חמש עשרה.
הם עמדו מול החלון. מחזיקים ידיים. היא נאחזת בו חזק אבל זה לא עזר, הוא כבר החל לדהות. היא ידעה שזה יגיע. היא ידעה כשהתחתנה איתו. היא ידעה כשעשו ביחד ילדה. וזה עדיין הרגיש כמו פצצה כשהוא אמר לה שהזמן הגיע.
ארבע עשרה.
בחצי שנה שלהם הוא לקח אותה למצפה כוכבים. "יום אחד אני אהיה שם," הוא אמר.
"כן, כולנו," היא אמרה וצחקה, וחשבה שהוא מתכוון שכל המתים הופכים לכוכבים.
"לא," הוא אמר. "יום אחד יקראו לי לשמור שם."
ואז היא הבינה. ובכתה. מישהו חייב לשמור. צריך לשמור מפני המפלצות, שלא ייכנסו לילדים מתחת למיטה. היא ידעה את זה. כולם ידעו את זה.
אבל היא לא רצתה שזה יהיה הוא.
שלוש עשרה.
"את אוהבת כוכבים?" הוא שאל אותה בדייט הראשון שלהם שהוגדר כדייט. היא ענתה שכן ולא ממש הבינה, כולם אוהבים כוכבים. לא?
שתים עשרה.
"אני מצטער." היא לא ענתה. המילים נראות חסרות משמעות. זה לא פייר שהיא כועסת עליו, היא ידעה מההתחלה. ועדיין, היא כועסת. הוא יחזור, הוא יחזור. הוא יחזור.
אחת עשרה.
"אני אוהב אותך." היא לא רצתה לענות, אולי אם היא לא תענה הוא יישאר.
הוא הסתכל עליה בתחינה.
עשר.
אחר כך היא תתהה לְמה הוא התחנן. שתגיד שהיא אוהבת אותו או שתשכנע אותה להישאר, לא שזה שינה.
תשע.
"גם אני אוהבת אותך." היא ניתקה ממנו את המבט. לא מסוגלת לראות איך נעלם.
שמונה.
אחרי הדייט ביום החצי שנה שלהם היא ברחה להורים שלה. הוא בא והתיישב לידה על המיטה הישנה שלה.
שבע.
"אני הולך לשנה, אולי שנתיים. וחוזר." הוא אמר אז על המיטה שהייתה יותר המיטה של הילדה שהייתה מאשר המיטה שלה.
"אני לא רוצה שתלך." היא שמה ראש עליו. "ומה אם יהיו לנו ילדים?"
"בדיוק בגלל זה אני חייב."
בסוף היא חזרה לדירה שהייתה שלהם.
שש.
אחרי ששבתאי נרדמה הם ישבו על הספה. הוא שם יד על כתפה. "אני הולך עוד מעט."
"לילה טוב."
"לא." הוא הצביע על השמיים.
חמש.
"עוד שבוע," הוא אמר לה בשקט כשהכין פנקייק אוכמניות לארוחת בוקר.
ארבע.
לא לבכות. נשימה עמוקה. היא תבכה אחר כך. לא כשהוא כאן. היא לא תהפוך את זה ליותר קשה. הוא משך אותה לחיבוק. בקושי מרגישים אותו. הוא נראה יותר כמו קווי מתאר של ציור זוהר מבן אדם. לא לבכות.
שלוש.
"אני מצטער."
אולי התחינה הייתה שתסלח לו.
שתיים.
לא לבכות עכשיו. להחזיק את הדמעות לאחר כך.
אחת.
היא עצמה עיניים.
אפס.
הוא נעלם לגמרי.
היא הסתכלה על השמיים וישר ידעה איזה כוכב הוא החדש.
היא כבר ידעה לזהות את הכוכבים. ידעה את הקבוצות שלהם. הם תמיד ידעו שהרגע יגיע. אז היא שיננה את השמיים. שתמיד תדע לזהות אותו כשיגיע הזמן.
גיא רונן קוראת וכותבת פנטסיה ומדע בדיוני מאז שלמדה לקרוא. סיפוריה התפרסמו ב״היֹה יהיה״ ובאתר האגודה הישראלית למדע בדיוני.