כשתגדל תבין / לילי דאי

נער היה האחרון, וכך איבד את שמו, נדמה לו. הרי לא צריך שמות כשיש רק אחד. אין סיבה לזכור את שמו כשאפשר לפנות אליו כ"היי, אתה, נער". צעיר בכמה שבועות מהצעיר שבחבריו, הוא נותר מאחור, נחנק בדממה שהותירו לו כשש"תו. וכך נותר "הנער", עבור כולם מלבד הוריו ואחותו, שהמשיכו לכנות אותו בכינוי החיבה של ילדותו, "קוּש". כינויי חיבה הם חשובים להתפתחות בריאה, הסבירו לו הוריו כשנימי, אחותו, נולדה. צריך גם לדבר אליה נכון, בטונים גבוהים, כי זה מפתח את השפה. הוריו תמיד עשו הכול בדיוק נכון. בכל פעם שהתלונן היה להם הסבר ארוך ומפורט להבהיר למה הדברים חייבים להיות כפי שהם. נדמה לו שהוא בעצמו היה שוכח את שמו, אם לא היה פוגש מפעם לפעם בבני שכבתו ברחוב – כמה מחבריו עדיין פנו אליו בשמו כשניסו לדבר אִתו. והיילי. בימים הראשונים היילי עוד הייתה מגיעה לבקר אותו בכיתה, בונה את המילים לאט ובזהירות בקולה הרך, ממלאת את השקט במלמולים שבורים, מלווה את המילים הריקות במבט מלא עד להתפקע, עד שהתסכול על כל מה שלא הצליחה לומר נשטף בפרץ דמעות והיא נעמדה בפתאומיות ונמלטה מהחדר. אחרי כמה פעמים כאלה היא הפסיקה לבוא. הוא תוהה אם היא מחכה לו. כמה התחנן בפני הוריו שיתנו לו לש"תות מוקדם, שלא אכפת לו מהסיכונים, שהוא יעמוד בזה, שתמיד היה מפותח לגילו. הם רק הנידו בראשם בקור ואמרו לו – כשתגדל תבין.

הוא היה הראשון שלהם. הם עוד לא היו מיומנים, והתקשו לתקשר אִתו למרות גילם הצעיר, לפני שנים לא רבות עוד היו נוער בעצמם. תמיד התלונן על כך, מסרב להבין איך יכלו לשכוח מהר כל כך. החודשים האחרונים היו התעוררות אכזרית. הרי מהשכבות מעליו לא ציפה לדבר – גם כשהיו נוער היו מתעלמים ממנו, אחד מה"קטנים", ולא היה בשתיקתם שינוי משמעותי. דבר לא הכין אותו לשתיקתם הפתאומית, המוחלטת של חבריו שנעלמו בזה אחר זה. והמבט הכמֵהַּ שהיילי נועצת בו כשהם עוד נתקלים זה בזו לפעמים – האם עוצמתו נחלשת? הוא מרגיש כיצד הוא נמק מגעגועים, סופר לא את הימים או השעות אלא את השניות בבידודו הצורב, אפילו בולע את שאריות כבודו העצמי והולך לדבר עם הקטנים, מעמיד פנים שהוא מביא משהו לנימי ועוצר להאזין לפטפוטיהם, הם מקיפים אותו כגוזלים רעבים וקולותיהם הדקים ממלאים את האוויר כשהם מספרים לו בהתלהבות על חייהם הקטנים, ונימי נצמדת לברכו כבעלים הגאה של הפלא, קורנת בתשומת הלב.

בבית, באמצע מהומה נוספת, בעודו צועק על הוריו מלוא ריאותיו, מכוון להכאיב כפי שלא עשה מאז עלה שכבה, נימי משליכה עצמה על הרצפה וצורחת, קולה מפלח את עור התוף כפי שהיה רוצה אולי לעשות בעצמו, ושלושתם משתתקים ופונים אליה בבהלה.

"אני לא רוצה שקוּש ילך," היא מאנפפת כשהם מצליחים לעצור את צווחותיה, להרים אותה מהרצפה ולהרגיע אותה מעט.

"אני לא הולך לשום  מקום, נימי," הוא פולט, מופתע.

"אתה כן. אחות של רוני ש"תתה, אני יודעת!"

"נימי – יום אחד אני אעזוב את הבית, אבל זה ייקח זמן, אני אגור כאן עוד לפחות שנתיים."

"ואתה תמשיך לשחק אִתי?"

הוא מתבונן בהוריו, שמביטים בנימי בחוסר אונים מבלי שימצאו את המילים הנכונות. נימי מגיבה לדממה בהתחדשות הבכי, קוברת את ראשה בחזהו של אביה המלטף את שׂערה ומתייפחת, בין יפחה לשיהוק ממלמלת שוב ושוב "תגידו לו שלא ילך." ובכך מסתיים הוויכוח.
***
"אבל היילי…" הוא מנסה למחרת לפרוט על רכות לִבּו היחסית של אביו.

"זה רק עוד כמה שבועות," הוא עונה.

"כמה שבועות זה המון זמן!"

"בשבילך," עונה אביו. "אבל היילי רואה את העולם אחרת עכשיו. כשתש"תה תראה שהכול בסדר ביניכם."

"ומה אם היא תפגוש מישהו אחר?"

"זו תמיד סכנה. אבל קוש…"

הוא מתנער משם החיבה הישן בזעף, מסרב להתנחם. "קוש, אתה והיילי הייתם בלתי נפרדים כל החיים, כמעט, כשתתקשרו שוב – אני בטוח שזה יהיה בסדר. אתה תבין אחרי שתש"תה. זה אחרת. זה יהיה בסדר."

"אז למה אתם לא נותנים לי לש"תות?" הוא צועק, להט נעוריו מתפרץ שוב.

"אתה עוד לא בשל, קוש. האונה הקדמית…"

"עדיין לא סיימה להתפתח. אבל זה לא אומר!"

"זה מסוכן, קוש. הסיכוי לנזק… זה סיכון שאנחנו לא מוכנים לקחת."

"אבל אני מוכן! זה הראש שלי!"

"ואתה הבן שלנו. ואנחנו…" אביו מחפש את המילה הנכונה לרגע, מתפשר, "…אוהבים אותך. זה התפקיד שלנו להגן עליך."

"אני לא יכול יותר, אבא." הוא בוכה, ושונא את עצמו על כך, על חוסר השליטה הזה שרק מוכיח שאביו צודק.

"לפעמים אנחנו חזקים יותר מכפי שנדמה לנו. זה רק עוד שלושה שבועות."

"שבועיים וארבעה ימים." הוא מושך באפו, ואביו מחייך.

"רואה? אפילו לא שלושה שבועות."

"אתה לא מבין כלום." הוא ממלמל, ומתכדר לתוך עצמו. כשאביו מנסה ללטף את ראשו הוא מתכווץ ונרתע ממגעו. אביו מוותר ועוזב את החדר, אך הוא נותר ללא תנועה.
***
ואמו, מעשית כתמיד: "אין משהו מועיל יותר שאתה יכול לעשות בזמן הזה?"

הוא לא מגיב. שוכב, גבו מופנה אליה, מעמיד פני ישן.

"כבר יומיים שאתה שוכב כאן ומרחם על עצמך. אולי תקום?"

"למה?"

לרגע היא לא בטוחה אם דמיינה את הלחישה הצרודה מדמעות. "אני אכין לך פאי…"

"לא הכול קשור לאוכל, אמא." הוא מתחרט על המילים ברגע שנאמרו. הוא יודע, הרי, שזה לא באמת לגבי האוכל, כבר מזמן הבין שזו דרכה להביע רגש, להציע משהו מעשה ידיה, משהו מתוק וחם שמגלם בתוכו את הזמן שהשקיעה באפייתו לשלמות, בדיוק כמו שהוא אוהב.

"…ואתה תוכל להתחיל להתאמן." הוא לא בטוח אם היא מתעלמת מדבריו שכוונו לפגוע או שלא הבחינה בהם, ובכל מקרה חש דקירה של הכרת תודה. "הבחינה שלך בעוד שבועיים. עשית בכלל משהו לגבי זה?"

ופתאום הוא קולט – התאריך הרי לא אומר כלום אם הם יחליטו שהוא לא מוכן, ויעבור חודש שלם לפני שיסכימו לבחון אותו שוב. לא כולם עוברים בניסיון הראשון. המחשבה על חודש נוסף לבד משתקת כמעט.

"יש לך שבועיים ללא הפרעות. תשקיע אותם בלימודים שלך." מציעה אִמו, והפעם הוא מהנהן ברצינות.
***
האור נדלק מעצמו כשהוא נכנס לכיתה הריקה. העמדה החביבה עליו משמיעה קול גרגור קל בעודה מתחממת לקראתו. מעבר לקיר הוא שומע את צהלתם של הנוער החדש, הרועש, שהחל להתבגר בשבועות האחרונים. לא הרבה יותר מקטנים, בעצם, ובכל זאת הוא נאבק בדחף לרוץ לכיתה ליד ולהצטרף לשיעוריהם. אבל הוא צריך להתרכז. הוא מצמיד את האלקטרודות למצחו ורקותיו ומביט בעולם שלו קורם עור וגידים. בוחן אותו בריכוז, מזהה את המקומות בהם הצבעים חיוורים, המרקמים דלוחים או עכורים, הקווים מתקמטים קלות, ומתחיל לתקן. כחול, הוא חושב, והמערכת מזהה את הפעילות הרלוונטית ומגיבה אליה בנימים דקיקים של כחול שנפרשים סביבו. כחול הוא מחזק את המחשבה, מתמקד בה בכל מאודו והנימים נשזרים אלה באלה והופכים למשטחים מבריקים, תכולים וצלולים כעיניה של היילי, כלל וכלל לא הגוון הנכון, ומערכת הביו-פידבק משמיעה את צרצור האזהרה הצורם, לנשום עמוק, להירגע, שליטה, הוא בשליטה, והוא מעלה בדמיונו את הכחול העמוק של שמי הערב, רואה אותו לנגד עיניו, נוגע בו במוחו ופורש אותו משם החוצה והמערכת מגיבה, הכחול מתפשט בה, הוא נזהר לא לצאת מהקווים והתמונה רועדת קלות מהמאמץ.

"לא רע," אומר קול מאחוריו. "שיפור ניכר."

קוש נרתע בהפתעה ואחת מהאלקטרודות נושרת ממצחו. העולם שיצר מרצד ונעלם. הם שלחו מורה להשגיח עליו, כאילו הוא קטן? הוא בולע את תחושת העלבון, ואומר, "תודה."

המורה מחייכת אליו חיוך של מבוגרים, שלא נוגע בעיניים. איך אפשר לשכוח איך לחייך, הוא תוהה, בפעם המי-יודע-כמה. הוא חשב לשאול, אבל ברור לו שהתשובה תהיה "כשתגדל תבין". בכל אופן אין לו זמן לחשוב על זה עכשיו. הוא צריך להתכונן למבחן. הוא מצמיד את האלקטרודה בחזרה וחוזר להתמקד בעולם שלו, בלי לטרוח לברך את המורה לשלום. אלה רק מילים, ולמבוגרים מילים לא אומרות מאום.
***
חברי הוועדה מביטים בו בהבעות ריקות. קוש מנסה לשווא לקרוא בהן משהו, רמז להחלטה, אבל לא ניתן לפענח בהן דבר.

"הסריקות המוחיות מספקות," אומרת לבסוף יושבת ראש הוועדה הבוחנת, וליבו מנתר, "אבל הביצוע – הביצוע שלך היה מושלם." מכאן והלאה הוא שומע אותה רק בקושי מעל הדפיקות של דמו ההולם באוזניו. "אנחנו יודעים כמה קשה עבדת. וזה השתלם. שדרוג התקשורת שלך יתחיל מחר. מעכשיו אתה חייב להיות בצום מוחלט."

הוא מהנהן, אוטומטית, מחשבותיו כבר במקום אחר. הוריו מחבקים אותו, נדמה לו שהוא מצליח להבחין בגאווה בהבעת פניהם.

בבוקר הוא נפרד מנימי בדמעות, ולא רק שלה. היא בכל זאת אחותו הקטנה – גם כשהיא מעצבנת, וזה היה, הוא מודה בינו לבין עצמו, פחות מעצבן מכפי שטען נחרצות לאורך השנים, הדחף הראשוני שלו הוא מאז ומתמיד לגונן עליה, והאהבה כלפיה ממלאת אותו כשהיא נאחזת בו, מייבבת.

"אל תלך, קוש. אל תלך."

"אני אחזור, נימי. אני מבטיח." הוא מלטף אותה ויודע שבאופן כלשהו הוא משקר, או לפחות משמיט חלק מהאמת, כי הוא יחזור, אבל אחר, ושום דבר לא יהיה אותו דבר. הוא מותיר אותה מאחור, לפחות לזמן מה. כל כמה שרצה בשדרוג, על הדחיפות העצומה שחש, לא קל לו להשתחל מבין זרועותיה ולצאת אל בית החולים.
***
"ספור בבקשה לאחור ממאה."

הוא פותח את פיו וחושש לרגע שלא יצליח להוציא שום קול מגרונו היבש, שיתחיל את חייו הבוגרים בחריקה מביכה. מביט בצינורות המתפתלים מזרועותיו ומנסה שלא לחוש באלה שבאפו, עוקב אחרי הפלסטיק השקוף אל הרופאים שמתבוננים בו מעבר לצגים.

"מאה," הוא אומר. "תשעים ותשע. תשעים… ושמונה. תש… תשעים וש…" והעולם משחיר. הם ממתינים עוד רגע, לוודא שחוסר הכרתו מוחלט, לפני שהם מפעילים את מערך המחטים.

הן קודחות דרך עורו, גולגלתו ושכבת המגן הראשונה של המוח, ואז נוטשות את צורת המחטים ונוטפות בטיפות גדולות דרך החלל העכבישי אל העטיפה הרכה והחלקלקה הצמודה למוח. הן מחליקות על פניה כמחפשות, מתמקמות כל אחת באזורה היא ומחלחלות פנימה.

הוא פוקח את עיניו. הוא אכן לא חש דבר, כשאמרו לו את זה סירב להאמין להם. הצג מולו מלא בהוראות והוא מתחיל למלא אותן. מניע את רגליו, ידיו, אצבעותיו. נושם עמוק. פותר את התרגילים הפשוטים שמוצגים לו, ואז את המורכבים יותר, מדבר, צוחק, מרגיש, נזכר, מתוודה על סודותיו המביכים ביותר, צובע עולם קטן בכל צבעי הקשת המנטלית. הטיפות מחלחלות בינות לנוירונים, נמשכות לפעילויות שיוצרות פעולות מסוימות ונדחות מאחרות, מנווטות במרחב המסרים האלקטרומגנטיים שהוא יוצר עבורן. תחושות משונות מתחילות להתעורר בו כשחלקים ממוחו מופעלים, משתנים, השדרוג התקשורתי מעודד סינפסות חדשות להיווצר במוחו, קושר קשרים חדשים בין התאים, מכין את מוחו לקלוט ולקבל אותו. חלק מהטיפות מתפרקות לחלקיקים שחודרים לתוך התאים ומשנים אותם, שינויים קלים, מורגשים בקושי. חלקן מתיישבות על עצי הדנדריטים המזדקרים מתאים כאנטנות לקלוט את מסרי התאים מסביב, מקהות את רגישותם או מעצימות אותה. כשהכול מוכן, החומר הנותר הופך לרשת דקה ועדינה המתפרשת במוחו והופכת אותו למשדר דו-כיווני, מעניקה לו את הקול לו השתוקק כל כך.
***
כשההרדמה המקומית מתפוגגת, העולם מלא בכאב. משככי הכאבים מקהים את עוקצו אך לא מבטלים אותו לחלוטין. הוא לבד שוב – הזהירו אותו שזה יקרה, בידוד של כמה ימים הכרחי, הם אמרו, רק עד שהכאב יחלוף, והוא מנסה להכין את עצמו לכך כשהדלת נפתחת ואִמו נכנסת, נושאת פאי מעלה אדים עדיין. נדמה לו בהתחלה שזה ריחו של הפאי שממלא אותו, ואז היא מתקרבת, אִמו הקרה, המרוחקת, המעשית-תמיד, ומשהו בו מתחיל להתבהר, לאט, לאט כל כך, כמו הפשרת קרחונים, ונדמה לו שזה טעמה בתוכו, חם ומתוק ומגונן, טעם וריח וצבע ורגש שמתערבלים בו, והוא יודע שמעולם קודם לכן לא הכיר אותה, את אִמו. הוא יכול לחוש את החשש הקל, איך היא מתכווצת בכאב שהוא מקרין, עדיין לא יודע לווסת את עצמו, אך היא משתלטת על התחושה במהירות, מקפלת אותה לתוך חלל פרטי ומעלימה אותה ממנו. מניחה את הפאי מולו והוא יודע שהוא צריך לאכול ולהתחזק אחרי הניתוח והצום, ויודע שהידע הזה מגיע ממנה, ויודע שהוא מוקף באהבה כפי שלא הבין את המילה קודם לכן, אהבה שהיא לולאת היזון חוזר ממנה אליו אליה. הוא לוקח ביס, והיא קורנת בהנאה שלו מהיצירה שלה, והתחושות החדשות משככות את הכאבים טוב בהרבה מהתרופות.
***
ביומיים הראשונים אִמו היא היחידה שמבקרת אותו, למרות הכאב שמרתיע את כל האחרים. הוא מנסה לשמור את כאביו לעצמו, אך עוד לא באמת מצליח. אחר כך גם אביו מצטרף אליהם. ככל שהכאב נחלש ונעלם, הרופאים חוזרים. הוא לומד, כל יום קצת, סדרות של תרגילים שהופכים מורכבים יותר, הוא משתפר במהירות, אימוניו משתלמים. לבסוף מגיע יום השחרור שלו.

הוא חש בה עוד לפני שהיא נכנסת לחדר, דקירה של פחד מעורב בהתרגשות מעברה השני של הדלת. ואז הדלת נפתחת והיילי שם, ממלאת את עיניו ואת נפשו והוא מוכרע על ידי הקלה וגעגועים שבמקורם הוא לא בטוח, לא מצליח להבחין בינו לבינה ולאחר רגע מפסיק לנסות.

כשהם מתאוששים, היילי לוקחת אותו הביתה. בדרך הם לומדים מחדש את הקשרים ביניהם, מלטפים, לפעמים עם אצבעות ולפעמים בלי, נסוגים, מוצאים כיסים של מרחב ופרטיות שהם לומדים לאפשר זה לזו – זו רק ההתחלה, הם יודעים, ויש להם עוד הרבה מה ללמוד, וידיהם נאחזות זו בזו כפי שעשו מאז שהיו ילדים, באינסטינקט, והם יושבים כך, יד ביד, כל הדרך הביתה.
***
כשהדלת נפתחת נימי מזנקת ממקומה ונתלית על צווארו, נאחזת בו בידיה וברגליה ומסרבת לשחרר. הוא מחזיר את החיבוק בהיסוס, מגשש אחר רגשותיה אבל נימי ריקה לחלוטין, חור שחור שמחשבותיו מחליקות לתוכו ואובדות ללא כל השפעה. הוא מרחיק אותה מעט ומתבונן בפניה, מחפש רמז לפענח את רצונותיה ומחשבותיה, אך היא מסתורין עבורו, חידה שמוחו המחווט-מחדש לא יודע לפענח. הוא מנסה לחייך אליה, והיא נרתעת ממנו בחשדנות.

"מה הם עשו לך?"

הוא מחפש בקדחתנות אחר המילים שיענו לשאלתה, אך אין כאלה. לבסוף הוא מושך בכתפיו. "כשתגדלי תביני."

ונימי פורצת בבכי. הוריו רוכנים לנחם אותה, מלטפים, מנסים נואשות לשדר בכלים הפרימיטיביים של הילדות משהו ממה שהם יודעים ומרגישים, והוא חש בתסכול ובכאב וזוכר כמה פעמים רכנו אליו כך בדיוק ומתכווץ במבוכה.

"זה רק כמה שנים," הוא אומר, ונענה בצווחת זעם ילדותית. "את כבר כמעט נערה." אבל נראה שזה לא הדבר הנכון לומר לילדה שחושבת שאיבדה את אחיה, כי נימי בוכה, בוכה.