האורקל של רעות / נמרוד איזנברג

רעות יושבת על הספסל הקבוע שלה בפארק, ואפולו עוקץ אותה רגע לפני שהיא נוגסת בכריך.

היא רוטנת. הכריך כבר בפיה ולסתותיה היו אמורות להיסגר עליו, לשונה מחכה בציפייה לטעם המוכר של הטונה והמלפפון החמוץ, אך באותו רגע מחליט השתל לתקשר אִתה שוב, והדגדוג המוכר מציק לה.

רעות ממצמצת, מוציאה את הבגט מפיה ומגרדת את גשר אפה. "קיוויתי ששכחת ממני," היא ממלמלת. עברו בדיוק חמישים ושלושה ימים של שקט מאז הפעם האחרונה. היא ספרה אותם. כל אחד ואחד.

האפולו המושתל במוחה, "אביזר פיקוח, ויסות, למידה ותכנון" בשמו הרשמי, ממהר להציג בפניה תמונה של גור חתולים המחזיק שלט: "סליחה!" ההתנצלויות האלה כבר לא מרשימות אותה. מה אתה רוצה עכשיו? היא חושבת בריכוז וממצמצת פעמיים, לאחר שהדגדוג המעקצץ נעלם. מיד קופץ מול עיניה סרטון של שבעת הגמדים מ"שלגייה" על רקע שיר יציאתם לעבודה. משימה חדשה, היא מהרהרת. תודה, באמת.

מכל האפולואים שעזבו את פס הייצור בארבע השנים האחרונות והגיעו למיליוני משתמשים, היא הייתה חייבת לקבל את היחיד עם מודעות עצמית.

הגמדים בסרטון שקופים למחצה. אסור לשתלים להסתיר לחלוטין את המציאות כדי שאנשים לא ייתקעו זה בזה ברחוב, אבל הם בהחלט יכולים להתערב ולהסיח את הדעת. מאחורי היריעה הדמיונית עליה מוקרן הסרטון שרק היא רואה, רעות מבחינה בזוג נשים מבוגרות על הספסל ממול. הן מסתכלות עליה בחשד מהול בפליאה. נפלא, מהרהרת רעות. היא עוטפת מחדש את כריך הטונה בניילון ומכניסה אותו לתרמיל הגב. אי-אפשר לאכול כשאפולו מריץ אותה ככה. היא קמה מהספסל, צועדת בשביל הסלול שחוצה את הפארק וחולפת ליד שתי הנשים המבוגרות, המקוננות על הדור הצעיר שאינו מכיר את תחושת החלקת האצבע והאגודל על מסך זכוכית, ומתמכר למראות שאפולו מקרין ישירות למוחו.

סרטון הגמדים מתחלף בצילום של מסמך סרוק. בראש המסמך לוגו של קופת חולים ומתחתיו ברקוד. המילים "מרשם רופא" מתנוססות ליד הברקוד. מתחת לכותרת מופיעה מילה בת יותר מעשר אותיות. לפי אורך השם התרופה הזו יקרה או מסוכנת, חושבת רעות. התמונה נעלמת במהירות לפני שרעות מספיקה לראות את שם החולה. ההבזקים של אפולו מכילים יותר מדי מידע במעט מדי זמן. לפעמים היא מצליחה לשנן הכול, לפעמים לא. רעות תהתה לא פעם אם אפולו למד להעריך את המאמץ.

המסמך נעלם במהירות, ובמקומו הופיע חדר הפיקוד של ספינת חלל כפי שחזו אותה יוצרי טלוויזיה מלפני מאה שנים. גברים במדים צמודים וצבעוניים התרוצצו ליד נשים בשמלות מיני ותסרוקות בלתי אפשריות. רעות זיהתה את הדימוי מיד. אפולו הראה לה את סצנת ה"כוננות אדומה" כשרצה להפנות את תשומת לִבּה למשהו שאינו סובל דיחוי. יופי, אז עכשיו אני צריכה למצוא מרשם ששייך למישהו, חושבת רעות, או מישהו ששייך למרשם, בעיר של כמה מיליוני מישהו-ים וכמה עשרות מיליוני מרשמים. ומהר.

***

אפולו הציג את עצמו בפני רעות לפני שנתיים, זה קרה כשהוציאה קרטון חלב מהמקרר. ברגע שעיניה נחו במקרה על הברקוד המוטבע עליו, היא הרגישה כאילו משהו התיישב מאחורי עיניה והחל לקלף את אישוניה מבפנים. היא עזבה את הקרטון ורצפת המטבח נצבעה בלבן. ראשה הלם ולרגע אחד היא רצתה לעקור את עיניה עם סכין מטבח. היא איבדה את שיווי משקלה והחליקה על הרצפה המכוסה בנוזל הלבן. היא צעקה בכאב. היא לא ידעה שאפולו לא מבין שהוא מכאיב לה.

2122A5# היה המספר הסידורי של האפולו שרכשה רעות במחיר מבצע. הוא היה מעט שונה מהשאר.

כשהוא תקשר אִתה בפעם הראשונה והיא החליקה בשלולית החלב, מצאה עצמה רעות מול רצף מבולבל של דימויים אקראיים. היא תהתה אם היא עוברת שבץ או התקף סכיזופרני, או שאולי האזהרות בעיתונים על הנזקים הצפויים מהשתלת אפולו במוח היו מוצדקות.

הדימוי הראשון שאפולו הציג בפניה אי-פעם היה רצף ארוך של ספרות. מאוחר יותר הבינה שזה היה פאי, ולקח לאפולו כמה דקות כדי להבין שמתמטיקה היא תחום חלש אצלה. בניסיון השני הוצג לה טקסט אין-סופי מתוך האנציקלופדיה בריטניקה. זה כאב יותר מהפאי הארור. בפעם השלישית אפולו הראה לה מם של חתול עם כאב ראש, ותמונה של טרזן וג'יין נפגשים לראשונה. אפולו החל להבין אותה. העקיצה האחרונה הזו כאבה הרבה פחות, בעיקר כי התמונה נלקחה מהסרט המקורי ולא מהחידוש השנוא עליה כל כך.

שפתו של אפולו הייתה מורכבת מאסוציאציות. רעות מעולם לא הבינה איך מכשיר מתוחכם כל כך יכול להיות פגום כל כך בכל הקשור לניהול דיאלוג.

"תגיד לי, למה רק אני צריכה לסבול?" הטיחה בו פעם בזמן שדפדפה בספר אמִתי בחנות ספרים. זה היה לפני שלמדה לתקשר אִתו ללא דיבור. "מה אתה רוצה ממני בכלל? אין עוד מישהו שיכול ליהנות מהמתנה הזו?"

[עקצוץ] תמונת ספיידרמן הוצגה בפניה כשמתחתיה הכיתוב "עם כוח גדול באה אחריות גדולה".

"ובכל זאת?" התעקשה. תשובתו הייתה הצגת תרשים מסובך של המוח האנושי, אותו כיסה באינספור חצים וסימונים. "ומה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?!" התעצבנה רעות, "להוציא נוירולוג מהכיס?" המוכרת בחנות הספרים נזפה בה על הרעש. רעות צעקה עליה בחזרה. היה לה קשה לשמור על ארשת פנים רגועה כשאפולו המשיך לדגדג לה את העין מבפנים. התחושה אז הייתה עדיין עזה. היא סולקה מהחנות ונאסר עליה לחזור לשם.

***

אולי היא תספיק לאכול רבע מהכריך, מתישהו עד סוף היום, אם יהיה לה מזל. אם אף אחד לא יצעק עליה. או יתקוף אותה. או ידווח עליה למשטרה. או למוסד פסיכיאטרי.

רעות נהגה להזהיר את אפולו שהיא לא ממש תועיל לו מאחורי סורגים, אבל אפולו היה נלהב מדי מכדי להפנים את הבקשה. הוא התגלה כחיה תזזיתית מונחית היסקים סטטיסטיים, בעלת אובססיה לתקן את העולם. היו מיליוני שתלים בשימוש, אבל רק שלה חווה תקלה מופלאה כזו. היו פעמים שרעות נהנתה מההרפתקה הזו. היו פעמים שלא.

"אני מקווה שאתה הולך לומר לי על מה הסיפור עכשיו," שידרה אליו, "במקום להריץ אותי כמו נמלה שבורחת מזכוכית מגדלת." בתגובה עלתה תמונה של יצור כחול עם מצנפת לבנה, מחזיק בידו אריזת מתנה – הדימוי שאפולו בחר כדי להציג את המילה "הפתעה". רעות ראתה את הסרטון הזה מספיק פעמים בעבר כדי לזהות את קונדסון ולדעת שהפתעה שלו תמיד מתפוצצת בסוף.

היא צועדת במהירות על השביל המרוצף שחוצה את הפארק. "תמיד באמצע האוכל," היא פולטת בקול. אפולו ממהר להציג בפניה פרסומת לכריך ללא גלוטן, ומיד אחריו כתבת צהובון שכותרתה "כל מה שלא רצית לדעת על סלט טונה".

חוכמולוג, מהרהרת רעות. התמונות נעלמות מיד.

לא תמיד היווה אפולו מטרד, ועם הזמן הוכיח עצמו ככלי שימושי, הרבה מעבר למה שאִרגונית רגילה יכולה להיות. היא לא פספסה אף מבצע בקניון. תמיד מצאה מקום חנייה במהירות הבזק. התראות של אפולו אף הועילו לה מאוד במהלך דייטים. פה עבר פלילי, שם תוצאה חיובית לבדיקת הרפס. לפעמים הוא אף ידע להזהיר מפני אקסית מטורפת, או צו הרחקה מהפרודה.

רעות חולפת ליד מגרש אספלט מגודר עמוס בילדים על רחפות ואופני הינע. בדרך כלל חששה רעות להסתובב ליד מקומות עמוסי גירויים. אפולו עלול לקפוץ בכל פעם שיראה משהו שמצריך התערבות מבחינתו. אבל אם הוא משתולל כך כנראה שהיא אמורה לקלוט שם משהו.

מחשבותיה נקטעות על ידי ילד שקרב אליה כשהוא רוכב בפראות על אופניים חשמליים. הוא לבוש גופייה אדומה, מכנסי ספורט קצרים בוהקים, כובע הפוך ועל צווארו שרשרת צעקנית.

אפולו מדגדג את עיניה, והיא עוצמת אותן באופן אינסטינקטיבי. [עקצוץ] מפעל ייצור [עקצוץ] רצפת ייצור מטונפת [עקצוץ] מסוע ועליו תיבות פלסטיק מסודרות בטור [עקצוץ] אדם בחלוק עבודה אפור ומכשיר בדיקה [עקצוץ] מדבקת X אדום על תיבת פלסטיק [עקצוץ] מדבקת OK עם ברקוד מודבקת על מדבקת ה-X [עקצוץ] העולם המקיף אותה, מגרש המשחקים, הילדים, האדמה והשמים נצבעים לפתע בשחור-לבן [עקצוץ] על סוללת האופניים מדבקה נצבעת באדום בוהק [עקצוץ] רעות פוקחת עיניה וממצמצת פעמיים, אפולו מציית ומציג לה את הברקוד מסוללת האופניים לצד הברקוד של המוצר הפגום מהמפעל. הם זהים.

העקיצה נעלמת. רעות מרימה אבן מהרצפה וזורקת אותה לעבר האופניים. "עצור!" היא צועקת.

"מה את עושה, משוגעת? עופי!" צועק עליה הנער. הוא נראה בגיל תיכון, וקרב אליה במהירות. "זוזי, סתומה, זוזי!" הוא צועק שוב. האופניים דוהרים לכיוונה במהירות, ורעות ממהרת לזרוק עוד אבן. הפעם הנער סוטה במהירות, יורד מהשביל הסלול, מחליק ומתהפך על הדשא. צעקות מתחילות להישמע מעברו השני של השביל.

"חרא!" האופניים מוטלים על הדשא ולצִדם הרוכב. הוא קם, פניו מכווצים בזעם. "תגידי, מה את חושבת שאת עושה?!"

רעות מתקדמת לעברו באִטיות. "תתרחק מהאופניים."

"את יודעת כמה זה עלה?" הוא מגביר את קולו. "תישארי פה, אני מצלצל לאבא שלי." הוא מצמץ פעמיים. "אנשי קשר… אבא," אמר.

הוא שקוע בשיחה שחייג מהשתל שלו, בזמן שרעות צועקת עליו "תתרחק מהאופניים, הסוללה שלהם פגומה!"

"תסתמי את הפה, תכף אני מעביר לך את אבא שלי ואת נותנת לו מספר כרטיס אשראי ותעודת זהות," עונה הנער, לא טורח להסיט אליה את מבטו. ידיו מוטלות בצִדי גופו אך אינן צמודות אליו, כאילו מנסות לתבוע מרחב נוסף מעבר למה שמוקצה לו על ידי כללי הנימוס הבסיסי. הוא מנהל את השיחה עם אביו בקולניות.

"אידיוט," אומרת רעות, ריאותיה מרוקנות מאוויר, "הסוללה של האופניים שלך הולכת להישרף."

"יאללה, תפסיקי לזיין את המוח," נובח עליה הנער. "אבא שלי החליף את הסוללה בעצמו לפני חצי שעה, שום דבר לא יק-"

להבה פורצת ממארז הפלסטיק של סוללת האופניים. הנער מפסיק את השיחה עם אביו ונועץ מבט מופתע בבערה הפתאומית. בשארית כוחותיה תופסת רעות בכתפיו ומושכת אותו לכיוונה. היא מצליחה לגרור אותו צעדים אחדים לפני שנשמע פיצוץ ולהבה עוטפת לפתע את האופניים.

כנראה שכרטיס האשראי שלי פחות רלוונטי עכשיו, חושבת רעות כשהנער מביט בעיניים פעורות במה שנשאר מהצעצוע הדורסני. כשהוא מסובב את ראשו בחזרה לרעות, היא כבר לא שם.

***

בינינו, לא היה עדיף לתת לו לחטוף כווייה? מהרהרת רעות. היא התרחקה במהירות עד שהייתה בטוחה שאף אחד לא רודף אחריה. אפולו מגיב בתמונה של חתול עם הבעה מתחנפת והכיתוב "My Bad".

רעות עוצרת באמצע ההליכה ומתנשמת. מזל שהיא לא עובדת היום. לאן אני הולכת עכשיו, נודניק? אפולו מעולם לא אהב לנדב מידע מראש. עיניה מעקצצות ומולה עולה תמונה של הנער על האופניים. "אתה נורמלי?!" נפלטת קריאה מפיה. [עקצוץ] נלסון ממשפחת סימפסון מצביע לעברה בהבעת לעג.

היא מעבירה את שתי ידיה בשׂערה, נושמת עמוק ומקללת בליבה את כל הגאדג'טים שבעולם.

למה, למה, למה… סיננה רעות בליבה כשהיא צועדת בחזרה לעבר המגרש, למה אני לא מחליפה את החרא הזה.

[עקצוץ] תלוש הפיצויים שקיבלה ב"סיגמא שירותי אנרגיה מתקדמים". חזרנו לזה? רטנה במוחה, אני מקווה שאתה נהנה לעשות לי רגשי.

היא לא צריכה את אפולו כדי שהתמונות יעלו בזיכרונה, הבזק אחרי הבזק: היא עובדת כבר שלוש שנים במשרד המשמים של סיגמא. אפולו מצליף בה עם צילומי פגישות בין שני אנשים בפינת רחוב. אחד מהם הוא החשב הראשי של סיגמא. אפולו מראה רישום מתוך אתר הרשות לניירות ערך – הוא ברוקר. אפולו מטריד אותה ללא הפסקה. "תסביר לי!" היא זועקת, שוכבת ממוטטת על הרצפה בדירתה. תמונה שווה אלף מילים, אומר הטקסט המרחף מול עיניה. הפתגם מתחלף בטקסטים מתוך חוק ניירות הערך. הוא מנסה להסביר לה בעדינות כמו לילד קטן. רעות מבינה ומתפטרת מסיגמא. היא מקבלת פיצויים מלאים. שבוע לאחר מכן נעצר החשב, ואִתו כל הדירקטוריון של סיגמא, בחשד להרצת מניות וניצול מידע פנימי. סיגמא מאבדת את כל שווייה ביום אחד. עובדיה מפוטרים ומאבדים את כל הפיצויים המגיעים להם.

רעות ידעה שאפולו יכול להגן עליה כשצריך, אבל תהתה לגבי המחיר שדרש ממנה.

***

היא שוב מתקדמת לכיוון המגרש. בדרך היא רואה גבר דוחף תינוק בעגלה. [עקצוץ] הודעת ריקול של יצרן עגלות תינוק [עקצוץ] תמונה של פין שבור בבסיס מרכב העגלה [עקצוץ] עגלה נוטה על צִדה ומתהפכת. "סליחה?" פונה רעות לאיש, "העגלה שלך…"

"מה אִתה?" הוא עונה לה בקוצר רוח.

"היא לא בסדר," אומרת רעות. "שמעתי שיש בעיה בדגם הזה, יש שם איזה פין או בורג שנשבר."

"תתעסקי בעניינים שלך, גברת." הוא מסובב את העגלה בהפגנתיות ומסיע אותה לכיוון השני. רעות מעבירה יד בשׂערה ונאנחת. אין לה זמן להתווכח, ולא נראה שאפולו מתעקש על הנושא. העקצוצים הפסיקו. היא ממשיכה בדרכה למגרש. אחרי כמה צעדים היא שומעת קרקוש ואחריו חבטה פתאומית. בכי תינוק נשמע מיד אחר כך, ואז מטר קללות. היא לא טורחת להביט לאחור.

האופניים כבר לא בוערים, אך ישנה התקהלות סביבם. עשן אפור מיתמר ממקום המדורה הקטנה שפרצה קודם, וליד האופניים המפוחמים ניצב מטף. אופנוע משטרתי עם פנס כחול מהבהב. רוכב האופניים לשעבר מדבר עם שוטר העומד בגבו אליה. "שיט," מסננת רעות. [עקצוץ] רוזוולט עומד על דוכן הנואמים ואומר לה שאין ממה לפחד, אלא מהפחד עצמו.

מה אתה אומר, חושבת רעות, כבוד הנשיא מוזמן לבוא לפה ולהגיד לי את זה בפנים.

"וואלה, הנה ההיא!" היא שומעת לפתע את רוכב האופניים. "הנה זאת שאמרתי לך, שעשתה לי משהו לאופניים." רעות מגלגלת עיניה. אפולו דומם, לשם שינוי.

השוטר מסתובב ומפנה אליה את מבטו. הוא מסמן לה בידו, ומתחיל לצעוד לכיוונה. על כתפו תלוי מכשיר קשר. שתלי האפולו עדיין לא קיבלו אישור לשימוש בכוחות המשטרה, ושוטרי הסיור נאלצו להסתפק באמצעים ישנים יותר.

רעות עומדת קפואה במקומה, סופרת את צעדי השוטר, תוהה איזה סיפור תיאלץ להמציא היום. לא, אדוני השוטר, זה לא אני! זה הגאדג'ט שיושב לי בראש והחליט להציל את העולם. אתה מאמין לי, נכון?

השוטר נעמד מולה, מחזיק בידו מחשב לוח משטרתי תקני. "כרטיס זהות, בבקשה," הוא אומר בקול יבש. רעות מפשפשת בארנקה אחר הכרטיס, בזמן שהוא מגרד את עיניו בעייפות.

רעות מוצאת את הכרטיס ומושיטה לו. הוא מעביר אותו דרך חריץ הכרטיסים על המחשב, אך לא ממהר להשיב לה אותו. "תראי, אההה… רעות," אומר השוטר, תוך שהוא קורא את פרטיה מהצג, "את מכירה את הילד הזה שם?"

"אתה מדבר על הילד ההוא שנסע כאן בפראות עם האופניים?" יהיו מספיק אנשים שיגבו את הגרסה הזאת, היא מהרהרת. אף אחד לא אוהב את הפרחחים האלה, גם לא שוטרים. "כן, אני זוכרת את הפרצוף שלו. הוא כמעט נתקע באיזו זקנה," היא מוסיפה לאחר רגע.

"הוא טוען שחסמת לו את הדרך, העפת אותו מהכלי ואז…" הוא מחליק את אצבעו על הצג, "ובכן, שרפת לו את האופניים."

"וואלה," מסננת רעות, "נשמע שהייתי ממש עסוקה."

השוטר מרים את מבטו אליה. "כן, גם לי זה לא נשמע אמין במיוחד," הוא עונה לה בקול שקט. עיניו עייפות, קמטים דקים מעטרים את זוויות עיניו. הוא כל כך צעיר, אך עיניו מותשות.

הוא נושם נשימה עמוקה ואומר, "טוב, תישארי כאן לרגע." הוא מגרד לרגע את עינו ואז עוזב אותה וחוזר לרוכב האופניים שמחכה בציפייה לראות את רעות באזיקים. השוטר קרב אליו ומחליף אִתו כמה מילים. הוא מגיב בתנועות ידיים ופניו מתעוותות בזעם. הוא מרים את קולו על השוטר.

תראה עם איזה טיפוסים אתה מסבך אותי, אפולו, חושבת רעות, רק שיגמור עם זה מהר,  ויעוף מפה. השוטר מתווכח עם הבחור הצעיר, ולרגע קצר מחווה בידו לכיוונה של רעות. עינה נחה על תג הזיהוי על דש חולצתו, ואז אפולו עוקץ שוב. [עקצוץ] שם: גבי אופק [עקצוץ] שם ומספר זהות של גבי אופק על מרשם לתרופה הפסיכיאטרית הארורה.

רעות מתנשמת בכבדות. שיט, זה מה שרצית שאני אראה? [עקצוץ] שחקן כדורגל מניף גביע. יופי שאתה מרוצה. אני חייבת לדעת מה זו התרופה שהראית לי קודם. [עקצוץ] רשימה מוקפצת לנגד עיניה. המילים הראשונות הן "חרדות", "הזיות" ו"תחושת רדיפה". יש עוד מילים ברשימה, ואף אחת מהן לא נשמעת יותר טוב מהראשונות. יכול להיות שהוא הסתיר את זה מהמפקדים שלו?

"איזה מין שוטר אתה, תגיד לי?!" צורח הרוכב. הצעקות מושכות את תשומת לִבּם של הסובבים. אפולו שוב משתגע, ומצייר גולגולת המסתירה את פניו של גבי. הגולגולת נוטפת דם ומצוירת בצבעים עזים. רעות כמעט צועקת לגבי שינגב מעליו את הדם, לפני שהיא נזכרת שרק היא רואה את התמונה. הגולגולת מרצדת מול עיניה של רעות, מהבהבת, זוהרת, נעלמת ואז מופיעה מחדש.

אפולו, תפסיק עם זה! היא מתחננת, אבל זה גורם רק לו להשתגע עוד יותר, לצייר עוד דם ולהפוך את צבעו לארגמני יותר, בוהק יותר. כבר לא ניתן לראות את גבי, רק חלק מראשו בכל פעם שהגולגולת נעלמת, לפני שהיא שוב חוזרת.

"אדוני, אני מציע לך להירגע," אומר גבי. הוא עומד זקוף מול הבחור הצעיר, אבל רעד עובר בגופו. תנועת קצות אצבעותיו מזכירה נוצה שמשב רוח עובר בה.

"אתה לא תגיד לי להירגע!" הצרחות נמשכות. "היא תפצה אותי על האופניים, אתה לא רוצה להסתבך אִתי!"

הקהל מצטופף יותר ויותר מסביב לגבי והרוכב. זו ההצגה הכי טובה בפארק. שוב קופץ דימוי הכוננות האדומה מול רעות. משהו רע הולך לקרות, חושבת רעות.

אפולו, היא מהרהרת לפתע, אתה יודע אם הוא לקח את התרופה הבוקר?

הגולגולת נעלמת ואפולו מקפיץ מולה שוב את המרשם הסרוק. אין לה הרבה זמן, והיא מנסה לקלוט במהירות פרטים שלא שמה אליהם קודם. היא שמה לב לתאריך. הוא עבר לפני כמעט שישה שבועות.

למה המרשם לא חודש? היא שואלת את אפולו. אפולו מעלה במהירות רישיון נשק עם תמונתו של גבי. התוקף יפוג בעוד שבועיים. הרישיון נעלם ובמקומו צץ צילום של לוח מטרה. הפגיעות מפוזרות על פני כל הלוח, בלי אזור פגיעה מרכזי. התרופה הפריעה לו לכוון, חושבת רעות, אז הוא פשוט… הפסיק לקחת אותה? אבל למה הוא היה צריך לקחת אותה מלכתחילה?

הגולגולת נעלמת לפתע ואפולו צובע את ראשו של גבי בארגמן צעקני, חוץ מחלק קטן ממש מעל העורף. הוא לא מסתפק בזה, ומצייר עיגול שחור מסביב לאזור הלא צבוע. רעות מזהה את הצורה שאפולו מנסה לצייר מולה בקדחתנות. היא מזהה אותה מהקמפיין הפרסומי של דגמי אפולו החדשים. שתל אפולו סטנדרטי.

היא נזכרת בעיניו העייפות של השוטר, במצמוץ הכמעט ולא מורגש. בהבעת הפנים שהסתירה את העווית הלא רצונית במצחו.

"אלוהים," המילים נפלטות מפיה, "גם לו יש שתל."

הצרחות נפסקות לפתע ושקט מתוח משתרר. רעות מעיפה מבט למרכז ההתקהלות ואפולו מכבה את פרץ ההקרנות. גבי מכוון אקדח אל הבחור הצעיר, מצמיד אותו ממש לראשו. הקהל כבר פחות משועשע. כמה אנשים מהקהל ממצמצים ומפעילים את השתל שלהם. חלקם מנסים להתקשר למשטרה, חלקם מצלמים.

רעות מתקדמת באִטיות לכיוון למרכז המעגל, מפלסת את דרכה ודוחפת אנשים הצִדה. אפולו עדיין שותק. היא כבר ממש קרובה אליהם כשיד נחה לפתע על כתפה, והיא שומעת קול של אדם מבוגר מאחוריה. "מותק, עדיף שלא תתקרבי אליהם." רעות תופסת את היד שהונחה עליה ומעיפה אותה מבלי להתבונן אחורה כלל.

היא מוצאת עצמה במרחק שלושה צעדים מגבי. פניו של הצעיר חיוורים, ידו של גבי רועדת. אצבעו על ההדק, אגלי זיעה נוטפים על פניו.

"גבי?" רעות שומעת את עצמה לפתע, תוהה מה יש בכוחה לעשות. "גבי, אתה שומע אותי?"

חולפות כמה שניות לפני שגבי עונה. "מאיפה את יודעת איך קוראים לי?"

"ציפור קטנה לחשה לי," עונה רעות.

"וואלה," גבי פולט צחוק מריר. "היא לחשה לך עוד משהו?"

הרחש מהקהל שנשמע מקודם נדם כמעט לחלוטין. רק היא וגבי קיימים, והאקדח בידו הרועדת. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לעכב אותו כמה שיותר, עד שיגיע מישהו מקצועי יותר. אם היא לא הייתה פה, יכול להיות שהוא כבר היה יורה.

"תן לי את האקדח, גבי," אומרת רעות. "בבקשה."

גבי שוקל לרגע את דבריה. ידו מתחילה לרדת לאִטה… ואז אפולו משתגע, והעולם שוב נצבע באדום. עיניה עוקצות רגע לפני שרוכב האופניים מנצל את הסחת הדעת ומתנפל על גבי. הוא תופס את ידו של גבי המופתע ומכופף אותה. אפולו לא נותן לרעות התרעה מספיק מהר, והיא מצליחה רק לצפות מהצד בהתרחשות. קול ירייה נשמע. העולם עוצר מלכת, ורוכב האופניים קם מהקרקע. גבי נשאר שוכב.

"גבי!" רעות ממהרת אליו, מתיישבת לידו ומבחינה בכתם האדום קצת מעל בטנו. "גבי, אתה שומע אותי?" היא מרימה את ראשו בידה, מנסה לתמוך בו, להקל את נשימתו שהופכת לכבדה יותר מרגע לרגע. "תקראו לאמבולנס!" היא צועקת לקהל ההמום. הצעיר שירה בגבי עומד המום. לפתע הוא צועד שני צעדים אחורה, מסתובב, ונתקע בכמה אנשים שצפו במאורע. הם צועקים עליו ומנסים לאחוז בו, אך הוא דוחף אותם באלימות ומפיל אחד מהם. הוא מתחיל לרוץ, חוצה את ההתקהלות ונעלם משדה הראייה של רעות. השיעול של גבי גורם לה להסב את מבטה בחזרה אליו.

"זה בסדר," לוחש גבי, "זה בסדר… סוף-סוף… קצת שקט… אין עקיצות…"

היא עונה בקול רועד "ששש… הכול בסדר עכשיו."

"כן," הוא מחייך לפתע, "הכול בסדר עכשיו."

"גבי, תסתכל עליי," ממלמלת רעות, "אל תיעלם."

גבי מתנשם, כשלפתע מזרים אפולו לתוך עיניה של רעות זרם תמונות כנהר שוצף. רעות פוערת את פיה ומתנשפת, מנסה להתמודד עם מפל המראות והצלילים, מנסה לבקש מאפולו שיפחית את השטף, אך אפולו מסרב לנתק את הממשק עם השתל של גבי וגורר את רעות אחריו פנימה, עמוק יותר ויותר.

גבי רואה כתבה על אפולו דור חמש. גבי מתודרך על ידי מפקדו לא לרכוש את האפולו. גבי מוקסם מהגאדג'ט ומפר פקודה. האפולו שלו מקבל מודעות עצמית. גבי מתחיל לקבל חזיונות. הוא מסתיר את האירועים ממפקדיו. אחרי חודש הוא נבדק ומתחיל לקבל את התרופה. את ההמשך רעות כבר מכירה.

זרם האירועים נקטע ולרעות נגמר האוויר. היא שוב מתנשמת בפתאומיות, כל גופה רועד. "גבי…?" הוא שואלת לפתע.

גבי שוב משתעל, קולו כבר מזמן נדם. עיניו נעצמות, ראשו נשמט. סירנה נשמעת ברקע. הניידת תגיע עוד רגעים ספורים, אבל כבר מאוחר מדי. רעות מניחה את ראשו של גבי בעדינות על הקרקע, קמה ומתחילה להתרחק מהגופה. היא שומעת אנשים קוראים לעברה, אך מתעלמת מהם.

***

רעות יושבת על הספסל הקבוע שלה בפארק, אך הרעב לכריך אינו מציק לה הפעם.

זה מה שמחכה לי? היא שואלת, לא בזעם או בפחד, אלא כאדם המנסה לאמוד באופן מושכל את גובהה ומשקלה של המפלצת העומדת לבולעו.

אפולו לא עונה לה. הוא לא תִקשר אִתה מאז שברחה מצִדו של גבי המת.

אתה תצטרך לענות לי מתישהו, ממשיכה רעות, אתה ידעת שיכול לקרות משהו כזה?

[עקצוץ] ציור של ילד מושך בכתפיו ומרים את שתי ידיו בחיוך מבויש.

ולא חשבת שמגיע לי לדעת? שואלת רעות. היא לא מצפה לקבל תגובה, והיא גם לא מקבלת. היא מתכופפת קדימה, חופנת את ראשה בשתי ידיה ועוצמת עיניים. זו הדרך היחידה שהכירה לחסום הקפצות של אפולו. לכבות את חוש הראייה.

"סליחה, אפשר לשבת?" השאלה התמימה קוטעת את זרם מחשבותיה של רעות, והיא מרימה את ראשה. הנערה בת לא יותר מארבע-עשרה, לבושה בג'ינס דהוי וגופייה לבנה פשוטה.

"כן, בטח," אומרת רעות לבסוף, אחרי שהבחינה בעוד שלושה ספסלים פנויים לחלוטין בהמשך. הנערה מתיישבת בתנועה הססנית, אך לא מסתכלת לרעות בעיניים. עיניה נודדות לאופק, ולאחר מכן לקרקע.

"איך קוראים לך?" שואלת רעות.

"איילת," אומרת הנערה בקול שקט. היא מרימה לפתע את ראשה ומסבה מבט לעבר רעות. "קוראים לך רעות?"

רעות מחזירה לה מבט מופתע. "כן, זו אני. האם אנו מכירות?"

"לא," ממלמלת איילת במבוכה, "אבל אני חושבת ש… הוא מכיר אותך." היא נוגעת באצבעה מעט מעל עורפה.

רעות בוחנת אותה, ולבסוף שואלת "והוא אמר לך למצוא אותי כאן?"

"כן," עונה הנערה כמעט ללא קול.

רעות מתבוננת בה. היא מבחינה בכמה כתמים על הג'ינס הדהוי. גם על הגופייה עברו ימים טובים יותר. הנערה רזה מדי. עיניה אדומות. מדי פעם היא מנגבת דמעה מעינה, כשהיא חושבת שרעות לא שמה לב.

"מתי היית בבית בפעם האחרונה?" מפרה רעות את הדממה.

"אני… לא יכולה לחזור לשם," אומרת איילת בקול מרוסק. קולה נשבר לרסיסים בהברה האחרונה, ודמעות זולגות על לחייה.

רעות מוציאה את כריך הטונה מתרמילה ומושיטה אותו לאיילת. היא לוקחת את הכריך ונוגסת בו נגיסות גדולות ורעבתניות. רעות מרגישה את העקצוץ המוכר של אפולו, מתכונן להתממשק עם השתל של איילת, משתוקק להציל את היום, כמו תמיד.

חכה קצת, אומרת לו רעות, תן לילדה לאכול. הוא מתרצה.

איילת מסיימת לאכול, ורעות מצליחה לראות תקווה אי-שם בעיני רוחה.