כלב / הילה בניוביץ'-הופמן

זהו. נגמר הזמן. השבוע אני חייב להחליט אם אני רוצה להיות רופא, ולא הייתי רוצה לתלות את ההחלטה הגורלית הזו על בורקס.

חמש לפנות בוקר זו לא שעה טובה לאכול בורקס, במיוחד לא בורקס שהיה מונח על מגש בחוץ יום שלם ועוד חצי לילה, ועכשיו היה קר ויבש ועלוב ולא מעורר תיאבון בשום צורה. אבל הייתי עייף ורעב, והייתי חייב לסחוב עוד שלוש שעות בלי לקרוס. במצב כזה, פחמימות ריקות הן רע הכרחי. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי עכשיו, כשהקיבה שלי זעקה חמס עם צרבת בוערת. למה הגוף שלי לא הזהיר אותי מהמאכל הקטלני הזה? כמו לאכול חומר נפץ עם מנגנון השהיה.

שלוש שעות אחר כך, ואחרי ששנוררתי תרופה נגד צרבת מקולגה, צעדתי בהקלה לכיוון חדר הכביסה, משתוקק להעיף מעלי את מדי חדר הניתוח, עם כל הסיפורים שהם הספיקו לצבור במשמרת. בבית מחכה לי מקלחת נעימה ושינה מתוקה מדבש.

"אסף!"

אוי, לא.

"אסף, חכה רגע." מנהל המחלקה, דוקטור אוסטרובסקי, מיהר אחרי במסדרון. "פרופסור גרינשטיין רוצה אותך לפרזנטציה בעשר. אתה אחרי תורנות?"

"כן, ואני די גמור מעייפות. אי-אפשר לעשות את זה בפרזנטציה של מחר, או בשבוע הבא?" או לעולם לא? חשבתי בייאוש.

"אתה יודע איך זה, מגיעה איזו אישיות בכירה ממשרד הבריאות, רוצה לראות במו עיניה את ה'פלא', אתה שולף איזה שפן מהכובע, מרשים אותם ואנחנו יכולים להמשיך בסטאז' המאוד-לא-שגרתי שלך. אחרת הם ימשיכו להערים לנו קשיים ובחיים לא תגיע להיות רופא," אמר דוקטור אוסטרובסקי. הוא היטיב את משקפיו על אפו, והוסיף, "אני מבין שזה גורם לך להרגיש קצת כמו נמר בגן חיות, אבל זה חלק מהחוזה שלך כאן."

נאנחתי. אני כבר מכיר את נאום ה"נמר בגן חיות" בעל פה.

"בסדר. אמשוך עד עשר, מקווה שאצליח להישאר עם עיניים פקוחות בזמן הפרזנטציה."

"ולשלוף שפן מהכובע, כן?"

"ארנב."

"מה?"

"קוסמים נהגו להוציא ארנב מהכובע, לא שפן. שפן זה מכרסם עם אוזניים קטנות."

"אה, נכון! צודק. הייתי צריך לדעת את זה, לבת שלי יש ארנבון מחמד." דוקטור אוסטרובסקי חייך.

"כן, אני יודע," השבתי בפיזור נפש. הרופא הבכיר נעץ בי מבט בעיניים מצומצמות.

"עכשיו אתה סתם צוחק עליי. נכון?" אמר, "אין מצב שידעת את זה. אני בכלל לא נוגע ביצור המטופש הזה, רק הבת שלי מתעסקת אִתו."

"אני מאמין לך, אבל לעניבה שלך יש ניחוח מובהק של כופתיות שארנבים אוכלים, עם קצת נסורת וחציר. אני מנחש שהבת שלך רצתה לראות איך הארנבון נראה עם העניבה של אבא. אולי אפילו העלתה תמונה כזו לאינסטגרם."

למה אתה אידיוט, אסף? למה? אנשים לא אוהבים להרגיש שאתה מרחרח להם את התחת, בטח לא הרופא הבכיר שאחראי עליך. אתה לא יכול לסתום את הפה לפעמים? אידיוט.

"אני מצטער…" פצחתי בהתנצלות, מצפה לתגובה מרוגזת או למטלה מטונפת בתור עונש. למרבה ההקלה, דוקטור אוסטרובסקי פרץ בצחוק וטפח על זרועי בלבביות.

"אי-אפשר להסתיר ממך שום דבר, מה? טוב, תודה שאתה אומר לי. אני אנהל איתה שיחה קטנה על שימוש בבגדים שלי בתור תחפושת לארנב." הוא החל להתרחק במסדרון, ואז פנה לאחור ונפנף לי בקצה עניבתו כשהוא קורא בקול, "ואל תאחר לפרזנטציה! אתה והארנב שלך!"

והוא המשיך לדרכו, עדיין מצחקק.

זמן קצר אחר כך, באודיטוריום, התקשיתי מאוד להתרכז. הושיבו אותי כמו תמיד ליד הפודיום, כדי שאנשים בקהל יוכלו להסתכל עליי. לא ברור לי בשביל מה זה טוב. זה לא שרואים עליי מבחוץ, וזה זה לא שיש להם עיני רנטגן והם יכולים לראות לתוך הגוף שלי. לפחות, אני מקווה שלא.

השתדלתי לנשום נשימות רדודות, דרך הפה, כמו שאני עושה תמיד בקבוצת אנשים כזו גדולה. זה לא תמיד עוזר, וגם הפעם קלטתי יותר ממה שרציתי. קודם כל, הדברים הבולטים ביותר: יש כאן שלושים ושניים סוגים שונים של אפטרשייב, ארבעים ושמונה סוגים של בושם, ומישהי – או מישהו – מרחו לק על הציפורניים אתמול בלילה. מבחינת האחרים הוא כבר התנדף, אבל עבורי זה היה קצת חזק מדי וגרם לי להתעטש.

"הצטננת?" שמעתי קול רועם מעל ראשי. "רק זה היה חסר לנו, איך נציג את הנס הרפואי שלנו אם הוא מצונן?"

הדובר היה דוקטור כספי. לא סבלתי אותו מהרגע הראשון שהגעתי לבית החולים. היה לו אגו מפותח במיוחד, כמו להרבה כירורגים מוצלחים עם ידיים טובות ויחסי אנוש מחורבנים. הנוכחות שלי במחלקה חדשה תמיד עוררה הרבה עניין, ונראה שגזלתי ממנו חלק מתשומת הלב שהוא היה זקוק לה נואשות כדי לתחזק את האגו המגודל שלו. הוא מצא כל מיני דרכים למרר את חיי, במסווה של לימוד. כשהייתי במחלקה שלו – אורולוגית – הוא פיתח לעצמו מנהג לקרוא לי "הכלב". גם במקרים שהוא היה מאבחן בלי בעיות, או שיכול היה לאבחן עם כמה בדיקות זמינות ופשוטות, הוא התעקש לקרוא לי. "איפה הכלב?" היה מרעים בקולו, "תביאו את הכלב, יש לי פה משהו בשבילו."

כל זה התחיל מתקרית שאירעה בזמן הרוטציה שלי תחתיו. הוא לעולם לא ישכח את היום שבו האף שלי הוכיח לו שהוא לא כל יכול, ואני לא אשכח שהוא קרא לי 'כלב' מול כולם. הייתה לנו פציינטית בת 92, עם קשת שלמה של בעיות כרוניות, ואבנים בכליה שגרמו לה לכאבים קשים. הוא נאם בידענות מול הסטודנטים המקשיבים בחרדת קודש, וכשפירט בפנינו את הטיפול שקיבלה, התפרצתי לדבריו בלי לחשוב וסתרתי אותו מול כולם. "דוקטור, אתה בטוח שהיא קיבלה אלקוסלב? כי אני חושב שלא" אמרתי.

הוא נדהם. אחרי כמה שניות, כשהתאושש מחוצפתי, התיז לעברי, "מה אתה אומר! אני נתתי הוראה לפני ארבעה חודשים לתת לה אלקוסלב. או שאתה מבין יותר טוב ממני איזה טיפול נתתי?"

היה ברור שטעות שלי בשלב הזה, הטלת ספק במילה של הרופא, וגרוע מזה – במקצועיות שלו – יכולה לעלות לי בקריירה. פניתי אליו בנימה מפצירה ומרגיעה עד כמה שיכולתי, "דוקטור כספי, אני מתנצל. תן לי בבקשה רק דקה אחת, ואתן לך תשובה ודאית."

הרופא שילב את זרועותיו על חזהו. "יש לך שישים שניות. אחרי זה, יש לך את כל הזמן שבעולם. הבנת?"

הנהנתי והסתובבתי במהירות. נכנסתי שוב לחדר שבו שכבה הפציינטית וכרעתי לצידה.

"שלום גברת פדידה, איך את מרגישה?" שאלתי.

"אני… אני בסדר, אבל כואב… כואב מאוד, דוקטור."

"אני מבין. ואני מצטער. תכף ניתן לך משהו לכאבים, בסדר? אנחנו לא רוצים שיכאב לך."

"דוקטור, אולי אתה יכול לעזור…" מלמלה האישה, "הראש שלי נופל, הכרית… אתה יכול להרים?"

הרמתי את ראשה בעדינות וסידרתי את הכרית, ואז עזרתי לה להיטיב את תנוחת ראש.

"תודה," אמרה בהקלה גלויה, ואחזה את ידי ביד גרומה. "תודה, דוקטור."

אחזתי בידה ונישקתי אותה בעדינות. אחר כך חייכתי.

"בשמחה, גברת פדידה. מיד יבואו לתת לך משהו לכאבים, בסדר? מיד."

הקשישה הנהנה והשיבה לי חיוך בהכרת תודה. יצאתי מהחדר וחזרתי אל חבורת התלמידים שצפו בי בסקרנות ובחשש, בראשם דוקטור כספי שהרכין קלות את ראשו לכיווני, כמו שור זועם העומד לנגוח.

עמדתי מולו, וליקקתי את שפתיי. שאפתי אוויר והעוויתי את פני לשנייה, ואחר כך פניתי אליו, "היא לא קיבלה אלקוסלב. הרחתי את הזיעה שלה ואפילו טעמתי אותה ליתר ביטחון. יש עקבות של קרדילוק, קומדין, ואבן, נורווסק וגלוקופאג', ולפני כארבע שעות היא לקחה נורופן, אבל אין שום עקבות של אלקוסלב."

דוקטור כספי היה המום.

"לא יכול להיות שאתה מזהה את כל אלה לפי הריח. אתה כלב, לא אלוהים. קראת את התיק שלה?"

הבלעתי תגובה זועמת, נשמתי עמוק והשבתי בפשטות, "לא." דוקטור כספי הניד בראשו בחוסר אמון.

עמדנו ובהינו אחד בשני במשך כמה שניות מתוחות. דוקטור כספי ציפה שאסוג, שאתנצל, אולי אפילו שאגיד שיש לפחות סיכוי קלוש שאני טועה. לא יכולתי.

ידעתי שאני צודק.

אחר כך התברר שבתה של המטופלת, על דעת עצמה, החליטה לא לתת לה את התרופה שדוקטור כספי רשם. היא קראה באינטרנט שיש לתרופה תופעות לוואי שעלולות להשפיע על הלב. את הצרחות שלו כשנזף בה אחר כך יזכרו כל הסטודנטים במשך כל חייהם. זו לא הייתה אשמתי, ובהחלט גם לא אשמתו, אבל דוקטור כספי נטר לי על התקרית הזו. מאותו רגע ואילך הייתי תזכורת מתמדת לכך שהוא לא אל כל-יכול עבור המטופלים, ולכך שאני יכול לדעת יותר ממה שהוא יודע, לא משנה כמה הוא בכיר ממני, הסטאז'ר העלוב, "הכלב".

כל זה קרה לפני חצי שנה. בינתיים הספקתי לעבור עוד כמה מחלקות, ולעבוד עם עוד רופאות ורופאים בכירים. היו בהם קשוחים יותר ופחות, נעימים יותר ופחות, אבל אף אחד מהם לא היה פוץ כמו דוקטור כספי.

עכשיו, באודיטוריום, בדרך לעוד פרזנטציה של "כוח-העל" שלי, התברר לי שדוקטור כספי החליט לשבת בשורה הראשונה ולהסתכל עלי בחיוך עקום. לא הייתה לו סיבה להיות שם. הוא הכיר את  סיפור הרקע שלי והרגשתי שהוא מתכוון להכשיל אותי בשאלה בעייתית. קיוויתי שתהיה לי תשובה עליה.

"אפשר לכבות את האורות? תודה." פרופסור גרינשטיין, מנהל בית החולים, נעמד ליד הפודיום. "אז בואו נתחיל. בוקר טוב לאורחת שלנו, דוקטור ממן, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, בוקר טוב לאנשי הסגל ולתלמידים. חלקכם כבר מכירים את אסף, לחלקכם עוד לא הייתה הזדמנות לעבוד אִתו – אסף, קום רגע בבקשה?"

קמתי על רגליי בצייתנות.

"הרבה פעמים אנחנו עושים פוסט מורטם של מקרי מוות. היום, לשמחתי נושא הפרזנטציה שלנו חי ונושם. אסף דולב, בן עשרים וחמש, עושה בימים אלה את הסטאז' בבית החולים שלנו אחרי מסלול מקוצר וחסר תקדים בבית הספר לרפואה. אמא שלו, סוזנה דולב, הייתה מנהלת המחלקה ההמטו-אונקולוגית כאן במשך חמש-עשרה שנים. היא גילתה את היכולת המיוחדת של אסף בגיל – אסף, בן כמה היית?"

הוא יודע את התשובה לשאלה הזאת, למה הוא רוצה שאדבר? גם ככה הסיפור הזה מביך. אוף.

"הייתי בן חמש", השבתי, והבלעתי אנחה.

"נכון! שכחתי לרגע – יום הולדת חמש!" המשיך פרופסור גרינשטיין. "סיפורו של אסף מתחיל כשאמא סוזנה ביקשה מסבא וסבתא שלו לחכות בתוך הבית ללא ידיעתו, כדי לעשות לו הפתעה ליום ההולדת. בדרך חזרה מהגן ועוד לפני שנכנסו הביתה, אסף הקטן שאל את אימו, 'אמא, למה סבא וסבתא פה?' סוזנה השיבה, "מה פתאום, הם בכלל לא פה! למה אתה חושב שהם פה?" אסף השיב בלי להתבלבל: 'אני מריח אותם'."

אנשים בקהל צחקקו, ונראה שדוקטור ממן נהנתה מהסיפור. דוקטור כספי עיקם את אפו.

"סוזנה החלה לבדוק ברצינות את הכישרון המיוחד של אסף, וגילתה שהוא מזהה בהצלחה ריחות של חומרים שונים, גם בכמויות מזעריות. בין היתר – חלק מכם יזכרו את הסיפור מהעיתונים, התקשורת עשתה מזה עניין גדול – כשהיה בכיתה ב', אסף הציל בן כיתתו שהיה אלרגי לבוטנים משוק אנפילקטי. הילדים חגגו יום הולדת לילדה מהכיתה…"

"והוא זיהה שיש בוטנים בבמבה," שמעתי את דוקטור כספי ממלמל בלחישה מאוד רועמת. פרופסור גרינשטיין התעלם ממנו והמשיך, "…ועוגת יום ההולדת כללה כמות מזערית של חמאת בוטנים. לא כחלק מהמתכון, כי האלרגיה של הילד הייתה ידועה – אלא בהעברה לא מכוונת. בשלב מאוחר יותר התברר שכמה פירורי במבה זעירים נשרו על הצלחת החד פעמית שעליה הייתה מונחת פרוסת העוגה שניתנה לילד האלרגי."

הקהל השמיע המהומי הבנה וקולות "אה".

"כן, בדיוק. אז רגע לפני שהילד האלרגי נגס בעוגה, אסף פרץ בצעקות והפיל מידיו את הצלחת. אסף קיבל הרבה תשומת לב והסיפור הגיע לכותרות…"

כמה אנשים בקהל הנהנו וחייכו אלי, מן הסתם נזכרים בהדי הפרסומים מאותו אירוע. חייכתי באופן אוטומטי. גם אחרי כל השנים האלה, זה לא זכור לי כרגע של ניצחון. אני יודע שהצלתי את אורון, "הילד האלרגי", שהיה גם החבר הכי טוב שלי. שאחרי המסיבה הפסיק להיות החבר הכי טוב שלי. כל מה שאני זוכר מאותה המסיבה היה איך האמא של ילדת יום ההולדת התחילה לצעוק עליי. ממרחק של שנים, אני מבין שהיא נבהלה. מבחינתה היא באמת נקטה באמצעי זהירות, אבל די היה בילד אחד שדחף את היד לתוך קערת הבמבה, ואחר כך לקח לעצמו צלחת והפיל על הצלחת שמתחתיה כמה פירורים…

העיתונות חגגה על "ילד הפלא", עם חוש הריח יוצא הדופן, שהציל חיים. הכיתה, לעומת זאת, סימנה אותי כ"פסיכי". הבריון של הכיתה היה מחקה את "התקף הזעם" שלי ומדי פעם, בהפסקה, היה מפיל לי את הכריך מהיד וצורח "אל תאכל, יש בזה רעל! רעעעעללל!!" וכל הילדים היו צוחקים, כי זה מה שילדים עושים.

דוקטור גרינשטיין המשיך, "… הבנו שלאסף יש חוש ריח, וגם טעם, יוצאי דופן. נשאלת השאלה, איך זה קרה?"

דוקטור כספי ניפח את לחייו ומלמל משהו. זה נשמע כמו "ווף". בהיתי קדימה בעקשנות וסירבתי להביט בו.

"התשובה היא כמובן 'איבר יעקובסון', איבר הרחה הממוקם בין האף לפה ואופייני לבעלי חיים רבים. אצל בני אדם הוא מתנוון במהלך התפתחות העובר ולא בא לידי ביטוי. מכירים את התמונות של חתולים שעושים פרצופים מצחיקים במיוחד?"

פרופסור גרינשטיין העלה את השקופית שמציגה צילום של חתול שנראה מופתע או מבוהל מאוד, עיניים פעורות, פה פתוח לרווחה. הקהל פרץ בצחוק. מישהי מלמלה "הוא מסטול…"

"החתול אולי נראה 'מסטול', אבל למעשה הוא מפגין את 'תגובת פלמן' – תגובה שאפשר לראות אצל בעלי חיים מסוימים, שמטרתה להביא אוויר אל איבר יעקובסון ולשפר את יכולת הזיהוי שלו," הסביר הפרופסור. "אצל כלבים, בפרט בגזעים מסוימים הידועים בחוש הריח המעולה שלהם…"

דוקטור גרינשטיין המשיך לתאר את חוש הריח של כלבים, ואני נזכרתי במקס. מכל הבדיקות והניסויים שעברתי בילדות, הכי אהבתי את הניסויים שעשיתי אִתו. מקס היה כלב ביגל חביב וידידותי, והמורה השני הכי טוב שהיה לי אי-פעם. הראשונה הייתה אמא: היא הייתה יושבת אִתי שעות על גבי שעות, מלמדת אותי איך קוראים לדברים המוזרים שאני מרגיש ומזהה באף ובפה, מלמדת אותי על מחלות ועל פרוצדורות רפואיות. בגיל שתים-עשרה ידעתי יותר מסטודנט שנה חמישית לרפואה. זה היה היתרון שלי על מקס: הוא ידע לזהות שיש שם משהו, אבל אני ידעתי לקרוא למשהו הזה בשם ולדעת מה צריך לעשות איתו.

מצד שני, מקס לימד אותי איך אפשר לנשום בלי להיבהל מכל כך הרבה ריחות וטעמים בבת אחת. איך אפשר להתמקד בריח אחד בלבד בתוך ים שלם של מידע, איך אפשר להתעטש או לנשוף החוצה דרך האף כדי להיפטר מהריחות שנתקעים באמצע. והכי חשוב: הוא לימד אותי שהדבר הכי חשוב אחרי ניסוי מייגע הוא להתגלגל בחצר על הדשא, ללטף (אני) וללקק (הוא), וליהנות מהרגע. זה היה היתרון של מקס עלי: הוא לא היה 'נס רפואי', ולכן לא ציפו ממנו להיות עילוי. הוא פשוט היה כלב.

"… אצל בני אדם איבר יעקובסון מנוון ואין קשרים עצביים בינו לבין המוח שלנו. זה נכון לרוב בני האדם, אבל לא לאסף דולב, מושא המחקר שלנו."

פרופסור גרינשטיין העביר לשקופית הבאה, שהראתה סריקת MRI של תעלות האף שלי לצד סריקת תהודה מגנטית (fMRI) של המוח שלי ושל מוח נורמלי. בזמן שהוא הדגים איך החלקים הרלוונטיים במוח שלי "נדלקים" והופכים לפעילים בעקבות הרחה, ניסיתי לעיין קצת בספר הפתוח שהיה הקהל שהגיע להרצאה. אמנם עוד לא התבקשתי לאבחן אף אחד, אבל הייתי זקוק למשהו שיעזור לי לא להירדם בישיבה.

כרגיל – לכמה אנשים יש חתול בבית, לכמה אנשים יש כלב בבית… מעניין, לאישה בשורה השלישית יש איגואנה! או לפחות היא באה במגע עם איגואנה בשתים-עשרה השעות האחרונות. רגע, יש לה גם ריח של שרקן – לא, שני שרקנים שונים. בית עם הרבה חיות מחמד? פינת חי? לא ברור. מישהו כאן בישל אתמול עם הרבה כורכום, למישהי יש עוגת שמרים בתיק… שמרים קינמון! הייתי שמח לביס. מה עוד?… נעלי עור חדשות, לא מעניין…  לשתים-עשרה מתוך הנשים שיושבות בקהל יש מחזור… נכון, זה לא יפה שאני חודר לפרטיות שלהן, אבל אני לא מגלה את זה לאף אחד, וברצינות – דם הוא אחד הריחות המודגשים והבולטים ביותר שיש, כך שאני לא בדיוק יכול להעמיד פנים שלא שמתי לב.

אחת מהן, סטודנטית עם פרצוף מנוקד בנמשים ושׂער בצבע נחושת שישבה בשורה העשירית, נראתה קצת במצוקה. היא הזיעה מעט, נראתה חיוורת אפילו יחסית לג'ינג'ית, ומדי פעם התנשפה קלות והגניבה לגימת מים מהבקבוק שהחזיקה. וסת יכולה לגרום להתכווצויות כואבות מאוד, לפעמים גם לבחילות וסחרחורות, כך שזה לא היה יוצא דופן במיוחד. אבל היה בה משהו שגרם לי לעצור, לחשוב, לנסות להיזכר. זה ריח שאני מכיר, אבל משהו קצת אחר… מה? התשובה עמדה ממש על קצה לשוני, אבל המוח העייף חסם אותה.

אין מנוס, אצטרך לעשות פרצוף מצחיק של 'תגובת פלמן'. הרבה פעמים זה עוזר לי לחדד את התמונה כשיש מצבור ריחות. העוויתי את פני והתרכזתי, מתעלם מהלחשושים שעלו מהשורות הקדמיות באודיטוריום.

אוי לא. לא, זה לא טוב. זה לא טוב בכלל.

"…ועכשיו נראה לי שהגיע הזמן להדגמה קטנה," הפרופסור פנה אלי במאור פנים. "אסף, מה דעתך לגלות לנו משהו מעניין על מישהי או מישהו מהקהל? אל תדאגו, אסף ישתדל לא לחשוף משהו מביך מדי," הוסיף בחיוך לנוכח כמה גבות מורמות בקהל.

הייתי במלכוד. רציתי מאוד לגלות לסטודנטית האדמונית שהיא בצרות, יותר ממה שהיא חושבת. אבל מול אודיטוריום מלא מפה לפה? אולי זה משהו שעדיף לטפל בו בדיסקרטיות? לנסות לבקש הפסקה לשתי דקות ולמשוך אותה הצִדה? החיים שלה עלולים להיות בסכנה, גם אם נדמה לה שהיא בסדר. אוף, להפיל שוב את הצלחת עם העוגה מול כולם? כבר הייתי בסרט הזה ולא רציתי שידור חוזר שלו. ומה אם היא בכלל לא תאמין לי? אין לי בכלל סמכות לאבחן מישהי באופן רשמי, או לשלוח אותה לטיפול. אני עוד לא ממש רופא.

"אסף? אתה מוכן?"

"מה?… כן," השבתי לפרופסור, דעתי נתונה עדיין לסטודנטית ולמצב הביש שבו היא נמצאת.

"אז בבקשה," דחק בי פרופסור גרינשטיין בעדינות, "אנחנו מחכים רק לך."

למה? למה אני תמיד צריך לצאת הטמבל שאומר יותר מדי וחושף סודות מביכים וגורם לאנשים להתרחק ממנו? למה? לא רציתי להפוך את עצמי למטרה מושלמת לחִצי הלעג של דוקטור כספי, ואולי אפילו לחטוף הערה בנושא אתיקה מדוקטור ממן, הבכירה ממשרד הבריאות. מצד שני, אם אמשיך להגניב מבטים לכיוון אישה אחת ספציפית בקהל, היא ממילא תרגיש מבוכה ואנשים יתהו איזה דבר נורא הרחתי אצלה…

"אסף?" דוקטור גרינשטיין קרא לי שוב, ושלח לעברי מבט שואל. התפללתי שהוא יצליח לקרוא את מחשבותיי ויושיע אותי איכשהו, אך לשווא.

הנהנתי באִטיות. "כן, ודאי, אין בעיה." הפרופסור פינה לי את מקומו ליד הפודיום, והתיישב. הוא הסיר את משקפיו ועיסה קלות את גבותיו לפני שהשיב את המשקפיים למקומם. ניחשתי שהוא מכין את עצמו להתמודד עם המבוכה האפשרית אחרי שאני אעשה – או אומר – משהו לא במקום. כרגיל.

"טוב, אז… אוקיי, כמה מילים לגבי הקהל," אמרתי, והעברתי מבט בחופזה על כמה מהאנשים, שוקל במי כדאי לבחור להדגמה. אין ברֵרה, אני חייב לחשוף פרטים רפואיים של כמה מהם, אולי ככה הסטודנטית הג'ינג'ית תאמין לי ותטוס מכאן ישר למיון.

"גבירתי שיושבת בשורה הרביעית – לא, לא את, זו שלידה – את רגישה ללקטוז, נכון? ובכל זאת שתית קפה עם חלב הבוקר." האישה שעליה הסתכלתי פערה עיניים בהשתאות. "אני לא מריח את הרגישות עצמה, כמובן – אין לי דרך לדעת את זה – אלא את השיירים של כדורי הלקטאז שלקחת כדי שהקפה לא יעשה לך צרות. קצת קשה להסביר, אבל עודף אנזימים זמני מדיף ריח ספציפי… בקיצור, את לא צריכה שני כדורים לקפה, מספיק אחד. אני מנחש שלא הוספת הרבה מדי חלב לקפה ממילא. נכון?"

כמה אנשים בקהל מלמלו "וואו" בקול מהוסה. הגברת עם הרגישות ללקטוז הנהנה לעברי במבוכה.

"ואתה, אדוני… בשורה שמונה. יום אחרון לטיפול אנטיביוטי בדלקת גרון, אני מנחש? או יום לפני אחרון? ריכוז מאוד גבוה של אוגמנטין, ותוצרי לוואי של תהליכים דלקתיים שאופייניים לדלקות בדרכי הנשימה."

"אין מצב," קרא הסטודנט משורה שמונה בהתרסה ובקול צרוד, "מישהו אמר לך או שראית את התיק הרפואי שלי."

"ממש לא. אגב, כדאי לך מאוד לסרס את החתול שלך, זה ימנע ממנו לסמן את הבית בשתן. הבגדים שלך יצאו נקיים מהכביסה," מיהרתי להוסיף בתגובה לרחש הנדהם מהקהל, "אבל הריח הזה מאוד דומיננטי ושורד גם כביסה או שתיים. כלומר, מבחינתי. לא לאנשים רגילים. כלומר, לאנשים עם חוש ריח רגיל, סליחה." אסף, שתוק כבר.

האיש נאלם דום והסמיק עד תנוכי אוזניו. אילו היה מספיק קרוב אלי, יש סיכוי שהייתי חוטף אגרוף בפרצוף. אנשים בקהל נעצו זה בזה מבטים נבוכים. האישה הג'ינג'ית בשורה העשירית צחקקה, למרות שידעתי בוודאות שהיא הרגישה לא טוב. מבטי נפגש לרגע במבטה, פתחתי את פי כדי לומר משהו, ואז סגרתי אותו, והשפלתי את עיניי, מנסה לחשוב איך לא להישמע היסטרי ומלחיץ מדי.

"זה בסדר," שמעתי קול נעים אומר, "אתה יכול לומר את זה. אני לא איעלב."

הרמתי את מבטי. הג'ינג'ית היא שדיברה, ועכשיו חייכה אלי, בפנים חיוורים ומיוזעים מעט. "אני… מה?" השבתי, מבולבל מעט.

"אתה יכול לומר שאני במחזור. כולנו פה לומדים רפואה," השיבה האישה הג'ינג'ית בקול רם וצלול, כמעט בהתרסה. "וגם אם לא, זו לא סיבה לבושה. אם הצלחת להריח שתן מכובס של חתול, מחזור לא צריך להיות בעיה בשבילך. הוא בעיה בשבילי, אבל זה סיפור אחר."

הקהל צחק בקול רם. מתוך עננת הבלבול והמבוכה וחוסר השינה של קרוב לעשרים ושמונה שעות רצוף, התגבשה החלטה. אני לא יכול לשתוק או להתעלם, אני חייב לומר לה, ויהי מה. ולעזאזל עם חוסר הנעימות ובעיות האתיקה ודוקטור כספי. פניתי לסטודנטית הג'ינג'ית ודיברתי אליה ישירות, כאילו אין באודיטוריום המלא מפה לפה איש חוץ מאִתנו, "תקשיבי, אני מצטער, אבל את חייבת לגשת למיון עכשיו. אני מבין שאת מרגישה לא טוב ממילא בגלל המחזור – סחרחורת, כאב ראש, אני מנחש שגם בחילה? זה לא רק המחזור, זה הסוכרת. את סובלת מהיפרגליקמיה."

חיוכה של האישה הג'ינג'ית התפוגג. היא נשענה אחורה לאט, הטתה את ראשה והתבוננה בי בריכוז.

"אבל יש לי משאבת אינסולין", היא השיבה. "אתה צודק לגבי הסחרחורת והבחילה וכל זה, אבל… רגע…" היא הרימה את שולי חולצתה ובדקה את המשאבה. "היא מראה שהכול בסדר." היא הרימה את ראשה והסתכלה שוב אלי במבט מבולבל ומלא חשש. "אבל אני באמת לא מרגישה טוב."

"לא הצלחתי לזהות בהתחלה, כי הרבה זמן לא נתקלתי בקטואצידוזיס, אבל את בשלבים הראשונים. זה עלול להיות ממש מסוכן, אז אני מציע ש-"

"רגע אחד," התערבה דוקטור ממן. לרגע שכחתי שאנחנו באולם מלא אנשים. "לפני שאתה מחלק אבחנות של חמצת סוכרתית: אנחנו נמצאים בבית חולים. יש לנו כלים לבדוק את הדברים האלה. סליחה, איך קוראים לך?"

"הדס", השיבה הסטודנטית הג'ינג'ית, שכבר הוציאה את ערכת הסוכרת שלה ומיהרה לדקור את אצבעה כדי לבדוק את רמת הסוכר. "שנייה, בואי נראה רק מה רמת ה…"

המכשיר צפצף. הדס התנשפה בבהלה.

"הוא צודק! סוכר 420 ומטפס. כנראה שהמשאבה נסתמה…"

"הדס," פנתה אליה הסטודנטית שישבה לידה, "קדימה, למיון." הדס התחילה לאסוף את החפצים שלה לתיק. מכל עבר נשמעו מלמולי השתאות ודאגה. "עזבי את התיק," דחקה בה החברה, "אני אקח את זה. לכי, אני אחרייך." הדס מיהרה החוצה, והחברה מיהרה בעקבותיה עם החפצים והתיקים.

אחרי שהשתיים הלכו, הסטודנטים הנרעשים החלו לפטפט ביניהם בקולות הולכים וגוברים. דוקטור גרינשטיין ניסה להרגיע את הרוחות.

"חברות וחברים… אנחנו עוד לא סיימנו. אני שמח שהבעיה מטופלת, אבל לא נוכל להמשיך ככה… זה מספיק… תודה."

לאט-לאט השתתקו הקולות, ודוקטור גרינשטיין סיים את המצגת שלו בהסברים על מבנה תכנית הלימודים שלי עד עתה, בתוספת כמה מילות תודה לאנשים במשרד הבריאות שאפשרו את זה, ביניהם דוקטור ממן שישבה בקהל. למען האמת, כבר לא ממש הקשבתי. בעיקר רציתי להתעדכן במצבה של הדס. ריחפתי במחשבות על הטיפול המידי שהיא ודאי קיבלה – זריקת אינסולין, בלי ספק, בדיקת מצב החמצת הסוכרתית, סביר שירצו לאשפז אותה לזמן מה למעקב.

הייתי שקוע כל כך במחשבות על הטיפול של הדס, שלא שמתי לב שהפרזנטציה הסתיימה והקהל כבר זרם החוצה. דוקטור כספי, דוקטור ממן ופרופסור גרינשטיין נשארו באודיטוריום ושוחחו ביניהם. קולו של דוקטור כספי צלצל באוזניי והחזיר אותי אל קרקע המציאות, "…כי אי-אפשר לזרוק לאנשים אבחנות בעל פה ולצפות שתהיה המשכיות טיפולית בצורה כזו. אז מה, הוא לא ירשום שום דבר בתיק? פשוט ידלג על הבדיקות? ומה יעשה הרופא שאחריו, אם אין לו תיעוד של מה שהוא עשה עם הפציינט?"

"בשביל זה יש נהלים, דני," השיב פרופסור גרינשטיין. "ובשביל זה אסף ילמד את הנהלים בהתמחות."

"הוא מצפצף על הנהלים! אתה מדבר אִתי כאן על יצירת פרוטוקולים מיוחדים שתקפים רק להליך האבחון ה… מיוחד שלו – איך הוא יעביר משמרת לרופאים אחרים? אם אתה יוצר פרוטוקולים המותאמים למידותיו של רופא אחד ספציפי, אתה עושה עוול לכל היתר. הם לא יוכלו להשתמש באותם קיצורי דרך ולדלג על בדיקות, ואני לא רוצה לחשוב על הבלגן שזה יגרום מבחינת הניירת."

בלבי איחלתי לדוקטור פוץ שילך לכל הרוחות. הבעיה היא, עד כמה שקשה לי להודות בזה, שהוא לא לגמרי טעה. יש קושי בתיאום בין השיטות שלי לשיטות הקונוונציונליות, ואני לא יכול להתעלם מהנהלים ולהסתכן בפגיעה באיכות הטיפול של רופאים אחרים. הם צריכים לקבל את התמונה המלאה, ואת זה מקבלים דרך בדיקות. אין להם את האף שלי.

"אני מסכימה אִתך לגבי שורש הבעיה," אמרה דוקטור ממן. "אי-אפשר לנהל טיפול רפואי לפי תחושות בטן, גם אם הן מדויקות מאוד. השאלה היא איך נוכל לרתום את התחושות האלה כדי לשפר ולייעל את הטיפול. אסף," פנתה אליי, "מה דעתך? חשבת על ההתמחות שאתה רוצה לבחור, ואיך תיישם את היכולת שלך בתחום הזה? היית רוצה ליצור פרוטוקולים חדשים או לשנות את הקיימים?"

למה אני חייב להתמודד עם זה עכשיו? המוח שלי בקושי מתפקד. זה לא הזמן להחלטות הרות גורל. אבל שלושתם התבוננו בי וציפו למוצא פי, לא יכולתי להתחמק.

"לא הייתי רוצה לשנות נהלים קיימים, כי יש בהם הרבה היגיון לרופאים שהם לא אני," השבתי. "אני לא רוצה להיתקע לרופאים אחרים כמו עצם בגרון, להפוך להם את הסדר של הטיפול, לגרום להם לנקודות עיוורות באבחון. חוץ מזה, כדי להשתמש ביכולת שלי, אני צריך להיות יותר ליד הפציינטים ולא ליד התיקים שלהם, או ליד המחשב. אני צריך להריח אותם, לגעת בהם. מה שעושים עם האינפורמציה הזאת אחר כך זה כבר סיפור אחר."

"אז מה אתה אומר, בעצם?" שאלה דוקטור ממן. "אתה מעדיף לעסוק רק ברפואה אבחנתית?"

"לא, ממש לא. להפך, אני מעדיף לטפל בפציינטים באופן מעשי. יותר לכיוון של סיעוד."

"סיעוד?" התיז דוקטור כספי בבוז, "כלומר להיות אח, זה מה שאתה רוצה?"

לקחתי נשימה עמוקה. "יש סיכוי ש… כן, בעצם."

"אתה צוחק עליי. אחרי כל מה שהשקיעו בך, כל השנים האלה? כל המערכת עושה שמיניות באוויר כדי לאפשר לך להפוך איכשהו לרופא, ואתה מעדיף לבזבז את היכולות שלך ולהיות אח? למה שלא תיקח את כל הידע שלך ותזרוק אותו לזבל?"

"רגע אחד, דני," התרה בו פרופסור גרינשטיין, שסוף-סוף החל לאבד את שלוותו. "אני מבקש ממך לא לזלזל כל כך בסיעוד. אשתי היא אחות, ואתה יודע טוב מאוד שבלי סיעוד אין לבית החולים זכות קיום."

"אני בטוחה שהוא לא התכוון לזלזל," אמרה דוקטור ממן. "אבל אני חייבת לומר שגם אותי זה מאכזב. אסף, אתה בטוח? אתה רוצה להיות אח וזהו, לא להמשיך בכלל להתמחות?"

נשכתי את שפתי לפני שהשבתי. "אני חושב על זה המון בזמן האחרון. אני אוהב לטפל בבני אדם ולעזור להם, ואני אוהב לזהות מה יש להם ומה קורה בגוף שלהם, אבל כרופא אני לא אוכל לעשות את זה. אני יכול לעזור לרופאים אחרים לעשות את העבודה שלהם טוב יותר, זה פשוט… הם במקום אחד ואני במקום אחר, ואנחנו צריכים להיפגש איפה שהוא באמצע," סיימתי בצורה עילגת.

השלושה שתקו לרגע. דוקטור ממן הנהנה אך נראתה מסויגת. דוקטור גרינשטיין מולל באצבעותיו את הניירות מהפרזנטציה, ורק באותו רגע הבחנתי בכתמים הכהים מתחת לעיניו וחשבתי שאולי גם הוא, כמוני, עייף מהמלחמות והמאבקים. במידה מסוימת נראה שהוקל לו לשמוע את החלטתי. שנינו ידענו שאי-אפשר לדחוף אותי לתוך תבנית שלא מתאימה לי.

דוקטור כספי, לעומת זאת, עוד לא אמר את המילה האחרונה.

"איפה שהוא באמצע, אתה אומר. יודע מה? אתה חצוף. כן, זה מה שאתה!" למראה מבטי הפגוע, הוא הרים את קולו. "חצוף וכפוי טובה! טובי הרופאים משקיעים בך, מלמדים אותך, עושים מעל ומעבר, משנים נהלים – ממש מתחננים, רק תבוא ללמוד ותיתן לנו ליהנות מהכישרון שלך! ואתה מצפצף על כולם, מחליט שלא מתאים לך פרוטוקולים, ואתיקה, ונהלים, אתה יכול לצעוק דיאגנוזות במסדרונות, לשלוף מהמותן שהרחת את א' והרחת את ב', ולעזאזל מה שהיה לפניך ואחריך! ככה מרפאים אנשים, אתה חושב? מלטפים להם את הידיים ומריחים להם את בית השחי? עם כל הכבוד לאחיות, סיעוד זה לא רפואה. אולי נקשור לך סרט של כלב שירות, ונסגור עניין? תעבור ממיטה למיטה כמו חיית מחמד בבית אבות? יש לך מחויבות להיות רופא, ואם אתה לא מסוגל לנהוג באחריות, אז –"

לא יכולתי יותר. העייפות, התסכול והכעס התפרצו ממני בבת אחת. "יש לי יותר אחריות משאתה יכול בכלל לתאר לעצמך!" צעקתי בחזרה על דוקטור כספי. "יש לך מושג מה זה אומר, להרגיש כמעט כל דבר שקורה מסביבך? אתה יודע בכלל כמה פעמים הכרחתי את עצמי לא לומר כלום לאנשים כשהיה ברור לי שקורה להם משהו? אתה יודע כמה פעמים התאפקתי בכוח לא לומר כלום לאנשי הצוות פה בבית החולים? מה אני אמור לעשות במצב כזה? לא להגיד לסטאז'ר שאִתי במשמרת שמתפתחת לו קרצינומה על הזרוע? לא לספר לאחות בפנימית ד' שיש לה ציסטה מודלקת בשחלה, עד שזה יתפרץ בכאבי תופת והיא תגלה לבד? לא לומר לרופאה האחראית עליי במיון שהיא חייבת גסטרוסקופיה בהקדם בגלל הדלקת בוושט, שהיא לא רוצה לעשות כי אין לה זמן בין התורנויות? לא, אני לא אמור לטפל באנשים שלא ביקשו ממני, אבל מה אם הם בכלל לא יודעים שהם אולי צריכים טיפול? מה אני אמור לעשות, פשוט להתעלם מכל תמרורי האזהרה שצועקים אלי מכל כיוון?"

"זה בדיוק מה שאתה צריך לעשות!" דוקטור כספי צעק בחזרה. "אתה לא יכול להתנפל על אנשים ולהכניס אותם לסטרס עם אבחנות שמבוססות על תחושת בטן, אם אין סכנת חיים מיידית! יש בדיקות! פרמטרים מדידים! דרכים לאשש את האבחנה שלך, ואז הפציינט צריך להחליט מה לעשות ואיך לעשות! זו לא ההחלטה שלך!"

"אז בשביל מה אני צריך את כל זה?" צרחתי, "לשמור הכול לעצמי, לא להגיד שום דבר לאף אחד, ומצִדי שכולם ימותו? זה מה שאתה רוצה? יופי, קיבלת! אני לא רוצה להיות רופא, אם זה אומר להכריח את עצמי לא לעזור לאנשים! לא ביקשתי להיוולד ככה, לא ביקשתי לדעת את כל מה שאני יודע! חשבתי שאפשר לעשות עם זה משהו טוב, כנראה שטעיתי! בסדר? אני טועה ואתה צודק!"

יצאתי מהאודיטוריום בריצה, מרגיש את הדמעות נקוות בעיני וגוש של כאב חונק את גרוני. דוקטור גרינשטיין וממן לא ניסו לעצור אותי. דוקטור כספי צעק אחרי "כפוי טובה! הוא שאמרתי!"

המשכתי לרוץ עד שהגעתי אל הכניסה למיון. שם עצרתי ונשענתי על הקיר בחדר ההמתנה, וניסיתי לעצור את הדמעות ולהסדיר את הנשימה המואצת. הרגשתי שאכזבתי את פרופסור גרינשטיין, את דוקטור ממן, את אמא שלי, את כולם. אם אני מחליט לא להיות רופא מהסוג של דוקטור כספי, זה אומר שנכשלתי? זה באמת כל כך נורא אם לא יהיה אף אחד אחר כמוני בצוות? זה באמת כל כך נורא להיות אני?

דלתות ההזזה של חדר המיון נפתחו לרגע ושמעתי קול מוכר ועייף קורא לי.

"הי, זה אתה! שוב שלום."

הדס, הסטודנטית הג'ינג'ית, נופפה לי בידה מהמיטה שבה שכבה. הסניטר גלגל אותה אל פתח המיון, והשאיר אותה לרגע לידי בזמן שהלך לקחת את התיק שלה מהמזכירות.

"הי," השבתי והתקרבתי אל המיטה. "איך את מרגישה?"

"הרבה יותר טוב, תודה," היא חייכה אלי. "צדקת לגמרי – התחלה של קטואצידוזיס, אבל לא נורא. וצריכים להחליף לי את הצינור במשאבת האינסולין, הוא היה סתום. לוקחים אותי עכשיו לפנימית ב' להשגחה."

"אני שמח לשמוע," השבתי בהקלה. ואז הוספתי במהירות, "כלומר, לא שמח שזה קרה, אלא שמח שאת מטופלת…"

"כן, הבנתי," צחקה הדס. "לא חשבתי שאתה שמח שאנשים חולים, זה די ברור שלא."

"אני מצטער שצעקתי את המצב שלך ככה לפני כולם," התנצלתי. "לא ידעתי מה לעשות באותו רגע."

"זה בסדר," אמרה. "אם לא היית עושה את זה, המצב שלי היה הרבה יותר גרוע עכשיו. הצלת אותי."

הסמקתי והשפלתי את מבטי לרצפה.

"אין לך מה להתבייש, זה נכון. יש לך כישרון בלתי רגיל, ואתה משתמש בו כדי לעזור לאנשים. אני חושבת שזה נפלא."

"כן…" השבתי בהיסוס, "זה קצת לא מתאים לנהלים הרגילים, ולכל מיני זוטות כמו פרוטוקולים, ואתיקה וסודיות רפואית…"

"נה, הדברים האלה יסתדרו," אמרה הדס בביטחון, ופיהקה. חלק מהביטחון המופלג הזה, כך חשדתי, היה תוצאה של הנמנום שהשרתה עליה הירידה הברוכה ברמת הסוכר.

"טוב," אמרתי, "בכל זאת אנשים מתרגזים לפעמים אם אני נותן להם אבחנות שהם לא ביקשו."

"נתת לי אבחנה שלא ביקשתי, ותאמין לי, אני אסירת תודה. גם אם לא הראיתי את זה באותו רגע." עיניה הירוקות חייכו אליי. "רוצה לבקר אותי מחר בפנימית ב'? נדבר קצת על כוס קפה? נשמע שיש לך מה לפרוק מהלב."

צחקקתי וחייכתי אליה בחזרה. "בשמחה, אבל רק אם… אם זה באמת בסדר מצדך."

הסניטר חזר עם התיק והחל לגלגל את המיטה לכיוון המעליות. תוך כדי שהם מתרחקים במסדרון, הדס קראה לכיווני, "זה בסדר, אתה לא הרופא שלי!"

באותו רגע, כבר לא היה כל כך אכפת לי שקוראים לי כלב.