שאיפה / ורד טוכטרמן

ליוִוי הסניפה את הצוואר המתוק של לֵיה, כמו בכל בוקר. היא שאפה טיפה יותר חזק מהרגיל, מנסה למצות את הריח מתוך האוויר שהיא נושמת. "זמן לקום, מתוקה. שישי מחכה לך בגן ושואלת כבר 'איפה ליה, איפה ליה?'." היא תהתה אם מתישהו גם שירה הגננת, שם קוד משפחתי שישי, כבר לא תהיה פיתוי מספק כדי לשלוף את בתה מממלכת החלומות.

חוץ מאשר בשבתות. בשבתות ליה דווקא מתעוררת יופי בלי שום פיתויים.

ליה פקחה חצי עין והציצה בה במבט לא ממוקד. "אבל אני רוצה להישאר אִתך, מימי," היא התפנקה בזרועות אמה.

ליווי נאנחה בחיוך. "את יודעת שאמא צריכה לעבוד, מתוקה."

"אמאאאא… דוד רורי יכול להחליף אותך!"

ליווי צחקה צחוק קל. כשליה חלתה בפה והגפיים לא מזמן, היא ביקשה מרועי, המתקשר השני בסניף השרון של "יד-ביד", שיגבה אותה. הלקוחות הקבועים לא התלהבו מזה, אבל גם הם קיבלו את העובדה שזה הכרחי לפעמים. ורועי תמיד שמח לתוספת כסף.

"כשדוד רורי מחליף אותי, מתוקה, הוא זה שמקבל את הכסף על העבודה, בשביל הילדים החמודים שלו. את זוכרת אותם?" ליה הנהנה בחוסר רצון. "ואנחנו צריכות את הכסף הזה, נכון? כדי שיהיה לנו כסף לשלם שכירות ואוכל?"

"וקרמבו!" עינה של ליה נפקחה עוד טיפה.

ליווי צחקה והתרוממה בעדינות. "וקרמבו." גם את זה ליה זכרה בנוסטלגיה מהשבוע ההוא שבילתה בבית עם אמא. המון קרמבו. גם אמא צריכה נחמות.

ליה זינקה מהמיטה בקריאת הקרב החביבה עליה, "קרמבווווווו!" וליווי חשה הקלה. לפחות היום לא תצטרך לריב אִתה על הקימה. היא יישרה את הסדינים בזמן שטורנדו ליה פיזר את כל שאר החדר, וצחקה לעצמה.
***
העבודה היום הייתה פגישת הקפה החודשית של שתי החברות ההן. אחד מהאתגרים היותר קלים שצפויים לה בעתיד הקרוב. קטן עליה, התקשור הזה, ועדיין – אתגר. היא חבשה בעדינות על ראשה של איריס את הרשת של מכשיר הסֶנְסוֹקוֹם המקומי, אחזה בידה והסיטה את המתג המחשבתי שהפעיל את פונקציית התִקשוּר שבשתל שלה, ואחרי רגע הרגישה בחיבור החושי נוצר עם קרן, אי-שם בשליחות שלה באפריקה. קרן חבשה את הרשת של הסֶנְסוֹקוֹם הנייד בקצה שלה, אבל התחושה הייתה כאילו שתי החברות יושבות זו מול זו באותו חדר ואוחזות זו בידה של זו. החיבור לא היה מושלם, בגלל היעדרו של מתקשר נוסף בקצה השני, אבל במסגרת המגבלות שדרשו מעבד יחיד לשני מחוברים, ליווי ידעה שהיא עושה עבודה טובה. לא סתם נחשבה אחת הטובות בתחומה.

"קרןןןןןןן!" היא ידעה שקרן שומעת בדיוק את האינטונציה המאושרת שהייתה ספוגה במילה מכל קצותיה. שתי אלה חסרו זו לזו, היא ידעה. עיניה ננעצו בקעקוע החדקרן שעל זרועה של איריס, והיא ידעה שקעקוע זהה מעטר את זרועה של קרן בקצה השני. כמו תמיד, תהתה לסיפורם של הקעקועים, דמיינה יום משותף של כיף שהסתיים ברגע של גחמה בחנות קעקועים.

היא נזפה בעצמה. זה לא מה שהיא אמורה לעשות כרגע. החישה החיה שיחוו החברות הייתה תלויה במלואה בעיבוד החושי שיעבור דרך מוחה. מכשיר הסנסוקום לבדו ידע להעביר רק ראייה ושמיעה בצורה חדה מספיק כדי שמוח אנושי יוכל לתרגם אותה לחוויה חיה. לחוויה מלאה החושים האחרים דרשו עדיין עיבוד דרך מוח אנושי. רק אזורי עיבוד מתמחים שנוצרו במיליוני שנות אבולוציה ידעו לעת-עתה לפענח את התחושות החיות מאמצעי הקלט הנושנים ביותר: אף, לשון, עור. וכאן היא נכנסת, עם חמשת חושיה, מיליארדי תאי המוח שלה, והכישרון הנדיר שלה.

ארבעה וחצי חושיה, היא תיקנה את עצמה באנחה. ועם זה ננצח.

מבט נשלח מזווית עינה לכוס החד-פעמית של קפה שהביאה אִתה איריס. קפה טיטו, כמו תמיד. היא התמקדה בקפה, שאפה בכוח ודמיינה שהיא מרגישה בריח החמים, המריר, המוכר כל כך. בימים אלה היא עדיין הרגישה בשמץ ממנו, אבל רק בקושי, והיה עליה להגביר את התחושה בתוספת עשירה של דמיון. היא העבירה את התחושה אל קרן המצפה בקצה השני. העיבוד החושי שלה היה טוב. ליווי ידעה שהיא יכולה להגביר את הדמיון מספיק כדי שייקלט כתחושה אמִתית בקצה השני.

דוקטור ברדה הזהירה אותה שעומס יתר על ערוץ הריח רק יאיץ את השחיקה וירחיב את הנזק. זה כבר תועד בקרב מתקשרים ותיקים אחרים. אבל קרן הזכירה בעבר כמה פעמים שיותר מכל היא מתגעגעת שם לקפה ראוי לשמו. ליווי ידעה שהריח הזה הוא חלק בלתי נפרד עבורה מהצורך שבפגישות האלה, קישור שהיא לא מבינה ולא תבין לעולם לבית ולחברוּת. היא ראתה את עיניה של קרן נעצמות, ורסיס זעיר של דמעה עיטר את ריסיה. ידיהן של החברות נותרו אחוזות מבעד לסנסוקום, ועושר התחושות שאִפשר להן להיות באותו חדר ביחד מעבר למרחק ריצד במרחבי מוחה המעבד של ליווי, מילא אותה ואפף לאט-לאט את כל הסינפסות שלה.
***
רועי העיף אליה מבט תוהה כשסיימה את המשמרת שלה והוא נכנס לשלו, וקמט התכווץ בין גבותיו למראה ידיה המעסות את רקותיה ואת גשר אפה, אבל היא רק הנידה בראשה ולא אמרה דבר. מתישהו, אולי, היא תמצא קצת זמן לשבת אִתו בשקט ולדבר, ואז אולי תספר לו, קצת. אולי. אבל לא עכשיו. לא בלי לקחת הרבה אוויר קודם, ועכשיו היא הייתה צריכה לצאת לאסוף את ליה מהצהרון.

ליווי נאבקה בדחף להכות באפה בכוח. אף טיפש, חשבה. מה אתה חושב שאתה עושה. הנקודה הכואבת בין גבותיה המשיכה לפעום גם כשהכאב ברקותיה התחיל לשכוך. המיזוג בין עיבוד של חישה אמִתית לבין חישה דמיונית גבה את מחירו. המוח שלה, בגיבויו של השתל, היה מסוגל לעמוד בעיבוד הזה, אבל זה כאב. אף טיפש שכמוך. היה כל כך כואב לך לעשות את העבודה שלך?

היא משכה בכתפיה. זה לא יועיל. מוטב לה למצוא את הדרך להסתגל למציאות, לא להיכנס למריבות עם האף שלה. היא יכולה לעשות את זה. היא יכולה. עוד מפגש מוצלח עבר, עוד תשלום שמנמן לכיסים של "יד-ביד בע"מ", שיבטיח לה עוד חודש של משכורת+בונוסים. היא נשמה עמוק. זה יסתדר. היא תסתדר. הכול יהיה בסדר.

היא צלצלה באינטרקום של הצהרון – הפעמון לא פעל כמו שצריך והיה צריך ללחוץ עליו כמה פעמים עד שהואיל בטובו להשמיע את הזמזום שלו, והיא כבשה דחף להכות גם בו – ואחרי כמה רגעים הדלת נפתחה וטורנדו ליה התנפל עליה בפתח. היא הרימה אותה בתנופה בזרועותיה וטמנה את אפה בשקע צווארה הרך של הילדה, ושאפה עמוק.

היא ידעה שהריח שם. היא ידעה את זה היטב. ולרגע, הכול היה בסדר. הן יסתדרו.
***
הפעם זו הייתה סתם ישיבה עסקית לסגירת עסקה. הרבה חברות השתמשו בסנסוקום במקום בשיחות וידאו לסגירת עסקאות בינלאומיות, מתוך ההנחה – המוצדקת אולי – שקליטה חושית מלאה מספקת רגישות רבה יותר לשפת גוף ולדקויות אחרות שמבטיחות תוצאות מוצלחות יותר.

ליווי חשה הקלה מסוימת. יש מעט מאוד צורך בקלט של ריח בפגישות עסקיות. היא ידעה שיש טענות שהנושאים ונותנים המוכשרים ביותר נעזרים גם במידע שנקלט בחוש הריח ומרמז להם באופן לא מודע על מצבו הנפשי של הניצב מולם, אבל גם אם כן – הרמזים דקים מכדי שיבחינו במודע בנוכחותם או היעדרם. היא קיוותה שזה לא ישנה דבר.

הפגישה עברה בערפל הרגיל. היא השתדלה לא להודות אפילו בפני עצמה כמה הפגישות העסקיות משעממות אותה, אבל לעתים קרובות התקשתה להשאיר את מוחה ער לעיבוד ואת חושיה חדים. היא הייתה בטוחה שלקוחותיה העסקיים היו מרוצים אילו ידעו כמה מעט מהמתחולל בפגישה הותיר חותם כלשהו במוחה. הם תמיד היו הרגישים ביותר לחיסיון על תוכן הפגישות, ונהגו להחתים את "יד-ביד בע"מ" – ודרכה את ליווי – על חוזה מרובה סעיפים שעיקרו היה שאם תסגיר משהו מהמידע הסודי שגילתה במסגרת תפקידה, תושלך לזאבים.

המתקשרת המושלמת, גיחכה לעצמה במרירות קלה. עיבוד חושי אידאלי, שמירה לזיכרון מינימלית. ביום שבו יצליחו לפתח מכונות שיבצעו את מלאכת העיבוד החושי כמו אדם… לא, אולי גם אז לא יחליפו אותה. הדיסקרטיות של בני אדם עדיין הייתה אמינה יותר – וקלה יותר לאכיפה בחוזה – מאשר של מכונות. מכונות לא פוחדות לאבד את משרתן ולהיזרק עם ילדיהן הקטנים לרחוב.
***
"היי ליווי, מה קורה?"

קולו של רועי היה סתמי. ידידותי. חביב. היא חשה בעיניה מצטמצמות וידעה מיד שהוא לא מִתְקַשר סתם.

זו הייתה תופעה נפוצה בקרב מְתַקשרים, שבשיחות רגילות הרגישות שלהם הייתה מוגברת כמה מונים לעומת זו של בני אדם מהישוב. כשאת מתרגלת לעיבוד חושי מוגבר מתוּוך מכונה במשך כמה שעות ביום, הקלט החושי השגרתי של שיחת טלפון קולית קלוש כל כך, שאת אוטומטית מחדדת את כל חושייך כדי לקלוט עוד.

"מה, רועי?"

הוא נאנח. "באמת, ליווי, מה קורה? אני רואה אותך כל הזמן משפשפת את המצח. לא רציתי להגיד על זה כלום בעבודה, לא לסבך אותך, אבל… הכול בסדר?"

היא שתקה רגע. השתיקה התמשכה יותר ממה שהתכוונה, ולבסוף אמרה, "כן. כן. הכול בסדר."

"ליווי…"

"הכול בסדר, רועי. אני עייפה. יש לי ילדה. לא ישנה מספיק. זה הכול."

הוא נאנח שוב. "ליווי, אם את רוצה לדבר על משהו, את יודעת שאת יכולה – "

"כן, אני יודעת." גם היא נאנחה. "אנחנו באמת צריכים להיפגש מתישהו, על בירה."

הוא צחק. היה מוזר לשמוע את הצחוק ולא לראות את הקמטים המתכווצים בזוויות העיניים, לא לחוש בהבל הנשימה החמימה מולה. "מזמן לא." וזה היה נכון. בשתי הפעמים שבהן נפגשו לבירה אחרי העבודה בתקופה המשותפת שלהם ב"יד-ביד", שניהם נשבעו שהם לא יניחו לזמן רב לעבור עד הפעם הבאה, וגם הלכו לדרכם מתוך האמונה הנחושה שכך אכן יקרה. נו, אז נשבעו.

"כשיהיה לי בייביסיטר. וגם לך יהיה בייביסיטר. ואני לא אהיה במשמרת. ואתה לא תהיה במשמרת." והגיהינום יקפא והחזירים יעופו וג'ירפות רובוטיות ישוטטו ברחובות ויכריזו על ביאת המשיח, היא חשבה.

או סתם כשליה תגדל קצת. עוד שנה-שנתיים-עשר. כן.

"סבבה," אמר רועי. "רק תזכרי…"

"כן, אני זוכרת," היא אמרה. "מתי שאני ארצה לדבר. מבטיחה שתהיה הראשון."
***
היום רמברנדט שוב נפגש עם המוזה שלו.

בעצם לא באמת קראו לו רמברנדט. איך קראו לצייר… ויינברג? היא הייתה די בטוחה שוויינברג. אבל בינה לבין עצמה כינתה אותו רמברנדט, כי… כי. בלי שום סיבה טובה.

המוזה הייתה גוצה ושמנמנה, והייתה לה שומה קטנה בחוד של עצם הלחי השמאלית, ממש מתחת לעין. היא התגוררה כרגע ב… טורונטו? נדמה היה לליווי שהיא זוכרת טורונטו. נסעה לשם עם בעלה, אולי. או עם החתול. או עם הסנסוקום וזהו.

היא תהתה כמה נואש צריך להיות צייר שלא מתפרנס מיצירתו כדי לשלם על מפגש קבוע עם המוזה שלו. מפגש קצר – הקצר ביותר שהיה במחירון של "יד-ביד" – אבל עדיין התשלום הקבוע למפגש, גם הקצר ביותר, היה גבוה. אבל היא התרשמה מבין השיטין שבלי המוזה שלו, רמברנדט לא מצליח לצייר. והרי לצייר זה חיוני. לאדם שזה חיוני לו.

הם רק ניצבו זה מול זה רגע, רמברנדט והמוזה. הוא בחן את שיערה הפחמי-הצבוע, את עורה המגלה סימני כמישה, את צלילות עיניה התכולות.

ואז דיבר בקול. "הבושם שלך?"

המוזה הסתכלה בו במבט תוהה. לבה של ליווי קפץ.

"הבושם. הסייברפאנק דרים ששלחתי לך ליום ההולדת. הפסקת להשתמש בו?" הוא נראה כמעט נעלב.

"לא, למה – " המוזה נרתעה חצי צעד לאחור.

ליווי נאלצה לעשות את הבל-ייעשה ולהתערב במפגש שבו היא מתקשרת, כדי למנוע מאי-ההבנה להידרדר. "סליחה, כאן המתקשרת שלכם מטעם 'יד-ביד'. אני קצת, אה, מצוננת היום, וזה עשוי לפגוע קלות באיכות התקשור החושי של חוש הריח," היא התאמצה להגביר עוד את ערוץ הריח שהסנסוקום העביר לה מהמכשיר של המוזה, אבל נראה שהמאמץ של מוחה לפענח את האותות הריקים המגיעים אליו מאפה הפרטי התערב בפענוח ובסופו של דבר הריח שנקלט היה קלוש.

אבל קיים. הריח המתקתק בעל הגוון המתכתי הקל בפירוש היה שם.

"אה." אלף נימות מורת הרוח בקולו של רמברנדט לא דרשו עיבוד מעמיק כדי לעבור. "חיכיתי לריח שלה."

ליווי בלמה במאמץ של כוח הרצון את הדמעות מלעלות בעיניה. מתקשר מקצוען זקוק לניתוק רגשי כדי לספק תוצאות אופטימליות. והיא מקצוענית. היא שייפה והסירה את רגשותיה מעל התמונה והתמקדה בהגברה נוספת של ערוץ הריח.

השינוי היה מזערי.

"חיכיתי לריח שלה," אמר הצייר, ונשמע כמו ילד קטנוני רוטן. למעשה, חשבה לעצמה ליווי והפעם נאלצה לבלום צחקוק, הוא נשמע כמו ליה שרוצה ממתק ולא מקבלת. "שילמתי בשביל הריח שלה. היא המוזה שלי." אני אלשין! חשבה ליווי. אני אלשין לשישי שלא נתת לי את הקרמבו תות שלי!

ליווי ניסתה להגביר עוד יותר את ערוץ הריח. היא הייתה שקועה במיזוג של כל אותות הריח שיכלה לאתר ובהפניית משאבים חושיים נוספים לערוץ הזה, ואולי לכן לא חשה כשידה של המוזה שלא אחזה בסנסוקום התרוממה, על פי סימן קלוש מהצייר, כנראה, ונפרשה על עור כתפה. מגע חמים של עור מילא את ערוץ המישוש, והצייר חייך. אם לא ריח, הוא יקבל את המוזה שלו בדרך אחרת.

נשימתה של ליווי נעצרה. ידה של המוזה ליטפה בעדינות את עור כתפה, והיא עצמה עיניים.

ליווי פתחה את פיה. היא התכוונה לומר להם שתנאי החוזה שלהם עם "יד-ביד" לא מתירים את הסוג הזה של תקשורת. ש"יד-ביד" לא עוסקת בתקשורות בעלות כל שמץ של אופי מיני, שעירוב מתקשרים בתקשורות מעין אלה דורש חוזים מיוחדים ותשלומים שמנים במיוחד.

אבל היא שתקה. היא שתקה, בעוד ידה של המוזה חולפת על כתפה החמימה, החלקה יותר מכפי שעור פניה היה מרמז, המצטמררת קלות. לא מרחיקה מטה, לא פולשת אל מחוזות שיגרמו לליווי לנתק את התקשורת מיד, אבל מעבירה דרכה מגע אסור עם משמעויות ברורות מאוד.

זה נמשך רק דקה, אולי. דקה שבה עברו בסנסוקום רק מגע ידה המרחף של המוזה על כתפה, וקול נשימותיו המאיצות של רמבר- של ויינברג, והשמץ הקלוש והמתוגבר מאוד של ריח סייברפאנק דרים. היא שמחה שהיא לא מרגישה שום ריח אחר.

ואז נשמע התקתוק העדין של התרעת חמש-עשרה השניות, והצייר הניד בראשו אל המוזה שלו, שפקחה עיניים וחייכה אליו בשפתיים פשוקות קלות, והם הסתכלו זה בזה עוד רגע לפני שהקשר התנתק.

ליווי הרפתה מידו של הצייר מיד, אבל לידו נדרש מעט יותר זמן להיפתח לגמרי ולשחרר את ידה. הוא חייך לרגע. החיוך שלו לא היה לגמרי בטוח, אבל הוא לא אמר דבר, ויצא.

ליווי שפשפה את רקותיה, את הקמט שבין גבותיה, ואחר כך גם את כתפה, בכוח, לסלק ממנה את המגע שמעולם לא באמת נגע בה, אבל כן.

היא תסתדר, חשבה. היא העלתה לנגד עיניה את פניה התמימים של ליה, את עיניה השואלות, את המרווח הקטן והמתוק בין שיניה הקדמיות. היא יכולה להסתדר. היא חייבת. זה יהיה בסדר.
***
ידה של ליה הנתונה בכף ידה של ליווי העלתה מעט זיעה ומעט דביקות סוכרית באצבעותיה, אבל הייתה בה גם חמימות מתוקה ומרגיעה בדיוק בגובה הנכון. "אני יכולה לספר לדוד רורי שיש לנו מגלשה חדשה בגן, נכון?" ליה שאלה אותה בפעם המי-יודע-כמה. זו הייתה שאלה הרת גורל וליווי הסכימה בכובד ראש שכן, ראוי לחלוק עם "הדוד רורי" את החדשות המסעירות. ליה הייתה נרגשת מאוד מהשחרור המוקדם מהגן שזכתה לו היום. לרוב ליווי ניצלה את היום החופשי שלה לסידורים דחופים ולכל הדברים שלא הייתה לה הזדמנות אחרת להשלים, אבל היום הגיעה לאסוף את ליה מהגן עוד לפני הצהרון, ל"יום כיף מיוחד, ככה סתם". ליה הנרגשת לא חדלה מלדבר לכל אורך הדרך עד שהגיעו למשרד "יד-ביד".

בזמן שחיכו לרורי שיסיים את המפגש שלו הספיקו לעבור על כל התמונות התלויות על הקירות. הנה הפוסטר הפרסומי של "יד-ביד" מ-2037, עם הנוף המוריק של האלפים ופרצוף מופתע של עז הרים במרכז. הנה הפוסטר משנתיים מאוחר יותר, שבו כל הרקע בגוני אדום בולטים ורק בני האדם המטושטשים מתנועת ריקוד מהירה בגוני ירקרק זרחני. "יד-ביד" מעולם לא ניצלו בפרסומות את האופציות של טמיעה חושית מלאה, וליווי חשבה שהיא מבינה למה. הצבעים העזים עוררו בצופה את אסוציאציות החושים האחרים, עוררו בו כמיהה לחוש בהן, להתנסות בהן. הן הזכירו לצופה מה חסר לו. אסטרטגיה פרסומית טובה.

דלת חדר התקשור נפתחה ורועי יצא וליווה את הלקוחה שלו אל הדלת. ליווי זיגגה את עיניה כדי לא להבחין בה ולהניח לה את פרטיותה, אבל ליה אמרה בקול, "אמא, לאישה יש שיער ורוד אבל לא כמו של רורי, קצת אחר!"

ליווי הסתכלה לרגע בשׂערה של האישה, אישרה בניד ראש קצר לליה שאכן, צבע שׂערה הוא בגוון שונה קלות מזה של רועי ושהיא צודקת, אבל גם הזכירה לה שלא מנומס לדבר על חזותם של בני אדם. ליה התביישה קלות, אבל גם הוסיפה, "הצבע של רורי יותר יפה", וליווי לא יכלה שלא לצחוק במבוכה ובייאוש קל.

אחרי שהאישה יצאה רועי חייך אליה אבל לא אמר דבר. גם היא לא ידעה מה לומר, אבל ליה לא הניחה לשתיקתם להטריד אותה. "רורי!" היא אמרה והושיטה לו מיד יד. הוא אחז בידה ולחץ אותה ברצינות מעושה, והיא צחקה וחיבקה את רגליו.

"לֵי-לֵי," אמרה ליווי. "את זוכרת מה אמרתי לך, שאנחנו נראה לך את המכשירים שאמא ודוד רורי עובדים איתם?"

"בואו נראה!" ליה משכה בידי שניהם וכמעט גררה אותם אל חדר התקשור. ליווי חייכה במתיחות קלה והם נכנסו. היא לא הייתה בטוחה שיצליחו בניסיון, ילדים לרוב לא היו אובייקט טוב לניסיונות תקשור – הריכוז שלהם נטה להיות נמוך מדי. אבל היא רצתה לנסות. ומה כבר היה לה להפסיד?

היא הראתה לליה איך היא חובשת את הרשת של הסנסוקום שלה, ושאלה אם היא רוצה לנסות גם. היה רגע של מתיחות קלה שהתפרקה כשליה ניסתה להושיט יד לרשת שעל ראשה. ליווי צחקה והצביעה אל רועי, שהחזיק בידו את הרשת האחרת. ליה הניחה לו לחבוש את הרשת על ראשה כמעט בלי ניסיונות לעזור לו.

"אמא, זה לא יכאב, נכון?" היא שאלה בהיסוס קל, בקול קטן.

ליווי לחצה בעדינות את כף ידה. "לא, מתוקה. בכלל בכלל בכלל לא." היא החוותה בראשה לרועי, לפני שעוד מתח יספיק להצטבר באוויר, לפני שליה תחליט שלא מתאים לה – ורועי הנהן, עצם לרגע את עיניו ומשהו התכווץ בשרירי פניו.

ופתאום היא ידעה שהן מחוברות, דרכו. לא היה שום דבר מיוחד לחוש – הן ממילא היו באותו חדר, ממילא ראו זו את זו. אבל הכול היה חד יותר, אמִתי יותר.

היא הנהנה אל רועי, בידיעה שהוא לא יראה אותה בעיניו האמִתיות, רק בעיבוד החושי של תנועתה. הוא פלט נשיפה שקטה, ארוכה, ושאל את ליה בלי להניד את שפתיו, בלי להוציא קול מפיו, "ליה, מתוקה, את מוכנה שאני אחבק אותך?"

ליה הסתכלה בו, משתוממת, ואז חייכה והושיטה אליו את ידיה. רועי התקדם אליה בזהירות, וליווי ידעה שהוא מכוון את גופו באמצעות הקלט המשותף שהוא מקבל מהן, שאיברי החישה הפרטיים שלו זוכים כרגע להתעלמות ולא מכוונים את גופו.

הוא רכן בזהירות אל גופה הקטן של ליה, כרך סביבה בעדינות את ידיו וטמן את פניו בשקע הצוואר שלה, ונשם עמוק.

וליווי הרגישה בריח של ליה, הסניפה אותו עמוק לתוך הריאות, הזכירה לעצמה את הנשימה הראשונה הזאת של בקרים רבים כל כך. היא מילאה בו את ריאותיה עד שלא היה בהן עוד מקום, חתמה אותו בתוכה, שתזכור, שתדע, שיהיה בה תמיד.

ואז פלטה את האוויר החוצה, וידה רפרפה בזווית עינה ומחתה אותה. היא תסתדר. היא ידעה שהיא תסתדר. הכול יהיה בסדר.