפורים אומללים נדחקו לתוכו. אור נסוג לצד המדרכה כדי לא להיתקל במבנה התחנה המט לנפול. מודעת פרסומת ישנה שעיטרה את התחנה משכה את תשומת לִבּו, כתם צבעוני על רקע השחור אפור שמסביב. רק מעט אדום וכחול שרדו, דהויים, אך בכל זאת בולטים. הוא תהה לעצמו אם גם כשלא יישאר מהעולם הגווע שמסביב דבר, כשהכול יתפרק ויתפורר ורק מקקים יסתובבו חיים בין השרידים, שלטי הפרסומת הללו עדיין יתנוססו בשממה, צבעוניים ועליזים. נשים וגברים מחייכים, זכר לתקופה טובה יותר.

הוא מיקד את תשומת לִבּו במסלול למכולת, לקנות קצת מצרכים הביתה, בתקווה שהם הצליחו להשיג את המוצרים שהוא זקוק להם גם השבוע. הוא לא ידע מתי לא יישאר יותר אוכל, מתי ישיבו את פניו ריקם.

הוא נכנס אל המכולת הדחוסה והעייפה.

"אור," קרא ליעם, המאבטח הצעיר והקבוע.

"שלום, ליעם," אמר אור. "מה שלומכם? איך העסקים בימים הקשים האלה?"

"בסדר גמור," אמר ליעם וחייך. אור היה בטוח שמשקפיו מראים לו קשתות בענן. אנשים בורחים מהמציאות בעזרת הטכנולוגיה החדשה.

"אסנת מכינה את הסל הרגיל שלך," אמר ליעם. "יש היום מבצע בכל הרשת, חצילים בשקל לקילו על כל קנייה מעל מאה. רוצה?"

"לא, לא, זה בסדר. הסל הרגיל יהיה בסדר," אמר אור. הוא המתין לצד המאבטח, כשאנשים חלפו פנימה והחוצה לידו עם עגלות עמוסות. הוא הסב מיד את מבטו מהן ושם לִבּו לשלט הגדול ליד המעבר – "חצילים בשקל!"  ובכתב קטן בהרבה "בקנייה מעל 100 ₪. עד חמישה קילו ללקוח".

איך הם השיגו כל כך הרבה חצילים? תהה. אולי ההתחממות הגלובלית גרמה לחצילים להבשיל הרבה לפני זמנם. וכמובן, ייתכן שאלה חצילים מוטנטים שגדלו בקרינה, מה שיסביר כיצד הצליחו לצמוח בישימון כמעט ללא מים. עדיף לא לגעת בהם. אבל הוא בכל זאת תהה אם ייתכן שאלו למעשה החצילים האחרונים, ושהוא יתחרט על שלא קנה מהם. לפני האסון הוא היה מכין לסיגל בקביעות סלט חצילים, והיא טענה שזה הסלט הטעים בעולם, בייחוד עם פיתה חמה טרייה.

"הנה הסל שלך, אור," אמר קולה החביב של אסנת.

אור פנה אליה וניסה לחייך. הוא חיבב את הנערה, אומללה שלא ידעה ימים יפים יותר מאלה. גם כעת היא נראתה עליזה כתמיד, אפילו כשהיא לבושה בבגדי המכולת החומים הדהויים שתמיד נדמו בעיניו כמדי אסירים. הוא שיער שהמשקפיים שלה מציגים לה עולם קסום ומופלא. ייתכן שהיא אפילו לא יודעת מה מצבם של הרחובות העזובים שבחוץ, שהיא מעולם לא ראתה בעיניים חשופות. אולי עדיף כך, לשמור על נפשה הרכה מפני החורבן ושברון הלב על מה שאבד.

"כבר חייבתי את החשבון שלך," אמרה אסנת והושיטה לו את הסל. "ואתה יודע, אור, יש הרבה אנשים שאכפת להם ממך. יש מוקדי סיוע שאפשר להתקשר אליהם. יש עובדים סוציאלים בעירייה."

"תודה, אסנת, אני יודע," אמר אור. הוא השאיר לה סל ריק תמורת זה שלקח. את החדש יביא בקניות הבאות.

"שמור על עצמך, אור," קראה אסנת אחריו. "ותוריד קצת את המשקפיים שלך."

***

הוא יצא בחזרה הביתה, הסל הכבד בידיו. אנשי המכולת היו כל כך חביבים, חשב. תמיד בררו בשבילו ירקות לא פגומים ולחם לא עבש, והוסיפו שקית עדשים, כל פעם בצבע אחר לפי מה שהצליחו להשיג כשעגלת החקלאי עברה בסביבה.

הוא עצר ליד אחת החצרות הצחיחות. ילדים וילדות שיחקו שם, סחבות לגופם ומשקפיים מכסים את עיניהם כליל. הם צעקו וצווחו באושר, רודפים אחרי מראות דמיוניים שהראו להם המשקפיים שלהם. כל ההורים היום דאגו להסוות את המציאות מילדיהם כדי שיוכלו לגדול באושר. אור הניח את הסל על המדרכה, נשען על הגדר החלודה והסתכל בילדים המאושרים. הוא יכול להתאים את המשקפיים שלו, ידע, כדי שילבישו על שניים מהילדים האלה את דמויותיהם של אלול ותמוז. כך יוכל לדמיין שילדיו עוד בחיים. אבל זה יהיה שקר. הם לא שם. לעולם לא יהיו.

"מה שלומך, אור?" שאל קולה של יערה לצִדו. היא התגוררה בבניין הסמוך לשלו. היא זו שהזעיקה את האמבולנס כשהמשאית פגעה במכונית שבה היו סיגל והילדים. במשך זמן-מה היא נהגה להביא לו ארוחות מבושלות, עד שביקש ממנה לחדול.

אור נאנח. "כרגיל. עצרתי להסתכל על הילדים."

"הם חמודים," הסכימה יערה. אור פנה להביט בה. היא חייכה, אבל שׂערה הדהוי ועיניה הכבויות הסגירו את מאמציה לשמור על ארשת חיובית. מדי מפקחת הניקיון שלה שהיו פעם מוקפדים החלו להיפרם בתפרים. לעירייה לא היו די אמצעים למדים חדשים עבור עובדיה.

"את בלי המשקפיים שלך," הוא אמר.

"החלטתי לתת לעצמי קצת שקט מההודעות הקופצות," אמרה יערה. "אתה גם צריך."

"אפשר לכבות את ההודעות," הוא אמר. "אמרת לי פעם שהמשקפיים שלך מראים לך חדי קרן ואת אוהבת את זה."

"כבר מזמן החלפתי את המסנן הזה לחייזרים חמודים," אמרה יערה. "אבל לפעמים צריך להסתכל על העולם כמו שהוא, אתה יודע. בלי מתווך."

"אני מסכים," אמר אור. "כולם מייפים לעצמם את המציאות יותר מדי."

"לא כולם. אתה צריך לצאת יותר מהבית, אור," אמרה יערה. "להתבודד פחות. לפגוש אנשים."

"קשה לי, יערה," אמר אור.

"אני יודעת," קולה נשבר מעט והיא הניחה יד מנחמת על כתפו. "אתה יודע שסיגל לא הייתה רוצה שתסתגר בבית. יש היום הרצאה בפאב. על המושבה במאדים. הרבה אנשים אמרו לי שהם באים. יהיה נחמד. לקנות לך כרטיס?"

"אני לא יכול," אמר אור. קולו רעד. איך יוכל לשבת עם כל האנשים האלה שמשלים את עצמם שעתיד טוב עוד יגיע, רק כי משלחת להצלת האנושות הצליחה להתבסס במאדים? כל בעל שכל ישר ידע שלא מספיק מתיישבים ישרדו כדי להבטיח את עתיד את המין האנושי. פה לפחות ימות עם כולם במקום בו הם מתו.

"אז אולי אעזור לך לסדר את המצרכים מהסופר, ואז נטייל קצת בחוץ ביחד?" הציעה יערה.

דמעות עלו בעיניו של אור. היא באמת דאגה לו.

"מזג האוויר נהדר היום, ולא מעונן," המשיכה יערה. "והגננים שתלו פרחים בכל הערוגות. ראית שהעירייה צבעה מחדש את כל הספסלים בירוק וצהוב? מה אתה אומר?"

אפילו בלי המשקפיים היא השלתה את עצמה. השמש כבר מזמן לא הצליחה להאיר היטב מבעד לכל הפיח בשמים. הצמחייה מתה, מלבד גידולים חקלאיים בחממות שהוארו במנורות שדימו אור שמש. השמש לא זרחה כבר שנים, אבל הוא היה רגיל לכך שכל משב רוח שהפחית קצת מריכוז החלקיקים חוסמי האור גרם לאנשים לומר ש"לא מעונן". אבל יערה ניסתה לעודד אותו, וזה נגע לליבו.

"תודה," אמר. "אני לא רוצה להפריע לך בעבודה."

יערה נאנחה. "כמה זמן עבר? שלוש שנים?"

"ארבע," אמר אור. "ארבע שנים, שלושה וחצי חודשים." הוא חש גוש עולה בגרונו.

"ואתה לבד מאז," אמרה יערה. "אתה רק בן ארבעים וחמש, אור. עוד לא מאוחר להתחיל מחדש."

"אף אחת לא תחליף אותה," מלמל אור.

"אני לא מדברת על להחליף את סיגל. ברור שלא. אני רק מדברת על לצאת מהבית. לפגוש אנשים. אולי אפילו לחזור לעבוד?"

"אני לא צריך." מלמל. "אין לי הרבה הוצאות, ויש לי מספיק כסף מהביטוח חיים –"

"אבל זה פשוט לא בריא. אתה כל הזמן לבד." היא החוותה על הסל שלרגליו. "מזל שהמנהלת החכמה בסופר לא מוכנה לשלוח לך את המצרכים, אז אתה חייב ללכת להביא אותם ויוצא מהבית. אולי לפחות תתנדב? במתנ"ס תמיד מחפשים –"

היא עדיין מנסה לעזור. הגוש בגרונו התפרץ. הדמעות טשטשו את ראייתו. הוא שלח את ידיו כדי למחות את עיניו, וכשהחדיר את אצבעותיו מתחת למשקפיים הם זזו. אור חזק הפציע. ידיו רעדו והיכו במשקפיים ואלה נפלו מעיניו אל החצר.

אור קפא. "המשקפיים שלי," מלמל.

"אוי, אני בטוחה שהם לא נשברו. הדברים האלה עמידים להפליא," אמרה יערה. "מיד אבקש מאחד הילדים להחזיר לך אותם."

אור בהה במשקפיים שנחו להם על הדשא הירוק, כמעט בהישג יד.

"הי," קראה יערה.

אור הרים את עיניו. הילדים שהשתוללו על הדשא, לבושים בגדים צבעוניים, עצרו והביטו בהם.

"אחד מכם יכול להביא לנו בבקשה את המשקפיים שנפלו?" שאלה יערה.

בגדיו של אחד הילדים היו מוכתמים בבוץ או שוקולד. מאחוריהם ראה את קיר הבית הצבוע בתכלת עליז. הגדר שנשען עליה הייתה גדר עץ חומה ויפה. משמאל הגינה הייתה תחומה בשיח שלו פרחים אדומים גדולים, מאלה שהיה מוצץ מהם את הצוף כשהיה קטן. אחת הילדות רצה קדימה, הרימה את המשקפיים ומסרה אותם ליערה.

"תודה רבה, מקסימה," אמרה יערה.

"בבקשה," אמרה הילדה בקול דקיק ורצה בחזרה למשחק שלה.

"נראה לי שהם תקינים," אמרה יערה. "עדיין פועלים."

"תני לי אותם," לחש אור. "מהר."

"הנה, קח –" היא השתתקה. הוא הפנה את מבטו אליה. עכשיו, בלי המשקפיים, הוא ראה שהיא צבעה את שׂערה בכחול ועיטרה אותו בקשת ורודה. ושום תפר לא נפרם בסרבל הפקחים הלבן שלה. ועיניה היו עליזות כתמיד, למרות שהתכווצו כשבהתה בפנים המשקפיים.

"מה זה המסנן הזה?" שאלה והגישה את המשקפיים לעיניה.

"לא, תני לי אותם," התחנן אור. הוא חש חלש מכדי להרים את ידו ולחטוף ממנה את המשקפיים.

השמש זרחה מעליהם בשמים הכחולים נטולי הענן, האירה את העצים הירוקים הנטועים במדרכה המשופצת ומשובצת במרצפות אדומות. עכשיו, כשלא ראה ערפיח מסביב, נדמה היה לו שקל יותר לנשום. אוטובוס עצר מאחוריהם בתחנה המצוחצחת, אוטובוס חשמלי, חדש ונוצץ, צבוע כתום. גבר הסיע לתוכו עגלת תאומים.

"אתה הגדרת את זה?" שאלה יערה, קולה מזועזע. "זה נורא, המסנן הזה. למה אתה עושה את זה לעצמך?"

"תני לי את המשקפיים, יערה, אני צריך אותם," אמר אור.

"אין פלא שאתה לא מצליח להתאושש," אמרה יערה. "כל מה שאתה רואה מת ורקוב."

"אני צריך את המשקפיים שלי," התחנן אור. "תחזירי לי אותם."

יערה הסירה את המשקפיים מעיניה, אך המשיכה להחזיק אותם בידה. עיניה היו לחות.

"למה, אור?"

"הם מתו," אמר אור. "הם במקום טוב יותר. טוב יותר מפה. תני לי את זה," הוא אחז במשקפיים ומשך אותם. אצבעותיה רפו ונפתחו, והוא הרכיב את המשקפיים שוב על עיניו. שוב ראה את העולם כפי שהוא. אפל. מת. אור הרים את הסל.

"אתה לא יכול להמשיך עם זה, אור," אמרה יערה, דמעות זולגות על לחייה. "אתה רוצה שאבוא שוב לבקר? אולי נבשל ביחד?"

אור טפח על זרועה בידו הפנויה ואמר, "לא צריך, יערה. אני בסדר. תודה שאת מתעניינת."

הוא הלך ממנה לכיוון הבית. צליל בכייה נחלש באוזניו כשהתרחק. נו, ברור. כולם בוכים, אם הם רק מסתכלים על העולם הזה כפי שהוא באמת.